ביהמ"ש: עוד החלטה מצמצמת את גבולות חופש הביזוי באינטרנט

באמירות "נוכל ממדרגה ראשונה" ו"ידוע בטקטיקות" שלו יש פוטנציאל לפגיעה בעסקו ובמשלח-ידו של אדם ■ אלעד קושניר, בנו של איש העסקים לוי קושניר, פירסם טוקבק דיבתי על ישראל שוחט, שותפו לשעבר של אביו ■ זה עלה לו בפיצוי של עשרות אלפי שקלים

לוי קושניר  / צילום: איל יצהר
לוי קושניר / צילום: איל יצהר

אם היו אומרים לכם שטוקבק (תגובית בעברית) מכפיש שאתם עומדים לפרסם בעילום שם בתגובה לכתבה, יעלה לכם 25 אלף שקל, הייתם ממשיכים להקליד? התשובה הברורה והמתבקשת מאליה, היא לא. פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב מתאר בדיוק את הסיטואציה הזאת: מתיישב אדם בביתו מאחורי מקלדת, כותב טוקבק משתלח באדם אחר, תוך שהוא סבור כי הוא נהנה מחומת אנונימיות שמעניק לו המרחב הווירטואלי.

אך במהרה התברר לכותב כי אותו אדם שבו הוא השתלח שלף אותו מהמרחב הווירטואלי אל המציאות, הגיש נגדו תביעת לשון הרע - וכותב ההכפשה אף חויב לשלם לנפגע פיצוי כספי משמעותי.

מדובר בהחלטה נוספת של בתי המשפט מהעת האחרונה, המשרטטת ומצמצמת את גבולות חופש הביטוי - או חופש הביזוי - באינטרנט. פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב, שדחה תביעה כספית שהגיש ישראל שוחט, נגד אלעד קושניר, בנו של איש העסקים לוי קושניר, שהיה שותפו של שוחט בעבר, בסך כמיליון שקל בגין פרסום לשון הרע נגדו, במסגרת טוקבק שפרסם.

הרקע לפרסום הוא כתבה שפורסמה באתר האינטרנט של "גלובס" במארס 2009, שבה סוקרה תביעה שהגיש אביו של אלעד קושניר, לוי קושניר, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בסך 10.4 מיליון שקל. בתביעה נטען כי שוחט, שהיה באותה עת שותפו של לוי בחברה בשם אמריס, "סחט" ממנו כספים כדי שייתן את הסכמתו לעסקה שנעשתה עם ארקדי גאידמק, לרכישת השליטה בחברה, וכן הוציא את דיבתו רעה באוזני עובדי הבנק. כותרת הכתבה הייתה: "לוי קושניר: איזי שוחט סחט אותי בעת חתימת העסקה למכירת אמריס לגאידמק".

בתחתית הכתבה פורסמו 13 טוקבקים.

פסק הדין עסק בטוקבק ה-13, שנכתב על-ידי מי שהזדהה כ"מכיר את שוחט", ושכתב כך: "טקטיקות קבועות של האיש - 6.3.09 מכיר את שוחט - האיש הזה ידוע בטקטיקות של אי-עמידה בהסכמים ובסחיטה. אני מכיר עוד 2 אנשים שנעקצו על ידו בשיטה זו. נוכל ממדרגה ראשונה".

דברים משפילים

בעקבות הטוקבק פנה שוחט ל"גלובס" בבקשה כי ימסרו לו את פרטיו של מי שפרסם אותו. "גלובס" סירב למסור את פרטיו של הכותב, ושוחט פנה לבית המשפט כדי לקבל את הפרטים, בטענה שבדעתו להגיש תביעה נגד אותו אדם, בעילה של חוק איסור לשון הרע. בית המשפט נענה לבקשה, ו"גלובס" מסר את פרטי ה-IP של המפרסם, וכן שמדובר בלקוח של בזק בינלאומי. בהמשך לכך מסר בזק בינלאומי כי על-פי רישומיו, הלקוח שעשה שימוש בכתובת ה-IP שנמסרה הוא אלעד קושניר, בצירוף מספר תעודת-הזהות שלו וכתובתו.

למרות המידע הזה, טען אלעד קושניר כי אין בכך כדי להוכיח שהוא זה שכתב את הטוקבק.

שוחט לא ויתר והגיש לבית משפט השלום בתל-אביב תביעת דיבה בסך מיליון שקל נגד קושניר-הבן. בין לבין דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של לוי קושניר (אביו של אלעד) נגד שוחט. אולם בית משפט השלום דחה דווקא את תביעת לשון הרע של שוחט נגד אלעד. השופטת אושרי פרוסט-פרנקל קבעה כי יש לראות באלעד כותב הטוקבק, וכי מדובר בפרסום שמהווה לשון הרע. עם זאת, דחתה השופטת את התביעה, משום ש"התגובית (הטוקבק) אינה חמורה בלשונה מלשון הכתבה, והמפורט בה הוא מידתי ביחס לכתבה".

השופטת הוסיפה כי לפי עמדת בית המשפט העליון "לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה לתביעה לפי החוק". בנוסף נקבע כי מדובר בהבעת דעה, ושאלעד האמין בתום-לב בנכונות דבריו - ועל כן עומדת לו הגנת תום-הלב. שוחט אף חויב בהוצאות משפט בהיקף 50 אלף שקל לטובת אלעד קושניר.

אולם שוחט לא התייאש, והגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטה זו, תוך שהוא טוען כי ההנמקה של פסק הדין איננה עומדת במבחן הביקורת, איננה הגיונית, וחורגת באופן בולט מכל נורמה שנקבעה בפסיקה ביחס למותר ולאסור בפרסום דברים על אדם בעיתון או באתר דומה. עוד טען שוחט כי נכתבו בטוקבק דברים שאדם סביר צריך לומר עליהם שהם משפילים אותו, מבזים אותו, ופוגעים בעסקיו.

עוד לטענתו, הסתרת זהותו של אלעד מעידה על כוונותיו ועל חוסר תום-ליבו; כי אין מדובר בהבעת דעה בלבד; וכי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ופסקי דין נוספים שניתנו בינתיים בתביעות שהתנהלו בין הצדדים, ובין צדדים קשורים, מוכיחים כי הדברים שפורסמו אינם אמת.

מנגד, טען אלעד קושניר כי מסקנות בית המשפט מתיישבות עם ההלכות שנפסקו בהקשרים דומים בבית המשפט העליון, בעיקר בהקשר לפרסומים באינטרנט ובהקשר לפרסומים בתגוביות; וכן כי בכל מקרה, המערער לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו.

הפעם התקבלה עמדתו של שוחט. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו, ביטל את חיובו בהוצאות המשפט של אלעד קושניר, וחייב אותו לפצות את הנפגע בסכום של 25 אלף שקל, וכן לשלם לו הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.

השופט יונה אטדגי - בהסכמת השופטים, סגנית הנשיא יהודית שבח, ושאול שוחט - קבע תחילה כי "הטוקבק - כשהוא נבחן באמות-מידה אובייקטיביות - מהווה, ללא ספק, 'לשון הרע'".

השופט ציין עוד כי שוחט הוא איש עסקים, וכי התיאורים שלפיהם הוא "ידוע בטקטיקות של אי-עמידה בהסכמים ובסחיטה", האינפורמציה, שלפיה "אני מכיר עוד 2 אנשים שנעקצו על ידו בשיטה זו" וכן האמירה "נוכל ממדרגה ראשונה" - יש בהם פוטנציאל ברור של פגיעה בעסקו ובמשלח-ידו.

עוד נקבע כי האמירה שלפיה כל אלה הם "טקטיקות קבועות של האיש", וכי הוא "ידוע בטקטיקות" אלה, יש בה פוטנציאל לביזויו של שוחט, בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

"כל אלה יחדיו, בצירוף התיאור 'נוכל ממדרגה ראשונה', יש בהם כדי להשפילו בעיני אחרים, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם", כתב השופט אטדגי והוסיף כי "לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע (להבדיל משאלת הפיצוי), אין צורך להוכיח כי אותו אדם הושפל או בוזה בפועל, או שעסקו נפגע בפועל, ודי שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו".

השופטים דחו את עמדת בית משפט השלום, שלפיה כיוון שהטוקבק אינו חמור מלשון הכתבה שבמסגרתה הוא נכתב, הוא אינו נחשב ללשון הרע. בית המשפט המחוזי קבע כי "אין לקבל את הטענה כי העובדה שמדובר בחזרה על דברים שכבר פורסמו, מנטרלת את הפרת האיסור על לשון הרע, והטעם לכך הוא שהפרסום החוזר עשוי להוסיף 'אמינות' לפרסום המקורי, ואף עלול להסב נזק גדול יותר ממנו, הגם שעשויה להיות לכך השלכה לעניין הערכת גובה הפיצוי".

עוד נקבע כי התגובה איננה חזרה על האמור בכתבה, משתי בחינות: בעוד שהכתבה רק דיווחה על האמור בכתב התביעה, בלי שהכתב מאשר או מאמת את נכונות הדברים, הרי שבטוקבק נמסר דיווח אישי ועצמאי, מאת אדם "המכיר את שוחט" (אלעד), כשהכותב מביע דעה ישירה בדבר נכונות הדברים, ואף מחזק אותם בתיאורים נוספים.

בטוקבק יש אינפורמציה נוספת על האמור בכתבה: בעוד שהכתבה, המתארת את כתב התביעה, דיווחה על הסכסוך בין לוי ובין שוחט בלבד, בתגובית מובא הנתון על שני אנשים נוספים "שנעקצו" באותה שיטה, וכן הנתון בדבר "הטקטיקות הקבועות" של שוחט. כן נקבע, שהטוקבק "מאמת" מכלי ראשון, ולכאורה על-ידי אדם "שלישי" שאינו קשור לצדדים לתביעה הנזכרת, את תוכן הכתבה, ומוסיף ידיעות נוספות על האמור בה.