הבושה של כחלון, החגיגה של אמסלם: יום הזוי בכנסת

יום שני השבוע בכנסת. באתי בגלל משבר השבת, אבל הדרמה הגדולה נשטפה הרחק בלהט האירועים והותירה לא יותר מזיכרון עמום. היום יעסקו כולם, ובאותה רמה של דחיפות קדחתנית, בחוק ההמלצות של דוד אמסלם, שיאושר בשתיים בצהריים לקריאה ראשונה בוועדת הפנים, בתמיכת שר האוצר כחלון. עוד יום שפל רגיל בדמוקרטיה הישראלית. כולנו יודעים איך הוא נגמר.

אבל עכשיו רק עשר בבוקר והדרמה טרם התחילה. אני מחפש דרמה אחרת ומשוכנע שאמצא אותה בדיון בוועדה לביקורת המדינה, בנושא הפיטורים בטבע על אף הטבות המס המפליגות שקיבלה החברה לאורך השנים. אחרי הכול, אף עובד לא פוטר מעבודתו בגלל משבר השבת, וגם חוק ההמלצות של אמסלם טרם סגר מפעל בפריפריה. מדובר באחד מהסיפורים הגדולים ביותר במשק הישראלי שעולה, לפי פרסומים, באובדן פרנסתם של 1,700 עובדים; בטוח שיהיה שם בלגן, אמרתי לעצמי בפותחי את דלת האולם.

אז זהו, שלא. בחדר נוכחים רק ח"כים מהמחנה הציוני. יחימוביץ', יו"ר הוועדה, והח"כים רוזנטל, יונה, ברושי ונחמיאס-ורבין. "זו כמעט ישיבת סיעה", מגחכת יחימוביץ' במרירות. טבע לא הגיעה לתת תשובות, אף ח"כ מהקואליציה לא טרח להגיע לדיון. חלק מגופי המדינה ומשרדי הממשלה אומנם שלחו נציגים, אבל אף אחד מהם לא תרם דבר וחצי דבר לדיון. זה מרשות המסים רק שבוע בתפקיד, זה מהאוצר לא מוכן לדבר על טבע, לזו ממשרד הכלכלה לא היו תשובות (פנינו לטבע, היא אמרה, הם לא ענו לנו). או שבאו לא מוכנים או שפשוט סירבו לענות לשאלות ולספק נתונים. לא הייתה שום דרמה - אבל זו הדרמה האמיתית, לראות בעיניים את העוצמה ואת המורא שמטילה חברת ענק על נבחרי ציבור ושליחיו. העיקר שכולם גיבורים מול החרדים, מול כחלון, מול נתניהו ומול השמאל.

באין קונטרה, נתונים או תשובות, מתנהל הדיון בעצלתיים ונסוב על שיעורי מיסוי, הכנסות, השקעות ופעילות "תוספתנית". כמו כל דיון ישראלי - כל אחד מחכה לתורו לדבר ולומר אמירות קשות ומהדהדות, ובשאר הזמן הוא בטלפון. מדי פעם, ובלי קשר למה שקורה, מאדים ח"כ ברושי ומתפרץ: "נכשלתם!". נחמיאס-ורבין, אשת תעשייה בעברה ויו"ר שדולת התעשייה בכנסת, אומרת: "זו כנסת אוהבת תעשייה מאין כמוה, אנחנו אוהבים את התעשייה". אני בטוח שעובדי טבע, נגב קרמיקה ועשרות המפעלים שנסגרו בשנים האחרונות יסכימו איתה. אבל מה אני יורד על חברי הכנסת מהמחנ"צ, הם לפחות הגיעו לדיון. לפחות אכפת להם.

כשחבר ועד עובדי טבע, אדון מבוהל למראה, קיבל את רשות הדיבור, הוא לא זועם, הוא לא צועק, הוא לא נרגש ודובר מנהמת לבו. להיפך, הוא מדבר מהר ובשקט. גם אחרי הדיון, כשאני מנסה לדבר איתו, הוא כמעט נס מפניי - פיזית. כאחד שליווה יותר ממאבק עובדים אחד, זה חשוד מאוד בעיניי. בדרך כלל הם צמאים להשמיע את עמדתם בתקשורת.

החיפוש אחר האקשן מוביל אותי לדיון בוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי, בראשות ח"כ מיקי זוהר. היום תעסוק הוועדה בהשקעת הממשלה בביטחון האישי בשכונות דרום תל אביב. במסדרונות כבר מסתובבים פעילי המאבק. הם טעונים. יומיים קודם נעצרה הפעילה הוותיקה שפי פז בהפגנה שנערכה בשכונת צהלה בצפון תל אביב, ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בגלל "פגיעה במרקם החיים" בשכונת היוקרה. מישהו הפיל את האירוניה הזאת על הראש כשהיא הייתה קטנה.

הדיון מתחיל בנאום קצר של השר לביטחון פנים גלעד ארדן. מאחר שהוא מצולם, הוא בוחר לתקוף ללא שהיות את האשם העיקרי - מו"ל הארץ, עמוס שוקן. אחר כך הוא מספר על הפלאות שהמשטרה מחוללת בדרום תל אביב. השקנו יחידת סיור רגלי חדשה, הוא אומר. כששואלים אותו מה זה, הוא אומר, "כמו השוטר אזולאי, נו".

זוהר, אחריו, בוחר לתקוף את חולדאי. נראה שזוהר לא ממש שולט בחומר. "הייתי בסיור בדרום תל אביב", הוא מספר לתושבי השכונה שגרים שם שנים ומתאר להם את הבעיות שלהם. האמת שזה מביך. אנשים צוחקים כשמיקי זוהר מדבר, ולא בגלל חוש ההומור שלו. לפי זוהר - המהגר האפריקאי בישראל נהנה מפריבילגיות לעומת אזרח ישראלי. הוא מסתבך בלוגיקה שלו כמו חתול בכדור צמר עד שהוא מכריז: "צריך לתת לאריתראים את כל התנאים שישראלי מקבל". אחר כך הוא אומר: "צריך להפריד באופן חד משמעי בין הפושעים והמשטרה". מה קורה איתך, בנאדם? אולי תקריא מהכתב?

אחר כך מעביר מפקד מחוז תל אביב במשטרה, ניצב צ'יקו אדרי, מצגת המספרת על ירידה בפשיעה ועלייה בביטחון האישי. נתקין עוד מצלמות ברחובות להגברת הביטחון, הוא אומר. לא צריך מצלמות, מגיב עובד חוגי, אחד הפעילים מדרום ת"א, זה רק דו"חות מביא לנו! הפעילים צוחקים. "אנחנו נותנים המון דוחות לאריתראים", אומר ניצב אדרי, "הבעיה שהם לא משלמים".

ארדן יוצא מהדיון. אילן גילאון נכנס. קצת אחריו מגיע אורן חזן ועושה את דרכו למקום בהליכה איטית של בוס. הנה מתחיל הקרקס, אומרים בקהל. חזן מתיישב ליד גילאון ופשוט מציק לו ללא הפסקה באוזן. כשמגיע תור גילאון לדבר הוא כבר עצבני - ומשם הכול מידרדר במהירות. חזן מאשים אותו: זה הכול בגלל אנשים כמוך! כשגילאון מדבר על פיזור ההגירה, דבר שגם התושבים מדברים עליו ומייחלים לו, חזן צורח: "אתה רוצה להפיץ את המחלה", ואז: "צריך לסגור אותם בקונטיינרים". הוא לא זועק כי אכפת לו, חזן, הוא צועק בשביל הבידור העצמי שלו. כשאנשי דרום העיר מאשימים את בג"ץ, הוא צורח עליהם שבג"ץ בכלל לא הבעיה.

האולם מתפוצץ בצעקות ובצחוקים. כשגילאון נשבר לבסוף ואומר לו: "מאיפה הביאו אותך, תגיד לי, מחברת כוח אדם?", זוהר מוציא מהדיון דווקא את גילאון. הפעילים מדרום תל אביב מבינים שמפה לא תצא להם הישועה. זו הצגה, אומרת שפי פז. נחמן שי מסביר על שינוי הכיוון שעשה המחנ"צ ביחס להגירה. אני יודע שזה לא מה שציפיתם מאיתנו, הוא חוזר ואומר, כאילו שזה עושה רושם על מישהו. אמיר אוחנה מוחה על מעצרה של שפי פז וממלמל משהו על השמאל. "אתה רוצה תשובה?", שואל אותו ניצב אדרי. לא, אומר אוחנה.

הדרמה של חוק ההמלצות ממשיכה להתרחש בחדרי חדרים. ראש לשכת נתניהו צולם (על-ידי כתבת חדשות 2, דפנה ליאל) יוצא מחדרו של ח"כ אמסלם אחרי שהכין שם שניצלים וסלט. כבר די ברור לאן היום הזה הולך. המשבר גדל ומתעצם. עוד מעט הוא יתנפץ על החוף. העדכונים רצים. לוחצים על כחלון. כחלון מתנדנד. כחלון נשבר. זה סופו של כל בלון. חוק ההמלצות עבר. אני יורד לטקס ישיבות הסיעות (לפני כל ישיבת סיעה יש הצהרה או שתיים, ואז פוטו-אופ). שר הביטחון ליברמן בישיבת ישראל ביתנו חוגג את סיום משבר השבת. שמרנו על הסטטוס קוו, הוא אומר. זה לא זמן לבחירות, הכול פוליטיקה פנימית של החרדים. הוא מתעלם מחוק ההמלצות. ככה זה בקואליציה, הוא אומר בשלווה, תמיד יש משברים.

גם בנט מרגיע בישיבת הסיעה של הבית היהודי. חווינו רעידות בקואליציה, אבל הכול בסדר. הוא מדבר על חשיבות הקשר עם יהדות התפוצות - גם לי יש משפחה בארצות הברית, הוא אומר, חלקם רפורמים וחלקם אפילו כבר לא יהודים. בנט לא מדבר על ההמלצות. נוח לו מאוד שאת כל האש סופג כחלון. בנט מדבר על פרויקט מומנטום - מעין "תגלית", רק לאימהות צעירות. רק אחר כך אני קולט מה ששמעתי. תגלית לאימהות צעירות? נדמה ששום דבר כבר לא נשמע לא נורמלי.

החגיגה האמיתית מתרחשת בישיבת סיעת הליכוד באולם נגב, הגדול. זו לא ישיבה, זו חגיגת ניצחון. נתניהו לגמרי ב-zone שלו. הוא נראה טוב, שמח, נערץ. זה לא דומה בכלום לאף אחת מישיבות הסיעה האחרות. כשלפיד, גבאי, כחלון או בנט מדברים, אתה יכול בכיף לפטפט עם מי שלידך או לבדוק מה קורה בטלפון. אפילו הח"כים עושים את זה מתחת לאף של ראשי המפלגות. לא אצל נתניהו. האיש ממלא את החדר בכריזמה וכשהוא ממתחיל לדבר, כולם עומדים בדממה מוחלטת. בסוף נאומו צועקים כמה מהנכים שהצליחו להיכנס - מה עם הנכים! - אבל נתניהו נשאר בחיוכו ולא מגיב אליהם. הם צועקים, אבל צוות המשכן כבר מוציא את כולנו מהחדר, מלווים בחיוכו של ראש הממשלה.

מחוץ לאולם מחכים הנכים. לרובם פשוט לא נתנו להיכנס, הם משוועים למישהו שישמע אותם, אבל הח"כים פשוט חולפים על פניהם. אני נעמד לדבר איתם (ומפסיד בגלל זה, ובלב שלם, את ההצבעה ה"דרמטית" על חוק ההמלצות). מאחר שנעמדתי להקשיב, הם מציפים אותי עד להטביע בשטף של מספרים ונתונים ומצוקות וכאבים. זה כמעט המשל המושלם, איך שני המשברים הגדולים של השבוע האחרון - ליצמן וכחלון - היו וירטואליים לגמרי מבחינת חיי היומיום.

יורדים לחדר של סיעת כולנו. כחלון נותן לכולם לחכות לו חצי שעה, מותיר את הח"כים הנבוכים שלו לשבת במבט מושפל סביב השולחן ולהתפתל בחוסר נוחות מול הלגלוג שהפך להיות מנת חלקם, למעט רועי פולקמן, שממשיך להגן על הבוס. כחלון נכנס לבסוף. החיוך המפורסם וצח השיניים נשאר בבית. הוא לחוץ, כועס, ממצמץ, לא מביט בעיניים, לא עונה לשאלות. "הביקורת שמוטחת בנו מגוחכת", הוא יורה, "אנחנו נמשיך לשמור על שלטון החוק. בג"ץ לא ייפגע". הוא מסיים את הצהרתו הקצרה, פחות מדקה, ונס מהחדר. פולקמן נשאר לנסות ולאסוף מהרצפה את רסיסי האמינות של "כולנו".