באתי, שיחקתי, עזבתי: מה גורם לכדורגלנים לעבור קבוצות?

קבוצות הכדורגל באירופה החליפו הקיץ 45% מהסגל, ואצלנו הפתיל הישראלי הקצר הביא להחלפת למעלה ממחצית השחקנים ■ הסיבות לתנועה המטורפת של כדורגלנים: חופש העיסוק באירופה, ובעיקר הכסף שמגלגלות הקבוצות שמפתה שחקנים להשיג חוזה טוב יותר אצל השכן

ליאו מסי / צילום: רויטרס
ליאו מסי / צילום: רויטרס

קבוצת כדורגל משקיעה בשחקן, מטפחת אותו, אם צריך מסדרת עבודה להורים שלו כדי שיישאר אצלה. כל זה מתוך ידיעה ברורה שהסיכוי שהוא ישחק בשורותיה לאורך זמן הוא אפסי. חוסר הלויאליות והיעדר זיקה לסמל של שחקני כדורגל הוא אחד מהנתונים שעומדים בראש מחקר מקיף שמפרסם החודש CIES - גוף המחקר הגדול ביותר הקיים כיום בשוק הכדורגל.

לפי CIES, בשנת 2017 שיעור "שחקני הבית" שנכללים בסגלים של מועדוני הכדורגל הבכירים באירופה הגיע לשפל כל הזמנים - 18.5%. כלומר, על כל שחקן שגדל במועדון יש למעלה מארבעה שחקנים שהמועדון העדיף להביא מבחוץ. בפועל המצב גרוע הרבה יותר כי כשמדברים על דקות משחק של שחקני בית אז הנתונים צונחים לאזור ה-5% במקרה הטוב ובחלק מהקבוצות אפילו אל מתחת לאחוז.

ואם רוצים לדייק, אז גם המונח "שחקן בית" בהגדרה לא מתייחס לילד שצמח במועדון מגיל אפס אלא בסה"כ מי שענה לקריטריון של השתייכות 3 שנים למועדון בין הגילאים 15-21.

טירוף ההעברות בכדורגל
 טירוף ההעברות בכדורגל

למה קבוצות מחזיקות בכלל שחקני בית אם הם לא משחקים? בין היתר בגלל חוקים של אופ"א שדורשים שברשימת השחקנים שמשחקים במפעלים האירופיים - ליגת אלופות, ליגה אירופית - יהיו לפחות 8 "שחקני בית".

האוהדים אולי לא אוהבים את חוסר הלויאליות של שחקנים. אבל הכדורגל לא שונה בחוסר הלויאליות שלו משוק העבודה בעולם הגדול. בבדיקה מקיפה של משרד העבודה האמריקאי שפורסמה באוגוסט השנה נמצא כי אנשים שנולדו בין 1957-1964 - כלומר נמצאים כיום בשנות החמישים לחייהם - עברו במהלך חייהם בין גיל 18 ל-50 כ-11.9 עבודות בממוצע. מעבר עבודה בכל שנתיים ו-7 חודשים. מחצית ממעברי העבודה מתרחשים עד גיל 25.

בכדורגל העולמי המצב הולך ומחמיר משתי סיבות: היעדר הגבלה על מעבר שחקנים בין מדינות שמאפשר תנועה חופשית כמעט לחלוטין; העלייה בסכומי הכסף שמגלגלות הקבוצות מפתה שחקנים להשיג חוזה טוב יותר אצל השכן - כמעט תמיד מעבר קבוצה מלווה בחוזה גבוה יותר. בעונה הראשונה להקמת הפרמיירליג האנגלית (1992/93) השכר השנתי הממוצע לשחקן עמד על 24,900 ליש"ט לעונה. העונה כבר נהנים השחקנים מ-2.4 מיליון ליש"ט בממוצע. את מה שהרוויחו בעבר בשתי עונות שלמות עושים היום השחקנים בפרמיירליג בשבוע אחד.

את העניין מכירים היטב גם בישראל אצל שחקנים שיוצאים לשחק בקבוצות בחו"ל, גם אם נכשלו שם באופן טוטאלי ובעיקר עסקו בחימום הספסל - הרי שהחזרה ארצה (עומר אצילי 2017, אלירן עטר 2015, ערן זהבי 2013 וכו') מיד כוללת חוזה משודרג של עשרות או מאות אחוזים בהשוואה לחוזה הקודם שלהם בישראל.

בדוח האחרון של פיפ"א שכלל את כל שנת 2016 דיווחה התאחדות הכדורגל העולמית על 14,591 מעברים של שחקנים בין מדינות (international transfers) - שיא כל הזמנים ופעם ראשונה שבה נחצה רף של 14,000 העברות בינלאומיות בשנה.

עדיפות ללא-מקומיים

ליגת העל הישראלית מדורגת במקום הרביעי בדוח של CIES מבחינת שימוש של קבוצות בשחקני בית - 26.1% מהשחקנים הם "שחקני בית", נתון מעודד יחסית שמרמז שקבוצות בכל זאת מנסות להישען במידה מסוימת על שחקנים שגדלו במועדון. סלובקיה היא הליגה שבה שיעור שחקני הביתה הוא הגבוה ביותר (33.4%). ובין הליגות הגדולות בספרד המצב הוא הטוב ביותר - עם 22.8%, נתון שאפשר להסביר גם בפס הייצור המוצלח של האקדמיות במדינה. בפרמיירליג האנגלית לא סופרים לפי CIES את שחקני הבית, ורק 10.3% כאלו (נכון לאוקטובר 2017) נמצאים בקבוצות. באיטליה רק 8.9% מהסגלים כוללים שחקני בית, וסוגרת את הרשימה טורקיה עם 6.8% בלבד.

בליגה הפורטוגלית הקבוצות הפכו את מכירת השחקנים לכלי מרכזי בייצור הכנסות עד כדי ריקון כל הנכסים, והדבר ניכר גם בנתוני שחקני הבית: רק 8.4% מהשחקנים בליגה הפורטוגלית הם שחקנים שגדלו במועדון, נתון שמדרג את הליגה הפורטוגלית במקום הלפני אחרון בתחום.

בעוד שאת שחקני הבית מעדיפים למכור הלאה ולעשות מהם כסף, את מקומם של שחקני הבית תופסים שחקנים ממדינות אחרות. לפי הדוח, נכון לעונת 2017/18 שיעור השחקנים ממדינות שונות שמשתייכים לקבוצות באירופה עומד על 39.7% - שיא כל הזמנים. בשבע ליגות באירופה קיימים יותר שחקנים לא-מקומיים לעומת שחקנים מהמדינה שבה משחקת הקבוצה. את המגמה מובילה טורקיה עם 65.6% שחקנים לא-טורקיים, אחריה קפריסין (65.3%), בלגיה (59.1%) והפרמיירליג האנגלית (59%). בישראל רק 26.1% מכמות השחקנים בסגלים הם שחקנים זרים, אבל הסיבה היחידה לכך היא הרגולציה הקיימת אצלנו המגבילה את הקבוצות לחמישה זרים בלבד בסגל. אגב, ללא המגבלה הזאת ולאור המיסוי הנמוך שמשלמים ספורטאים זרים המגיעים לשחק בישראל (25% מקסימום) אין ספק שישראל הייתה מדורגת גבוה הרבה יותר.

מדיניות האדמה החרוכה

הנתון המדהים ביותר קשור לשינויים שקבוצות עושות בסגלים בכל עונה מחדש. "בנייה מחדש" אם תרצו לקרוא לזה, או אולי שיטת ה"האדמה החרוכה". הטירוף של שוק ההעברות שנתמך כמובן בחוקי חופש העיסוק של האיחוד האירופי הביא לשיא חדש של תזזיות בעונה הנוכחית: 44.8% מהשחקנים שפתחו את עונת 2017/18 בליגות השונות באירופה הם שחקנים חדשים (new signings). לפני 8 שנים שיעור השחקנים החדשים שפתחו את העונה עמד על 36.7%.

בליגה הפורטוגלית 57.6% מבין השחקנים שפתחו את העונה הם החתמות חדשות, בקפריסין 56.2%. וכאן אנחנו דווקא נמצאים בצמרת - בישראל 50.8% מהשחקנים בליגת העל הם החתמות חדשות, נתון שמעמיד את ישראל ברשימה מצומצמת של 8 מדינות בלבד שהחליפו למעלה ממחצית הקבוצה בקיץ. חלק מזה קשור גם לתופעת חילופי המאמנים התכופה: הגעה של מאמן בקיץ או במהלך עונה ודרישה שלו לעשות שינויים מרחיקי לכת בסגל (מכבי חיפה).

"המחקר מאשר את העלייה בתזוזות של כדורגלנים בשוק העבודה", מסכמים ב-CIES. "הסגלים של הקבוצות הופכים ליותר ויותר לא יציבים. המעברים התכופים של שחקנים מנציחים את היתרון של הקבוצות והליגות העשירות שיכולות למשוך את השחקנים הטובים ביותר. השאלה העיקרית היא עד כמה רחוק יכול התהליך הזה ללכת מבלי לסכן את התחרותיות בכדורגל, את האמינות של המשחק ואת ההתפתחות שלו במדינות השונות".

כדור
 כדור