מה "חמוד" בעינינו - ומדוע אנחנו צובטים לחיים של תינוקות?

עוד לא נולדה המילה שתתאר את הרגש שמתעורר במפגש עם יצור חמוד, ובכל זאת תעשיית החמידות מגלגלת מיליארדי דולרים ■ מה תפקידו של הרגש הזה, למה יש לנו דחף לצבוט בלחיי תינוק, ואיך זה קשור לטרנד "האוכל החמוד"?

תחרות קמעות ערים ביפן  / צילום: Gettyimages ישראל, The Asahi Shimbun
תחרות קמעות ערים ביפן / צילום: Gettyimages ישראל, The Asahi Shimbun

תראו, הנה חתול קטן, ממש מתוק, טובל את פרצופו בקערת מים קרים, ומיד קופץ לאחור ומתנער. הו! כמה שהוא חמוד! איזה רגש חמים וחיובי אנחנו מרגישים כלפיו, אבל מה שמו? המילה "חמוד" מתארת את הגירוי שמעורר את הרגש, אבל החוויה שדברים חמודים גורמים לנו נותרה ללא שם.

אין חוקרים רבים שעוסקים במיפוי הרגש הנעים הזה, בהבנת המקור שלו ובפענוח השלכותיו, אף שהוא מגלגל מיליארדי דולרים בעולם. אנימטורים ומאיירים לומדים "לעשות את זה חמוד", אך המחקר בשאלות כמו מה הופך דמות לחמודה או מהי הסיבה האבולוציונית להיווצרות הרגש ביחס לדברים חמודים נמצא בחיתוליו.

חוקרי חמידות חוזרים תמיד אל מחקרו של פרופ' קונרד לורנץ, חוקר בעלי חיים וזוכה פרס נובל על מחקרו משנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, שעסק ב"החתמה" - תופעה שבה חיות מסוימות, למשל גוזלי אווזים, דבקות בדמות הראשונה שהן רואות, הולכות אחריה ומחקות אותה. בדרך כלל זו האם, אבל אם דואגים שיהיה זה מדען גרמני מזוקן, הרי שהעולם יתמלא בתמונות חמודות שלו יוצא לטיולים ואחריו שורה של אווזונים.

תרומתו העיקרית של לורנץ לחקר החמידות הייתה ההגדרה של "קינדרסכמה" (Kinderschema, סכמת התינוק המתוק). במאמר שפרסם ב-1943, הוא טען שרגש החמידות מתעורר בנו במפגש עם תינוק ומעודד אותנו לטפל בו - וזה תפקידו האבולוציוני. לורנץ אף הגדיר את התינוק החמוד האולטימטיבי: ראש גדול יחסית לגוף, עיניים גדולות, מצח גבוה, אף ופה קטנטנים, גפיים קצרות וגוף שמנמן.

בממלכת דיסני אימצו את הקינדרסכמה של לורנץ ויצרו דף הוראות המגדיר לאנימטורים מה דרוש בדיוק כדי ליצור דמות חמודה. כמה מהדמויות הכי חמודות שנוצרו בתאגיד דיסני עונות על הסכמה ששרטט לורנץ.

"הייתה רק בעיה אחת עם לורנץ, הוא היה נאצי", אומר ל"גלובס" ד"ר ג'ושוע פול דייל מאוניברסיטת טוקיו גקוג'יי, חוקר חמידות ועורך שותף של הספר The Aesthetics and Affects of Cuteness שיצא באחרונה בהוצאת Routledge. לורנץ אכן התפקד למפלגה הנאצית, השתמש במונחים אנטישמיים במכתביו, וגם טען ש"מכלול עבודתו מופנה לתמיכה בנקודת המבט של המפלגה". רק בתום המלחמה הוא הביע חרטה על חברותו במפלגה וטען שלא העלה בדעתו כי מישהו יתרגם את רעיונותיו לגבי ברירה טבעית - לרצח.

- לורנץ אומר שכל תינוק אנושי, וגם גור בעל חיים, מאופיין בקינדרסכמה, שמטרתה היא לעודד טיפול בתינוקות. האם זו אמירה גזענית? האם היא בעייתית?

"מחקרים מודרניים מראים שלורנץ היה בכיוון הנכון. כמה מחקרים הראו שפנים של תינוקות שעונים על הקינדרסכמה אכן נתפסים כחמודים יותר מאשר פנים של תינוקות שנבחרו באופן אקראי. אולם זה לא אומר שהקינדרסכמה היא הדרך היחידה ליצור גירוי חמוד. לדוגמה, ביפן יש גל שלם של דמויות חמודות שהעיניים שלהן שחורות וקטנות ומרוחקות זו מזו. הן נחשבות חמודות ביפן וגם מערביים מחבבים אותן. אין להן קשר לדמות גדולת העיניים שלורנץ תיאר.

"כמו כן, מחקרי MRI הצביעו על כך שכאשר מראים לאנשים תמונות שדורגו על ידי אחרים כחמודות, הם חווים תגובה מיידית באזור התגמול של המוח (האזור שמגיב לאוכל, סמים, אהדה חברתית ועוד), ועל בסיס זה הסיקו החוקרים שמנגנון החמידות הוא אינסטינקט מולד, שאיננו יכולים לעמוד בפניו, כפי שלורנץ טען. בעיניי, מחקר ה-MRI מוכיח שאנחנו אכן מגיבים בחיוב לחמידות, אך מחקרים אחרים אינם תומכים בכך שזהו אינסטינקט מולד וחזק, הדומה לרצון באוכל, בשתייה או במין. העדויות הן דווקא שמדובר בנטייה חלשה, שמושפעת מאוד ממניפולציות תרבותיות. הנטייה הזאת אמנם מעוררת רצון להתקרב לאובייקט החמוד ולהיות איתו באינטראקציה, אך זה לא אינסטינקט בוער ובלתי נשלט.

"יש אנשים שהתגובה שלהם לחמידות היא מתונה עד לא קיימת, והתיאוריה המקובלת "מנבאת" שיש להם בעיה רגשית, או שהם יתקשו להפגין אהבה לילדיהם, אבל זה לא נכון. חמידות אינה משפיעה על כל בני האדם כל הזמן".

חמודים של אחרים

דייל וחוקרי חמידות מודרניים נוספים מחזיקים בתיאוריה קצת אחרת: החמידות לא מתמרצת הורים לטפל בילדיהם (לשם כך יש מנגנונים אחרים כגון מנגנון האוקסיטוצין הקשור באהבה העוצמתית של הורה לילד), אלא "מעוררת רצון 'לשחק עם זה', ולכן כנראה קשורה לאינטראקציה שלנו עם ילדים של אנשים אחרים. באמצעות החמידות אנחנו מעודדים מבוגרים לשחק עם כל הילדים בחברה שלהם, וכך הילדים לומדים ממגוון מבוגרים יכולות מסוגים שונים. יש לכך השלכות להתפתחות החברה".

- אז מדוע חיות קטנות הן חמודות? כדי למשוך אנשים או חתולים אחרים?

"נראה שזו זליגה של המנגנון הזה ממין בעלי חיים אחד למשנהו. גור החתולים הוא חמוד כדי שחתול בוגר יפנה אליו, וכתופעת לוואי החמידות שלו מושכת גם אותנו".

- אם כך, הגיוני שחיות שהן חברתיות יותר ייתפסו גם בעינינו כחמודות יותר.

"לא ידוע לי שערכו מחקר כזה, אך על פי התיאוריה זה הגיוני".

- האם חמידות קשורה רק לטיפול בתינוקות ובילדים, או שיש לה פונצקיות נוספות באנושות?

"שני חוקרים מאוניברסיטת וירגי'ניה, גארי שרמן וג'ונתן היידת, טענו שחמידות היא ההיפך מגועל חברתי. גועל הוא רגש של רתיעה שבהקשר החברתי גורם לנו לרצות להתרחק מבני אדם שאנחנו חווים כלא מוסריים או כבעייתיים מבחינת מעמדם החברתי. גועל מוסרי גורם לנו לחוות את האנשים האלה שאנחנו מתרחקים מהם כפחות אנושיים מאיתנו. גועל הוא רגש שמאפשר לנו, ברמה הרגשית, להוציא אנשים מהמעגל של מי שאנחנו חשים שעלינו להתנהג כלפיו באופן מוסרי.

"לעומת זאת, לחמידות יש השפעה הפוכה במידה רבה. היא גורמת לנו לראות דברים לא-אנושיים כאנושיים. היא גורמת לנו לרצות להתקרב למה או למי שאנחנו חווים כחמוד, גם אם אינם חלק מהמעגל הפנימי שלנו. כנראה, דברים שנראים לנו חמודים הם דברים שאנחנו חשים בתת-מודע שנכון לנו מבחינה חברתית לחבור אליהם".

- האם חמידות יכולה לעזור לטפל בפחד ובשנאת זרים?

"בעיקרון כן, אבל כאמור, זה רגש חלש. לא חסרים אנשים שמגיבים לחמידות ועושים דברים נוראים".

החמידות כמנוע שיווקי פוצחה לראשונה באמצע המאה ה-19. לפני כן, באמנות המערבית כמעט שלא יצרו דברים שתוכננו במכוון, כך שיהיו חמודים. תעשיית החמידות הופיעה לפני התיאוריה של לורנץ, אך עד אז עוצבו הדמויות החמודות בדרך של ניסוי וטעייה. מיקי מאוס, למשל, היה בתחילת הדרך עכברי למדי. חלפו כמה עשרות שנים עד שקיבל את צורתו הסופית, שאינה באמת דומה לעכבר. הוא אנושי יותר, עיניו גדולות יותר, פניו גדולים יותר ביחס לגופו, אפו הארוך הפך לכפתורי.

- האם החמידות התעשייתית מקהה את הרגש הטבעי שהיא מעוררת בנו?

"זו שאלה טובה. אנחנו מזהים אנשים מכורים, שרוצים עוד ועוד חמידות. אחרים מגיבים היטב לחמידות כאשר הם נתקלים בה, אבל הם אינם מחפשים אותה או מתמכרים לה".

- האם התגובה הפיזית לחמידות ניתנת להפרדה מתגובות רגשיות אחרות, למשל שמחה או אהבה?

"המחקר הזה עדיין לא ממש בוצע. ב-MRI ראינו שהמוח מגיב באופן חיובי לחמידות, הצפייה בדבר מה חמוד היא מתגמלת. התחושה האינטואיטיבית של חוקרי החמידות, וגם של רוב האנשים בציבור הרחב, היא שמדובר בדבר ייחודי שאין לו מקבילה".

- האם יש הבדלים בין נשים לגברים באופן שהם מתייחסים לתכונת החמידות?

"מחקרים מסוימים מצאו שנשים חוות רגש חמידות לעתים קרובות יותר או שניתן לעוררו בקלות רבה יותר, אך מחקרים אחרים לא הצליחו לשחזר את התוצאה הזאת. כנראה, ההבדל אינו גדול".

לאכול את התינוק

עד כה, במחקרים שנעשו בתחום החמידות, הגירויים היו תמיד חזותיים, בעיקר תמונות וסרטים, אומר ד"ר דייל, אך טרנד האוכל החמוד לא פסח גם על הסטודנטים במעבדה שלו ביפן. "עולה השאלה איך אנחנו יכולים לאכול משהו שמעורר בנו את הצורך להגן עליו. למעבדה שלנו מגיע הרבה אוכל חמוד ואני רואה איך כל סטודנט פיתח את הדרך שלו לאכול אותו - נניח, קודם את הראש כדי שלא יסתכל עליו, או קודם את הזנב כדי לשמור על הראש.

"אני חושב שטרנד האוכל החמוד הגיע לשיא כאשר אנשים החלו לצלם אוכל ולהעלות אותו לרשת החברתית. מה הצופה אמור לעשות עם תמונה של אוכל? אם זה נראה טעים, הוא רק מתגרה. אם זה נראה לא טעים, האפקט גרוע עוד יותר. אם זה נראה חמוד, אז גם מי שרואה אותו ולא יכול לאכול אותו - נתרם איכשהו. ואז לגיטימי להעלות תמונה של אוכל לרשת".

דויל מרחיק מעבר לכך וטוען שהאוכל החמוד מספק גם אפשרות לשחרר אגרסיות הנלוות לגירויים חמודים. "חוקרים מאוניברסיטת ייל בחנו את הרגש שנקרא 'אגרסיביות בהשראת חמידות', כלומר, הרצון של אנשים למחוץ ולמעוך את מה שחמוד. זה הרגש שגורם לנו להגיד לתינוק חמוד 'אני אוכל אותך!', ואולי הגורם לכך שמבוגרים צובטים תינוקות בלחייהם החמודות", הוא אומר. "באחד הניסויים, נבדקים קיבלו לידיהם יריעת ניילון עם בועות. כאשר הם נחשפו לגירוי חמוד, הם מחצו יותר בועות מאשר כאשר נחשפו לגירוי ניטרלי. החוקרים גורסים שהאגרסיביות כלפי החמוד היא אמצעי לוויסות הרגש החיובי, כך שלא ישתלט עלינו יותר מדי". דייל טוען שמזון חמוד הוא הדרך שלנו אחת ולתמיד לממש את הצורך "לאכול את התינוק" ולשחרר אגרסיות.

- האם חל שינוי במה שאנחנו תופסים כחמוד לאורך הדורות?

"כן. הטעם החברתי משתנה מדי פעם. אנשים שהם בעלי רצון מוגבר להיחשף לחמידות מתעייפים ומוצאים סוגים חדשים של חמידות. למשל, לאחרונה החל בעיקר ביפן טרנד ה-Grotesque Cute, כלומר גירויים שהם בו בזמן חמודים ומטרידים. נראה שזו פשוט דרך חדשה ולא נדושה לחוות חמידות".

- אם חשיפה לגירוי חמוד מעוררת את מרכז התגמול במוח, האם היית ממליץ להיחשף אליו כדי לשפר את איכות החיים, אולי אפילו כתמיכה בגמילה מגירויים אחרים שפועלים על אותו מרכז תגמול, אך יש להם מחירים או השלכות שליליות?

"ביפן אומרים שחמידות היא מרפא לנפש. אינני חושב שהדבר הוכח מחקרית, אולם התחושה שלי אחרי שנים בחקר החמידות היא שזה נכון. שוחחתי בעבר עם בחורה אקטיביסטית שנחשפה למראות קשים, והיא סיפרה לי שבקבוצת התמיכה שהיא השתתפה בה, אנשים נטו לחלוק תמונות חמודות כדי להקל על עצמם. מחקר אחד הראה תועלת נוספת בלתי צפויה לחמידות - הוא גילה שצפייה בפרצוף חמוד משפרת את הריכוז ואת היכולות המוטוריות. אלה שתי יכולות חשובות לטיפול בתינוק".

יפן: התרבות שהפכה את החמוד לאובססיה

באפריל 2016, כאשר רעידת אדמה הכתה בדרום יפן, ובעקבותיה נהרגו עשרות אנשים ונפצעו אלפים, התמלא הטוויטר של היפנים במסר: "האם אתה בסדר, קוממון?". קוממון הוא הקמע של העיר קוממוטו, מעין דובי שחור-פרווה ואדום-לחיים שנולד כאמצעי שיווק של תיירות פנים בעיר ובמחוז, והפך למנוע מרצ'נדייזינג היסטרי ביפן, מדינה שפיתחה יחס מיוחד לחמידות. ב-2015 גלגלה תעשיית קוממון כמיליארד דולר, אולם בימים הראשונים שאחרי האסון, חשבון הטוויטר של קוממון שתק. לדוברים האחראים עליו נראה היה שיש ליפן דברים חשובים יותר להתמקד בהם, וכי לאף אחד לא תהיה סבלנות להתמקד בשעה זו בדובי חמוד. הם טעו. לציבור היפני היה כנראה קל יותר לדאוג לאנשים שמעולם לא פגשו ואולי גם להגן על עצמם מפני העצב באמצעות מיקוד רגשותיהם במצבו של הדובון החמוד.

"רעיון החמידות הופיע ביפן כנראה לפני המערב", אומר ד"ר דייל. "כבר במאה ה-18 נראו באמנות היפנית חיות רוקדות ושרות כמו בני אדם. ב'ספר הכרית', ספר הגיגים שנכתב בערך ב-1002 על ידי סיי שונאגון ונחשב אחד מספרי המפתח בתרבות היפנית, מוזכרת רשימה של 'דברים יפים', שהיום רובם היו נחשבים חמודים: ציור של פני ילד, גוזל מקפץ על הקרקע ועוד".

כך התחיל כנראה הרומן היפני עם החמידות (Kawaii ביפנית), שהיום היא כבר אובססיה לאומית. יפן היא צרכנית מוצרים חמודים עצומה, שהמלכה הבלתי מעורערת שלה היא הלו קיטי, שהיא וחבריה שווים כ-6.5 מיליארד דולר ל-Sanrio, בעלת המותג.

דייל הגיע ליפן מארה"ב כדי ללמוד על התרבות היפנית. לאחר שנפעם מהמרכזיות של קונספט החמידות בתרבות העכשווית שם, הוא שינה את תחום מחקרו והתמקד בו. "זה התחיל בשנות ה-70, כתגובת נגד פוליטית לשלטון קשה. בכל העולם היה אז מרד סטודנטים, אולם ביפן המרד נכשל קשות ולא הצליח לשנות את תרבות המיינסטרים. התגובה הייתה איזושהי התכנסות פנימה, מחאה נגד החברה על ידי התרחקות ממנה", הוא אומר ומציין שתרבות החמידות היפנית מתקיימת לצד תרבות מאצ'ו חזקה מאוד. בעוד שבמערב חפצים וילדים הם חמודים, יפן ייחודית בשיעור האנשים, בעיקר הנשים, ששואפים בעצמם להיות Kawaii, כלומר לא רק להרגיש את רגש החמידות אלא גם לעורר אותו.

הסופרת מנאמי אוקזאקי העלתה אפשרות שנשים בוחרות להיות קוואי כי כך הן יכולות להיות מושכות אך לא סקסיות. כמו כן, לדבריה, תרבות הקוואי היא ייחודית ליפן ואיננה חיקוי של תרבות המערב - דבר המקנה ליפנים מקור לגאווה לאומית. "קוואי הוא אחת המחמאות הכי רצויות עבור כל דבר יפני, ובעיקר מוצר מסחרי", אומר דייל. "אפילו הרובוטים היפניים הם חמודים. למשל רובוט שתפקידו לומר לך אם הרגליים שלך מסריחות. הוא מעוצב כגור כלבים שמגיע, מרחרח, ואם הריח לא טוב הוא עושה את עצמו מתעלף. זה חמוד!".

צרו איתנו קשר *5988