המהפכה של סטלה מקרטני: המיזם שמחקה משי של עכבישים

בואו נדבר רגע על הטי-שירט האהובה עליכם. היא אולי רכה ומהוהה, ואולי חדשה והדוקה, אבל רוב הסיכויים שהיא מכילה פוליאסטר - מזהם סביבתי משמעותי, שנדרשות לו 200 שנה כדי להתפרק. לא רוצים שהחולצה שלכם תעביר את השנים האלה במטמנה? תוכלו פשוט להעביר אותה מדור לדור, שבעה דורות קדימה. יום יבוא ואולי היא תחזור לאופנה. אבל אפילו אז, כשתכבסו אותה, סיבים סינתטיים יעשו את דרכם ממכונת הכביסה אל האוקיינוס. בני אדם צורכים 80 מיליארד פריטי לבוש מדי שנה (כפי שלימד אותנו סרט התעודה "המחיר האמיתי" משנת 2015). תעשיית הביגוד היא אחת המזהמות הגדולות בעולם.

מחשבות כאלה מדירות שינה מעיניה של המעצבת סטלה מקרטני, צמחונית ותיקה, שמעולם לא השתמשה בעור, בפרווה או בנוצות במוצריה. בימיה הראשונה בתעשייה - ב-1997, אז מקרטני הייתה בת 25 והתייצבה בראש בית האופנה הצרפתי קלואה (Chloe) - הייתה זו עמדה רדיקלית בתכלית, היות שסוגיות של קיימות טרם נכנסו אל השיח בעולם האופנה. אבל גם ב-2001, כשמקרטני השיקה את הלייבל הנושא את שמה בשותפות 50-50 עם ענקית האופנה האירופית קרינג, זו עדיין הייתה עמדה רדיקלית. שנתיים לאחר מכן, העלתה מקרטני כותנה אורגנית על מסלול התצוגה, כאשר זמן לא רב לאחר מכן התווספו אליה גם משי אורגני וצמר אורגני, צמר קשמיר מחודש ופוליאסטר ממוחזר. "בכל הנוגע לקיימות, סטלה מקדימה את שאר מעצבי האופנה בקילומטרים", אומרת ניקול רייקרופט, מייסדת ומנהלת Canopy, עמותה שלא למטרות רווח הפועלת למען הסביבה.

כיום, כמחצית מכל קולקציה של מקרטני עשויה מחומרים בני קיימא, הישג שאין בעולם לייבל אחר שיכול להתגאות בו - והיא לא עוצרת. בימים אלה יוצאת מקרטני ביוזמה חדשה המשותפת לה ולסטארט-אפ בן השמונה Bolt Threads, העוסק במיקרו-משי - תוצר של ביו-הנדסה המחקה את הרכבו ואת עמידותו של משי אמיתי מן הסוג שטווים עכבישים בטבע. אילו ניתן יהיה לייצר אותו בהיקף שיאפשר לתעשיית האופנה להשתמש בו, מדובר בניצחון משולש: הוא ימנע נזק והרג של חרקים, יצמצם את הצורך בנפט ויגביל גם את צריכתם של משאבי מים וקרקע.

"בהתחלה היינו רק כמה חבר'ה עם משרד מלא עכבישים, שניסו לייצר משי", אומר המדען דן וידמאייר, מנכ"ל בולט. המשי שמייצרים העכבישים הוא אחד החומרים החזקים בטבע: גמיש כמו גומי ובעל מאמץ מתיחה של פלדה. הוא חזק פי כמה מן המשי שמייצרות תולעי משי. לא צריך להיות ביו-מהנדסת כדי להבין כי אלה בדיוק האיכויות שמחפשים יצרנים בתחומים אינספור, החל במיכון וכלה בביגוד - ובמילים אחרות: כל דבר שאמור להחזיק מעמד לאורך זמן. הבעיה היא שלשם כך דרושים הרבה מאוד עכבישים, ובהתחשב בכך שעכבישים חיים נוטים להרוג זה את זה, ייצור המוני הוא אפשרות לא פשוטה לביצוע בלשון המעטה.

הפתרון של בולט היה להציג גרסה סינתטית, שתהיה זהה למשי של העכבישים ברמה המולקולרית ותיוצר באמצעות שמרים שעברו שינוי גנטי והותססו באמצעות סוכר ומים. התוצאה עשויה להיות מהפכנית לא פחות מן הניילון - אותו סיב מלאכותי ראשון שהומצא בידי חברת דופונט, בשנות ה-30 של המאה שעברה ופתח את הדרך למזהמים מבוססי הנפט המוכרים לנו כיום: לייקרה, פוליאסטר וקוולר. "עבדנו מתחת לרדאר בערך חמש שנים", אומר וידמאייר, שהקים את החברה בשנת 2009 עם עמיתיו המדענים דייוויד ברסלאואר ואית'ן מירסקי. "רק בשנתיים האחרונות התחלנו לחשוף על מה אנחנו עובדים".

החברה, הפועלת באזור מפרץ סן פרנסיסקו, היא אחת מבין כמה חברות סטארט-אפ המשתמשות בהנדסה ביולוגית כדי לפתח בדים ידידותיים לסביבה (לצדה ניתן למנות את Spiber היפנית ואת Modern Meadow, הפועלת בברוקלין ומייצגת תחליף עור עשוי קולגן). "הידלדלות המשאבים היא בעיה בסדר גודל כזה, שקשה להאמין עד כמה מעטים האנשים העובדים כדי להחליף את החומרים שאנחנו עוטים על הגוף", אומר וידמאייר.

"זה פוצץ לי את המוח!"

שיתוף הפעולה הרשמי של מקרטני עם בולט החל ביולי האחרון, ורוממות הרוח ניכרת בה גם כשאנו נפגשות חודש לאחר מכן. הגשם סיכל את כוונתה לצאת לאחת המסעדות הפתוחות החביבות עליה, ובמקום זאת התפשרנו על "בית אוכל בוהמי", שתפריטו כולל סלטי קייל וטוסט אבוקדו, כנדרש. כשהיא מספרת על הביקור שערכה בנובמבר אשתקד במפעל של בולט באמרוויל, קליפורניה - מקום ובו מכלי ענק ובתוכם עיסה מיקרוביאלית, מבוססת חלבון, שנמתחת ומגולגלת לכדי סיבים - עולה על פניה ארשת השתאות שמזכירה את זו שמילאה את פרצופה של ורוקה סולט עם הגיעה למפעל השוקולד של וילי וונקה.

"זה פוצץ לי את המוח!", היא נלהבת, ומציעה לי למשש את עליונית הבז' שלה, העשויה מן המשי המשמש את המותג שלה כיום. "התחושה הייתה ממש דומה. זה היה מטורף. באופנה עילית, כל העניין הוא בתחושה, במגע. אלוהים יודע מה בולט יצליחו עוד לעשות". האפשרות שמדענים יוכלו לחקות כל חומר או להמציא חומרים חדשים בתכלית, הניעה אותה להתאהב מחדש בתחום האופנה, לא פחות. "זה שינוי פשוט ענק", כך מקרטני, "והאמת היא שאם חברות כמו בולט יוכלו להחליף את המשי או הצמר או הכותנה, יישאר לנו עולם לחיות בו".

מקרטני, 46, מתגוררת בלונדון עם בעלה אלסדייר ווליס, המשמש מנהל קריאייטיב בחברת המגפיים האנטר, וארבעת ילדיהם, ואת חופשת הקיץ השנתית עם משפחתה היא מבלה בעיירה אמגנסט אשר בלונג איילנד, ניו-יורק, במתחם רחב ידיים שנמצא בבעלותו של אביה, החיפושית-בדימוס פול מקרטני. המותג שלה ידוע בשילוב בין נשי וגברי ובין רך וקשה, וכמוהו גם מקרטני עצמה: היא ישירה, חמה וחביבה, וחוש ההומור שלה אינו ערוך להעמדות פנים מנומסות. "אם הראיון היה עוסק רק באופנה, בתוך חמש דקות כבר לא היה לי מה להגיד יותר", היא אומרת. "אני לא מצליחה להעלות על הדעת שום דבר יותר משעמם. 'הו, אלוהים! צהוב!'".

היא אוהבת לציין שאופנה אינה דבר מודרני. "יש לי הרבה כבוד להיסטוריה ולמיומנות שמאחורי מה שאנחנו עושים", אומרת מקרטני, שלמדה עיצוב אופנה בסנטרל סיינט מרטינ'ס, שימשה מתמחה אצל מעצב-העל כריסטיאן לקרואה כשהייתה בת 16, ומאוחר יותר ליוותה גם את החייט של אביה בסאוויל רואו. "זה המסד של הקריירה שלי, ממש כמו בימי הביניים, וזה מוצא חן בעיניי", היא אומרת. "אבל הביצוע עצמו, הבדים שמשתמשים בהם - זה לא השתנה כבר מאה שנה. משי מיוצר באותו אופן כבר 6,000 שנה! יש התנגדות לחידושים. אני לא רק מעצבת אופנה. אני אשת עסקים. ובמובנים מסוימים, אני מרגישה יותר קרובה לארכיטקטים ולמעצבי מוצר".

אין לה יותר מדי הזדמנויות לדון בחיבתה למדע ולטכנולוגיה כשהיא מתראיינת לכתבי-עת לאופנה, ש"בדרך כלל חשבו שטיפשי מצדי להיות מעצבת צמחונית", היא אומרת. "כאילו, כמה טיפשה צריך להיות בשביל זה?". זו אחת הסיבות לכך שדחתה את ההכרזה על שיתוף הפעולה שלה עם בולט עד שתהליך הפיתוח התקדם במידה שאפשרה להם להציג אריג שיהיה דומה למשי עדין, אך מיוצר באופנים מוסריים. "אין לי שום עניין להצהיר על חדשנות לשם חדשנות, וגם לא להיות הראשונה - לא זה מה שמניע אותי", היא מבהירה. "זה לא סיפור של יחסי ציבור. מה שאני רוצה זה ליצור שינוי אמיתי בתעשייה שזקוקה לו נואשות".

"משתתפת בכל ישיבה"

בולט יצא מן הצללים ביוני 2015, ובסתיו אותה השנה כבר הגיע הטלפון מקלייר ברגקאמפ, אחראית קיימות וסחר הוגן אצל סטלה מקרטני. וידמאייר, שצופה כי המיקרו-משי יהיה זמין לציבור הרחב בתוך כארבע שנים, מודה שחיכה לטלפון. "ברגע שאתה פונה בכיוון הזה, מיד אתה חושב על סטלה", הוא אומר. "היא רואה אפשרויות שרוב האנשים לא מבחינים בהן".

ג'יימי ביינברידג', סגנית נשיא לפיתוח מוצר בבולט, אומרת ש"קיימות היא הסיוט של עולם הביו-הנדסה". יש הרבה אנשים שיודעים לייצר דברים במבחנה, אבל לא הרבה כאלה שיכולים לקחת אותם הלאה. עם האתגרים ניתן למנות את הייצור ואת עמידותו של התוצר. "החוטים עדינים מאוד", היא אומרת, "אז צריך לוודא שהמכונות לא יזיקו להם ולבדוק גם מה זה אומר לגבי הטיפול בהם בהמשך - האם אפשר להשתמש בהם בלי שיינזקו? האם אפשר לכבס אותם?".

את מוצר המיקרו-משי הראשון מתוצרתה: עניבת Boltspun שהוצעה למכירה במהדורה מוגבלת באתר החברה תמורת 314 דולר, בולט מכרה עד הפריט האחרון. במאי השנה זכתה החברה למימון בסך 50 מיליון דולר. חודשיים לאחר מכן עברה למתקן בשטח 1,100 מ"ר ורכשה את Best Made Company, קמעונאית ממנהטן העוסקת בציוד ובביגוד לקמפינג (לצד זאת, פתחה גם בשיתוף פעולה עם חברת פטגוניה, שבמרכזו מוצר שטרם נחשף).

הפרויקט הראשון המשותף לה ולמקרטני - אבטיפוס של שמלת מיקרו-משי בעיצובה של מקרטני שנארגה ידנית בבולט - הוצג באוקטובר (ועד ינואר הקרוב), במוזיאון ניו-יורק לאמנות מודרנית, במסגרת התערוכה "Items: Is Fashion Modern?. מקרטני, אומרת ביינברידג', הייתה מעורבת בכל שלב ושלב של יצירת השמלה. זה לא מפתיע את רוברט לי, סגן נשיא לתחום העיצוב באדידס, שעבד עם מקרטני במרוצת 12 השנים שבהן שיתפה פעולה עם ענקית הביגוד והציוד הספורטיבי. "סטלה יצרה את הקונספט הראשוני וליוותה אותו עד המדידה האחרונה. היא משתתפת בכל ישיבה ומלווה את המוצר עד לצרכן. זה יותר ממה שראיתי בשותפויות האחרות שלנו. צוותי יצירה מתים על דברים כאלה - הם פורחים מול האנרגיה שלה".

במשך תקופה ארוכה, מספרת מקרטני, "אדידס היו היחידים שעבדתי איתם שהיו נלהבים ומושקעים בטכנולוגיה כמוני. אם את עובדת עם ספורטאים אולימפיים, את צריכה להציג את שיא הטכנולוגיה. הבגדים צריכים לתת עבודה. זה שונה מאשר בגדים אחרים". אדידס, מצדה, הרוויחה מיכולתה של מקרטני להפוך את הטכנולוגיה לפריט מעוצב ונחשק. מקרטני קידמה את המגמה שכבר הייתה לנורמה בתחום ביגוד הספורט לנשים: בגדים עמידים ונוחים לשימוש, שיהיו גם אופנתיים די הצורך לשימוש מחוץ לחדר הכושר. "סטלה יצרה שוק", אומר לי. "היא יודעת מה באמת גורם לנשים להרגיש בנוח".

אלא שמה שדי יעיל לעולם הספורט, אינו בהכרח די נעים לביגוד העילית, שם "הטכנולוגיה צריכה להגיע למקום שבו הבגד הוא היינו הך מבחינתם של הצרכנים", אומרת מקרטני. "בתחום אופנת העילית אי אפשר להתפשר על איכות".

"גאה, אבל גם מאוכזבת"

אני מספרת למקרטני שאחרי התחקיר שעשיתי לקראת הראיון אני מרגישה אשמה על כל פריט ופריט בארון שלי. היא אוחזת בזרועי. "אבל אני לא רוצה שתרגישי ככה! יש משהו שאמא שלי הייתה אומרת, נראה לי שמבחינתה זאת הייתה כמו מין מנטרה: 'זה מותר'. זאת לא אשמתו של אף אחד. זה בסדר". אמה של סטלה, הצלמת לינדה מקרטני, הייתה פעילה למען זכויות בעלי חיים ומתה מסרטן ב-1998, וגם מושא לפרודיות אכזריות.

"ירדו עליה באופן מיוחד כי היא הייתה אישה, כי היא הייתה נשואה לאבא שלי, וכי היא לא חששה לדבר בשמם של בעלי חיים בתקופה שבה לאנשים ממש לא היה אכפת מהם או מרווחתם. והיא הייתה מוכנה להקריב בשביל זה חלק מן הפרטיות וחלק מן הביטחון העצמי שלה. זה לא היה כיף והיא לא נהנתה מזה. אף אחד לא אוהב שצוחקים עליו. אבל היא לא נתנה לזה להשפיע עליה יותר מדי".

מקרטני אומנם מתייחסת אל הארון הפרטי שלי בסלחנות, אבל היא אינה נוטה חסד לאנשים שמעדיפים להתעלם מן הסוגיות הללו למען נוחות או רווח, בייחוד לא אם מדובר בפוליטיקאים ובפקידי ממשל שמרוויחים מטשטוש של ראיות או מפעולות המזיקות לסביבה. "סטלה מקרטני", היא מלינה, "משלמת 27% יותר מס כשאנחנו מכניסים לארצות-הברית אקססוריז שעשויים מתחליפי עור. ואט דה פאק? מענישים אותי כי אני לא כורתת עצים או הורגת חיות? מי מרוויח מזה?".

בשלב זה של השיחה, אנחנו מגיעות לסין. מקרטני נכנסה אל השוק הסיני בשנת 2015, ובסך הכול התרשמה מן הפתיחות הנהוגה שם בנושאי קיימות - "זה שיח שחשוב להם לקיים" - אבל היא מסרבת להכניס אל השוק הסיני את Care, קו מוצרי הטיפוח האורגני שלה, דבר שעולה לה בהכנסות פוטנציאליות בהיקף של מיליוני דולרים, משום שסין דורשת לבחון את המוצרים על בעלי חיים. "אף אחד לא מדבר על זה, אבל כל מותג קוסמטיקה שמוכר מוצרים בסין נבדק על בעלי חיים", היא אומרת. היא מניפה את ידה בביטול. "בקיצור, כולם".

תסכול דומה עשוי להתעורר בה גם לנוכח הצרכנים. היא מחווה אל העוברים והשבים מחוץ למסעדה. "את מסתובבת שם, ואף אחד לא חושב על זה. פשוט קשה להאמין". גם על חבריה לתחום האופנה העילית אין למקרטני יותר מדי מילים טובות. קשה לה למנות לייבלים אחרים ש"עומדים בסטנדרט של ההצהרות שלהם", כמו איילין פישר, אדידס ופטגוניה שייסד איבון שינארד. "ברור שאני גאה לומר שסטלה מקרטני הוא בית האופנה היחיד שעובד ככה, אבל אני גם מאוכזבת".

"קהל מעריצים ספציפי"

השותפות השווה של מקרטני עם קרינג, המחזיקה גם ב-15 מותגי יוקרה אחרים, נותנת לה את החופש להגשים את החזון. למותג שלה יש כיום יותר מ-700 עובדים ו-51 חנויות ברחבי העולם. המותג לא נסק פתאום, אלא התקדם והתרחב בהתמדה. הכנסותיהן של גוצ'י, סן לורן ובוטגה ונאטה - הכוכבות של קרינג - עמדו מאחורי צמיחת השיא שהצליחה ענקית האופנה להציג במחצית הראשונה של 2017. חלק ניכר מן הרווחים יש לזקוף לזכות תג המחיר שאפשר להצמיד לפריטים כמו תיק עשוי עור פיתון מתוצרת גוצ'י, שנמכר תמורת 5,900 דולר (למעשה, 72% מהכנסותיה של גוצ'י בשנת 2016 הגיעו מנעלי עור ואקססוריז עשויי עור אחרים; בשנת 2014 הקימה קרינג את "השותפות לשימור הפיתון" כדי לתרום לתחום הסחר בנחשים).

פלבלה, התיק רב המכר של מקרטני, נמכר ב-1,200 דולר. הוא עשוי עור צמחוני ובטנתו עשויה ניילון מבקבוקים ממוחזרים. "היא מוכרת פחות תיקים בגלל החומרים האלה", אומרת קארן הארווי, מנכ"ל פירמת ייעוץ העובדת עם מותגי אופנת עילית (אך לא עם מקרטני). "זה מה שסטלה בחרה. מצד שני, הקול והחזון והאמונה שלה תורמים להשפעה ולפופולריות שלה. יש לה קהל מעריצים ספציפי מאוד, אבל אולי גדול אפילו מזה של גוצ'י".

פרנסואה-אנרי פינו, מנכ"ל קרינג, נמנה עם שוחרי הקיימות, ומצא לעקרונותיה מקום בלב פעילותו העסקית. קרינג הוא גם בעליה של פומה, החברה שמנכ"לה לשעבר, יוכן זייץ, הציג ב-2011 את יוזמת הרווח וההפסד הסביבתיים EP&L, שהצמידה תג מחיר להשפעותיה הסביבתיות של פומה - לטוב ולרע. מדובר בעלויות שאינן קשורות בשום צורה להכנסות גרידא, אלא מאפשרות לחברה עצמה לבחון בצורה מושכלת את טביעת הרגל שלה. "אפילו אנשים שדואגים רק לשורה התחתונה, ולא עסוקים בגורלו של הטבע, כבר אמורים להבין שהקיימות של העסק עצמו קשורה גם בזמינותו ארוכת הטווח של הון טבעי", אמר זייץ בעבר.

קרינג אימצה את יוזמת EP&L, החלה ליישם אותה ב-2015 עם סטלה מקרטני ועם גוצ'י, ובהמשך הרחיבה את השימוש בה גם לשאר מותגיה. היא הפסיקה להשתמש ב-PVC (המשמש בתיקי יד ובבגדי קמפינג, ונחשב אחד החומרים הפלסטיים הרעילים בעולם) בכל הקולקציות מתוצרתה, הקימה מעבדה לחדשנות בחומרים, והציגה גם את פרס קרינג לאופנה בת קיימא (זוכי הפרס מקרב תלמידי קולג' לונדון לאופנה מקבלים מימון לרעיונות ידידותיים לסביבה, כמו גם הזדמנות להתמחות אצל סטלה מקרטני או בגוצ'י).

אלסנדרו מיקלה, המנהל האמנותי של גוצ'י, השתמש ב-Econyl - ניילון ממוחזר מבית Aquafil, המיוצר משאריות של רשתות דיג - בקולקציית הגברים שלו ל-2017, ובאחרונה ציין שהחברה תפסיק להשתמש בפרווה החל בקולקציית אביב/קיץ 2018 שלה. בית האופנה סן לורן בישר באחרונה על השקתה של תוכנית עיצוב שנתית מבוססת קיימות. קרינג הבטיחה גם לצמצם את טביעת הרגל הסביבתית של כל מותגיה, ובכלל זה צמצום פליטות של גזי חממה במחצית עד 2025. עוד ציינה כי תייחד תשומת לב גם לרווחת בעלי החיים. "סטלה באמת הייתה מודל לחיקוי", אומרת מארי-קלייר דבו, אחראית הקיימות בקרינג. "היא הראתה שאפשר להביא בכפיפה אחת גם קיימות וגם רווחיות".

למותר לציין כי לא רק המעצבים ומותגי האופנה אמורים לשאת באחריות. "גם הלקוחות צריכים להיכנס לזה", אומרת מקרטני. "הם צריכים לגשת לאופנה באותה גישה הוליסטית שאנחנו כבר רואים בתחום המזון והבריאות". פירוש הדבר הוא גם לדעת כיצד לטפל בבגדים בצורה שלא תקצר את חייהם, לדעת כיצד לקרוא תגיות ביגוד באותו האופן הביקורתי שבו אנו קוראים את הכיתוב על אריזות מזון, וכן לדעת כיצד לדרוש מן היצרנים לחשוף את מקורם של החומרים המשמשים אותם - ובמקרה שהתשובות אינן מניחות את הדעת, להפעיל עליהם לחץ עד שישתנו.

מקרטני ערה לכך שברחוב ניגשים אליה בעיקר צעירים - מילניאלים וילידי שנות האלפיים - "ומודים לי על כך שאני המעצבת היחידה שאכפת לה מבעלי חיים ומכדור הארץ, ומספקת להם אלטרנטיבה", היא אומרת. "הם אומרים לי שהם אוהבים את הבגדים שלי. השאלה היא בכלל לא אם יש להם כסף לקנות אותם. העניין הוא מה שאני מייצגת מבחינתם". למקרטני יש 4.4 מיליון עוקבים באינסטגרם, כך שברור שהיא מתחברת לדור הצעיר. מבחינת רבים מהם, היא כוכבת גדולה יותר מאבא שלה - פול-משהו. הוא ניגן פעם באיזושהי להקה.