כבר לא רק צעצוע: למה המיליארדרים קונים קבוצות ספורט?

בתחילת אוקטובר התייצב עידן עופר במלון דורצ'סטר שבלונדון למכירה פומבית של עמותת Make a Wish. כשיצא משם מאוחר יותר, הוא החזיק ביד את "כדור הזהב", הניתן לשחקן השנה בעולם ל-2013, שבו זכה שחקנה של ריאל מדריד, כריסטיאנו רונאלדו. על-פי הדיווחים, עופר נפרד מ-600 אלף אירו כדי לקבל לידיו את הגביע היוקרתי; כאשר כמעט רבע מסך ההכנסות שהשיגה העמותה באותו סוף שבוע הגיעו מאותה רכישה של איל ההון הישראלי.

האם היה זה רמז לחיידק כדורגלני חדש שנבט אצל עופר? בשבוע שעבר התברר שכן, לאחר שעופר רכש 15% מאחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הספרדי והאירופי: אתלטיקו מדריד - הפעם תוך התחייבות גדולה קצת יותר, של כ-50 מיליון אירו. למה עופר, 62, שעסקיו נעים על הציר שבין התשתיות לספנות, עם קצת תקשורת כתבלין (מבעלי רשת), ושאין לו שום נגיעה לכדורגל, צריך את זה? "לקח לי כמה שנים להבין מה זה כדורגל ולאן זה הולך, ואת הפוטנציאל שגלום בביזנס הזה", הוא אמר השבוע בראיון ל"החדשות" ערב הדרבי המדרידאי (שהסתיים בתיקו מאופס). "זה לא משהו שבא לי מלידה. לא גדלתי עם כדורגל. אבל היום אני רואה איזה פוטנציאל עסקי אדיר יש פה".

עופר, שהפך השבוע לנציג הישראלי הבכיר על מגרש המשחקים של הבעלות הפרטית על מועדוני הספורט, הצטרף לאחד הטרנדים העולים אצל מיליארדרים ברחבי העולם: לא עוד השקעה שהיא רק בבחינת "צעצוע לשעות הפנאי" שמונעת ממניעים רגשיים, כמו אהדת ילדות לקבוצה מסוימת; אלא השקעה כלכלית לגיטימית עם פוטנציאל לרווח משמעותי. עופר לא צריך להיות אוהד של אתלטיקו מדריד - והוא לא - בשביל להשקיע בה. ברצלונה וריאל מדריד הם שני מועדונים בבעלות האוהדים, מה שהופך את אתלטיקו ל"קבוצה היחידה מהשורה הראשונה בספרד שבבעלות פרטית", כפי שהסביר באותו ראיון, "וזו הסיבה שזו אתלטיקו". רומנטיקה בצד, זה ביזנס נטו.

"בעלות על קבוצת ספורט כיום היא הצהרה של איש עסקים על היכולת הכלכלית שלו", מנתח דן ג'ונס, ראש מחלקת הספורט בדלויט העולמית. חלק ניכר מבעלי ההון מהמרים על קבוצות ספורט מאחר שפוטנציאל הרווח בקבוצות הגדולות הוא כפול - גם בתפעול השוטף וגם בתשואה בעת מכירה.

הנה דוגמה קטנה: משפחת גלייזר האמריקאית, שהשלימה את רכישת מנצ'סטר יונייטד בשנת 2005 עבור סכום שנחשב אז דמיוני של 790 מיליון ליש"ט, מחזיקה היום במועדון בשווי של קרוב ל-3 מיליארד ליש"ט, שסיים את העונה האחרונה ברווח תפעולי של כ-80 מיליון ליש"ט. מנצ'סטר יונייטד הרוויחה סכומי עתק גם בעונה שלא התמודדה בליגת האלופות, או קראה תיגר על אליפות הפרמיירליג - מה שהופך אותה לחסינה מהפסדים גם בעונות גרועות מבחינה ספורטיבית. האוהדים יכולים להיות מתוסכלים עד מחר, אבל הגלייזרים מושכים דיבידנדים על אפם ועל חמתם. וכעת חשבו, כמה נכסים בעולם, בתקופה שכוללת חצייה של משבר כלכלי גלובלי, מייצרים לבעלים תשואה פוטנציאלית של 280% בתוך עשור, מלבד הרווחים השוטפים?

דוגמה נוספת היא המיליארדר האמריקאי סטן קרונקי, שהשלים ב-2011 את רכישת קבוצת הפרמיירליג האנגלית ארסנל לפי שווי של 731 מיליון ליש"ט. עונה אחר עונה הקבוצה נושרת ממאבק האליפות (ונותנת לאוהדיה קצת נחת במפעל הגביע), אבל למרות העונות העגומות של מי שהייתה עד העשור האחרון הקבוצה ההישגית של לונדון (כיום זו צ'לסי), קרונקי דחה רק בחודש שעבר הצעה למכור את המועדון לאלישר אוסמנוב האוזבקי לפי שווי של 1.5 מיליארד ליש"ט. ולמה לו באמת? ארסנל הוא מועדון רווחי המטיל לקרונקי ביצי זהב בכל שנה, במקביל לנסיקה שנתית ממוצעת של 15% בשווי המועדון.

וזה לא רק בקבוצות הגדולות. סוונזי הקטנה מהפרמיירליג, שנרכשה במלואה ב-2001 עבור ליש"ט אחד (כן, אחד), נמכרה בשנה שעברה בעסקה של 110 מיליון ליש"ט עבור 68% מהמועדון לשני אנשי עסקים אמריקאים, ג'ייסון לויין וסטיב קפלן.

כולם עושים סיבוב

כשמדברים על בעלות של קבוצות ספורט, צריך להפריד בין שני מגזרים: הספורט האמריקאי והכדורגל האירופי. בשוק האמריקאי יש קו אחד ברור שנוגע לבעלות על קבוצות ספורט: העסק חייב להיות הגיוני מבחינה כלכלית, הווה אומר לייצר ערך. והעסק דופק, כפי שניתן לראות בשנים האחרונות עם עסקאות דמיוניות של מכירת קבוצות ספורט, שהיכו את כל מדדי השווי הנחשבים שמפרסם המגזין "פורבס". זה התחיל עם הרכישה של סטיב באלמר, לשעבר מנכ"ל מיקרוסופט, ששילם 2 מיליארד דולר ב-2014 עבור לוס אנג'לס קליפרס - קבוצת NBA שהוערכה על-ידי מומחי "פורבס" אז ב-575 מיליון דולר בלבד. כלל האצבע למכירת קבוצה ב-NBA, כך לטענת מומחים, אמור להיעשות לפי מכפיל של פי 4 מההכנסה השנתית שלה. הקליפרס, שהכניסו אז 146 מיליון דולר, נמכרו במחיר הגבוה פי 4 מ"כלל האצבע של המומחים".

השיא של באלמר נשבר לפני חודשיים כאשר קבוצת ה-NBA יוסטון רוקטס נמכרה עבור 2.2 מיליארד דולר לאיש העסקים טילמן פרטיטה - 33% מעל השווי שהעמיד "פורבס" רק כמה חודשים קודם לכן (1.65 מיליארד דולר). הרוקטס אומנם בעלייה מבחינה ספורטיבית (הגיעה בעונה שעברה לחצי גמר המערב, וגם את העונה הנוכחית פתחה חזק), אולם מבחינה כלכלית היא אינה נכללת בין חמש הקבוצות העשירות בליגה, ועדיין הצליחה לייצר בארבע העונות האחרונות רווח תפעולי כולל של 60 מיליון דולר בממוצע לעונה.

מבחינתו של המוכר, מדובר באקזיט מופלא: לסלי אלכסנדר, שקנה את הרוקטס ב-1993 עבור 85 מיליון דולר, רשם תשואה של 2,600%. ואם בוחנים את כלל האצבע המפורסם, הרי שההכנסות השנתיות של הרוקטס ערב המכירה הסתכמו ב-244 מיליון דולר, כלומר הקבוצה נמכרה ב-125% יותר מהשווי הריאלי שלה.

והנה עוד אקזיט מרשים של הימים האחרונים: מיכאיל פרוחורוב, הרוסי שהפך ב-2009 לבעלים הזר הראשון ב-NBA כשרכש 80% מניו ג'רזי נטס (שבינתיים הפכה לברוקלין נטס) עבור 200 מיליון דולר, סיכם שמונה שנים מאוחר יותר על מכירת 49% מהקבוצה לפי שווי של 2.3 מיליארד דולר לג'וזף צ'אי, ממייסדי עליבאבא, בעסקה שאפילו לא מעניקה לו החזקות באולם הביתי החדש שבנתה הקבוצה בברוקלין.

האם יש היגיון במספרים? בארצות הברית כן, ומכמה סיבות. ראשית, אלה הרגולציות במדינה, שכוללות תקרות שכר בכל הליגות המקצועניות, והסכם קיבוצי שקובע חלוקת הכנסות ברורה בין הבעלים לשחקנים (מה שמקטין את יכולת הסחיטה של השחקנים). שנית, זה היעדר של שוק רכש, שהוא אבי הצרות של הכדורגל באירופה (בארצות הברית אסור לרכוש שחקנים בכסף). והסיבה השלישית והמשמעותית מכולן היא הסכמי הטלוויזיה, שנחתמים בקפיצות מטורפות. ב-NBA נכנס לתוקפו לפני שנתיים הסכם שידורים בשווי 24 מיליארד דולר ל-8 עונות, שמבטיח לליגה פי 3 יותר כסף מההסכם שקדם לו. הסכם שלבדו הקפיץ את שווי הקבוצות: לפי "פורבס", השווי הממוצע של קבוצת NBA מסתכם כיום ב-1.36 מיליארד דולר - עלייה של 114% בתוך שלוש שנים (ממוצע של 634 מיליון דולר לקבוצה ב-2014).

בליגת הפוטבול, ה-NFL, אי אפשר כיום לבצע עסקאות לרכישת קבוצות מאחר שהשווי בשמיים, ובנוסף, אף בעלים לא ממהר לבצע אקזיט בעסק פורח המניב תשואות דו-ספרתיות - שווי ממוצע של קבוצת פוטבול עומד על 2.5 מיליארד דולר. 14 מתוך 32 הקבוצות בליגה מוחזקות בידי בעלים יותר מ-20 שנה. הרווח התפעולי הממוצע לבעלים ב-NFL עמד בשנה האחרונה על 101 מיליון דולר לקבוצה; ב-NBA על 31 מיליון דולר, בבייסבול על 34 מיליון דולר, ואפילו בליגה הרביעית בכוחה הכלכלי, ליגת ההוקי קרח, הקבוצות רווחיות עם רווח תפעולי ממוצע של 15 מיליון דולר לקבוצה.

למעשה, מתוך 122 הקבוצות המקצועניות בארבע הליגות הבכירות בארצות הברית (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי) 107 קבוצות סיימו את העונה האחרונה ברווח. תור הזהב של הספורט האמריקאי; ואם מישהו חושב לקפוץ על העגלה, הוא יצטרך לשלם היום בממוצע 1.45 מיליארד דולר בשביל לעשות זאת, או להיכנס בסכומים קטנים יותר ובאחוזים בודדים, כמו במקרה של עופר או של רענן כץ, שמחזיק בין 5% ל-10% בקבוצת ה-NBA מיאמי היט, שבבעלותו של מיקי אריסון (אחיה של שרי אריסון).

דרוש מיליארדר בן 68

דוח המיליארדרים השנתי של ענקיות הבנקאות וראיית החשבון UBS ו-PwC שפורסם בחודש שעבר, הקדיש פרק נרחב לתופעה חדשה: פנייה של מיליארדרים לעבר השקעה בקבוצות ספורט, ובפרט לעלות הרכישה הראשונית שיקרה מדי עבור מי שאינו נמנה עם קבוצת המיליארדרים המצומצמת בעולם.

לפי הדוח, נכון לנתוני 2016 יש בעולם 1,542 מיליארדרים (בדולרים) - עלייה של 10% בתוך שנה, כאשר כמעט 10% מהם מחזיקים באחוזי שליטה (מעל 50% בעלות) בקבוצות ספורט. "מיליארדרים הפכו לפטרונים העיקריים של מועדוני כדורגל, הוקי, בייסבול וכדורסל", נכתב בדוח. "לפי הניתוח שלנו, יותר מ-140 קבוצות עילית ברחבי העולם הן בבעלות של 109 מיליארדרים. 60 מהם - מיליארדרים מארצות הברית, 20 מאירופה ו-29 מאסיה. בעלות על קבוצת ספורט היא גם לא עסק בשביל ילדים חסרי ניסיון - הבעלים הממוצע של קבוצת עילית בספורט הוא בן 68 ועם הון מוערך של 5 מיליארד דולר".

מה רוכשים בעלי הון? הנכס שהכי מעניין אותם כיום אלו מועדוני כדורגל - 38 מועדונים מוחזקים כיום בידי מיליארדרים שונים (10 אמריקאים, 14 מאסיה ו-14 מאירופה); אחר כך מועדוני כדורסל (24 מיליארדרים), פוטבול (23 מיליארדרים), הוקי קרח (22 מיליארדרים) ובייסבול (17 מיליארדרים).

בעוד שבשוק האמריקאי, הבעלות על מועדוני הספורט מתנהלת כאמור על-פי מדדים עסקיים של כדאיות ההשקעה במונחי רווח והפסד, בכדורגל האירופי המצב מורכב יותר, עם חדירה של בעלי הון הנובעת לא רק מכדאיות ההשקעה במונחים חשבונאיים: החל ביצירת השפעה פוליטית, דרך שימוש במועדונים ככלי מצד גורמים זרים ליצירת לגיטימציה לפעול בתוך מדינות האיחוד, ועד שימוש במועדון הספורט כפלטפורמה להוצאת כספים ממדינת האם.

בהתחלה היו אלה האוליגרכים הרוסיים דוגמת רומן אברמוביץ' בצ'לסי, שנכנסו לבעלות על קבוצות ספורט, אחר כך הקטארים (מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן) בחסות בארות הנפט, וכיום אלה העשירים החדשים מסין, כאשר גולת הכותרת היא רכישות שני מועדוני הפאר של מילאנו: אינטר ומילאן. קודם כול, כי הצליחו להוציא בעלים מיתולוגיים שנראה היה שלא יוותרו לעולם על הקבוצה - מאסימו מוראטי של אינטר, וסילביו ברלוסקוני במילאן. אינטר עברה ידיים כאשר 68.5% ממנה נרכשו ב-2016 על-ידי זהאנג זידונג עבור 270 מיליון אירו. והעסקה הגדולה יותר היא רכישת מילאן מסילביו ברלוסקוני בידי לינג יונגהונג עבור 850 מיליון אירו (רכישה שנויה במחלוקת, ולהרחבה ראו מסגרת בעמוד זה).

לפי דוח הבמנצ'מרקינג של אופ"א שפורסם השנה והעניק פרק מיוחד לבעלות על קבוצות כדורגל, 44 מועדוני כדורגל באירופה נמצאים נכון לסוף 2016 בבעלות של בעלי הון מ-18 מדינות שונות מחוץ ליבשת. במהלך 2016 בלבד נרכשו 10 קבוצות כדורגל באירופה, מתוך זה שמונה קבוצות בידי גורמים מסין.

בספרד רכש התאגיד הסיני הענק וונדה 20% באתלטיקו מדריד, וגם את הזכויות על שמו של האצטדיון החדש של הקבוצה "וונדה מטרופולינו"; רסטאר גרופ הסינית רכשה 56% מאספניול, הקבוצה השנייה של העיר ברצלונה; ודספורטס גרופ מחזיקה את הבעלות המלאה על גרנאדה. באנגליה רכש התאגיד הסיני CMC 20% ממנצ'סטר סיטי תמורת 400 מיליון דולר. בצרפת, סושו היא מועדון הכדורגל הראשון באירופה שמוחזק בבעלות סינית מלאה, ואפילו אל ארצות הברית הגיע הכסף הגדול מסין - לעת עתה בשוליים, כאשר ב-2016 הפך ליזאנג ג'יאנג לסיני הראשון שנכנס לבעלות ב-NBA כשרכש 5% ממינסוטה טימברוולבס.

"עבור כמה מהם", נכתב בדוח המיליארדרים, "בעלות על קבוצת ספורט היא עדיין עניין של יותר תשוקה מאשר ביזנס, זה פותח עבורם דלת לקהילה של אנשים עם אינטרס זהה לשלהם. מיליארדר אחד אמר לנו שאתה לא באמת קונה מועדון ספורט בתקווה שהוא יחזיר את ההשקעה. במקום זה, הוא פותח לך דלתות לאנשים מדהימים - 'אתה יושב בשולחן אחד עם כוכבים, שייח'ים, אנשי עסקים מפורסמים ואנשים רגילים מרחבי העולם, כולם באותו חדר, וכולם מדברים על המשחק'".

משחק סכום אפס

בישראל מועדוני הספורט הם כמעט נטולי ערך כלכלי

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בישראל החזקת קבוצת ספורט היא בבחינת כרטיס אשראי חד-כיווני - הסיכוי להרוויח הוא אפסי. חוסר ההיגיון הכלכלי מביא לכך שאין עסקאות משמעותיות למכירת קבוצות, וכשכבר יש כאלו, הן מתרחשות על רקע של קריסה כלכלית שמאפשרת לרוכש לקחת את המועדון כמעט בחינם.

העסקה המשמעותית ביותר בשנים האחרונות למכירת קבוצת ספורט בישראל התרחשה בקיץ 2013, כאשר מכבי תל אביב בכדורסל הכניסה שני שותפים אמריקאים חדשים - ריצ'רדר דיץ שרכש 17.5% ובן אשכנזי שנכנס עם 10% - בעסקה שמשקפת למועדון שווי, על-פי הערכות, של כ-85-90 מיליון שקל.

באותה שנה התקיימה רכישה משמעותית נוספת, פחות בגלל המחיר ויותר בגלל ההשלכות העתידיות שלה, כאשר קבוצה בראשותו של איש העסקים אורי אלון רכשה את הפועל ירושלים בכדורסל עבור 15 מיליון שקל - רכישה מידי האפוטרופוס הראשי של משרד המשפטים, שטיפל בנכסי גומא אגייר.

בכדורגל הישראלי, העסקה הגדולה ביותר הייתה ב-2007, כאשר אלכס שניידר הקנדי-רוסי רכש 80% ממכבי תל אביב מידיו של לוני הרציקוביץ' עבור כ-70 מיליון שקל. כעבור שנה וחצי בלבד החליט שניידר למכור את המועדון הלאה ומאז הוא בידיו של איל ההון הקנדי מיטש גולדהאר.

ב-2007 התרחשה עסקה נוספת עם השפעות עתידיות על הכדורגל הישראלי, כאשר אלונה ברקת רכשה את הפועל באר שבע - אלופת השנתיים האחרונות - מידיו של אלי זינו, עבור 9 מיליון שקל בלבד, מתוכם 6 מיליון שקל לכיסוי חובות המועדון.

העובדה שמועדוני ספורט בישראל הם כמעט חסרי ערך בהשוואה לחו"ל קשורה בעיקר לשתי סיבות: הראשונה, יכולת ההכנסות העצמאיות שלהם היא קלושה במונחים של הספורט האירופי, ובכל מקרה התפעול שלהם יקר יותר מההכנסה. במקרה הטוב (מכבי ת"א כדורסל) רק מצליחה להביא אותם אל נקודת האיזון. הסיבה השנייה היא שהמועדונים בישראל לא מחזיקים שום נכסים מהותיים. הדבר קשור לאצטדיונים, השייכים לרשויות המקומיות; כך שבסופו של דבר, מחיר המועדון משקף את המוניטין ופוטנציאל ייצור הכנסות.

הסינים באים

מה גורם לסינים להסתער על הכדורגל האירופי דווקא עכשיו?

את אחת התשובות לדחיפות של המיליארדרים הסינים להסתער דווקא בימים אלה על שוק הכדורגל האירופי, מוצאים רבים בהחלטת ממשלת סין באוגוסט האחרון לסגור את ברז ההשקעות מחוץ למדינה. ההחלטה אוסרת על חברות ותאגידים סיניים לבצע השקעות מחוץ למדינה בפרויקטים צבאיים, תעשיית המין וההימורים, וכן בתעשיית הבידור הכוללת השקעה בבתי מלון, אולפני קולנוע ומועדוני ספורט. "יש דרכים רבות להשקיע בכדורגל ובתעשיית הספורט בהרבה פחות כסף", מציין מארק דרייר, שמסקר את ההשקעות של הסינים בכדורגל, "אנשים בדרך כלל מנצלים את הדחיפה הקודמת של הממשלה להשקיע בספורט כדי לגוון את ההשקעות שלהם לתעשיות שונות, ובכך להוציא את הכסף שלהם החוצה מסין".

אולם ההשקעות אינן באות ללא חששות, ודוגמה התקבלה לאחרונה ברכישת מילאן האיטלקית. לי יונגהונג, איש עסקים אנונימי לחלוטין שהציג עצמו כפעיל מרכזי בעסקי המכרות בסין, הדהים באפריל 2017 כשרכש את המועדון מידיו של סילביו ברלוסקוני תמורת 850 מיליון אירו. יונגהונג, שלפי "הניו יורק טיימס" כלל לא החזיק בהון הנדרש לעסקה, וביצע אותה באמצעות הלוואות מטורפות שנטל.

"בקיץ הקבוצה יצאה למסע רכש של 11 שחקנים בסכום כולל של 274 מיליון דולר. הוא לקח מקרן Elliott Management הלוואה בסך 354 מיליון דולר שאותה התחייב להחזיר עד אוקטובר 2018", נכתב. חלקה בריבית של 7.5% וחלקה בריבית מטורפת של 11.5%. מה יהיה על מילאן? נחכה ונראה.