פרשנות: כסף לרווחה? תקציב החינוך הוא הפתרון למעגל העוני

1. לממשלה הנוכחית יש את כל הסיבות הנכונות לנפנף בדוח העוני של הביטוח הלאומי שפורסם היום. בטובתה או שלא בטובתה, בזכותה או בגללה, בזכות נתניהו או למרות נתניהו, זה ממש לא משנה. עובדות הן עובדות, והמספרים מדברים בעד עצמם: יש שיפור במדדי העוני, שיפור שצפיתי כבר לפני כשבועיים ("מדדי העוני של ישראל משתפרים, והקרדיט מגיע גם להסתדרות", "גלובס", 20.11.2017).

השיפור הזה מתבטא בשורה של פרמטרים, כפי שבאו לידי ביטוי בדוח השנתי של הביטוח הלאומי - ירידה במרבית הפרמטרים שמודדים את העוני: ירידה בעוני של משפחות, ירידה בעומק העוני, ירידה בחומרת העוני, ירידה במדד ג'יני למדידת האי-שוויון באוכלוסייה, ואף ירידה במדדי העוני של ילדים (בנטרול האוכלוסייה הבדואית שנכנסה השנה לראשונה לאחר 5 שנים של חוסר הצלחה לאסוף מידע על הבדואים בדרום). הנקודה השלילית הבולטת לרעה היא עלייה בתחולת העוני של משפחות חד-הוריות שהביטוח הלאומי מגדיר אותה כ"תיקון סטטיסטי".

נתניהו, אם כן, יכול לנפנף בדוחות העוני כדי להצדיק את אמירתו לפני כשלושה שבועות שמדדי האי-שוויון בישראל יורדים בהתמדה מאז הקמת הממשלה בראשות הליכוד ב-2009. נתניהו אכן צודק, מדדי אי-שוויון, מדדי העוני ומצבם של השכבות החלשות אכן השתפרו בשתי הממשלות האחרונות של הליכוד. זו התוצאה, אלו העובדות, השאלה אם הקרדיט מגיע לנתניהו? לא ממש.

הוא אכן עמד ועומד בראש המערכת בשנות השיפור, אבל הקרדיט לשיפור מגיע הרבה יותר לשר האוצר כחלון, ליו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ולארגוני המעסיקים שהיו שותפים לדחיפת השכר כלפי מעלה, בין אם מדובר על העלאת שכר המינימום ומענקי עבודה (מס הכנסה שלילי) או בהסכמי שכר בתחומים מסוימים, כמו למשל אצל עובדי השמירה והניקיון, עובדים סוציאליים ועוד.

2. מה הביא לשיפור? כל הצעדים שגרמו לגידול בהכנסה הפנויה של השכבות החלשות. ראשית, כאמור, דחיפת השכר כלפי מעלה, ובראשו עלייה של קרוב ל-7% בשכר המינימום ב-2016; שנית: העלאת קצבאות הילדים וקצבאות הקשישים - מדובר בתוספת בהשלמת הכנסה שהיא קצבה המיועדת לקשישים החיים בעוני; והגורם השלישי: יותר ויותר אנשים שנכנסים למעגל התעסוקה, בעיקר אוכלוסיות שהתקשו בכך בעבר כמו חרדים וערבים, צעירים ובעלי משפחות גדולות. כשיש יותר מפרנסים בבית, ההכנסה הפנויה גדלה וכך גדל הסיכוי לצאת ממעגל העוני.

כאמור, שילוב של פעולות ממשלתיות והסכמות בין המעסיקים לארגוני העובדים (בעיקר ההסתדרות), איפשרו את דחיפת השכר והקצבאות כלפי מעלה.

3. האם זה מספיק? האם אפשר להסתפק בשיפור הזה? בהחלט לא, נתוני העוני בישראל עדיין מדאיגים מאוד וחמורים מאוד, אבל אפשר לראות את האור החלש בקצה המנהרה. מצבן של המשפחות העניות משתפר בשנים האחרונות וצריך לקוות שהוא ימשיך להשתפר. למה זה לא מספיק? א. למרות שיותר ויותר אנשים נכנסים למעגל התעסוקה, יש עוד מקום לשיפור רב באיכות התעסוקה, כלומר באיכות השכר. העובדה שיותר מדי משפחות עובדים (כלומר, ששני בני הזוג עובדים) נחשבות עניות לפי הדוח, מדברת בעד עצמה; ב. למרות השיפור העקבי במדדי העוני בשנים האחרונות, ישראל ממשיכה "לככב" בצמרת העוני בדירוג מדינות ה-OECD, למרות שהיא התרחקה קמעא ממנו.

בסך הכול, במדדי האי-שוויון יש 7 מדינות הגרועות מישראל: מקסיקו, צ'ילה, טורקיה, ארה"ב, אנגליה, לטביה וניו-זילנד; ג. מצבן של משפחות חד-הוריות גרוע במיוחד: הן מתקשות להימנע ממצב של עוני או לצאת ממנו לנוכח פערי השכר בין נשים וגברים, עבודות במשרות חלקיות, ברובן לא מרצון, קצבת קיום נמוכה ומענק עבודה נמוך יחסית.

צריך לעזוב לרגע את כל המדדים וכל הסטטיסטיקות ולהתמקד בדוגמה שנותן פרופ' דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי, בדברים שכתב בקדמת הדוח. הוא מתאר מצב שבו אם חד-הורית, שעובדת במשרה מלאה בשכר מינימום, אפילו אם יש לה רק ילד אחד - איננה יכולה להשתכר בכבוד. היא איננה יכולה להשתכר בכבוד גם היא מקבלת מענק עבודה, ופרופ' גוטליב כותב במפורש שמצב שבו אם עצמאית שעובדת במשרה מלאה ומקבלת שכר מינימום על-פי חוק אינה יכולה להשתכר בכבוד - אינו סביר ומחייב תיקון באמצעות שיפור משמעותי של מענקי העבודה.

4. האם השיפור במדדי העוני ובמדדי האי-שוויון יימשך גם בשנה הבאה? כן, בהחלט. והביטוח הלאומי בעצמו מפרט למה. ראשית, עוד דחיפה של שכר המינימום כלפי מעלה שהגיע השנה ל-5,300 שקל; ב. המשך העלייה בקצבאות הזקנה והשאירים בתוספת השלמת הכנסה; ג. תוכנית "נטו משפחה" של כחלון שתקל בצורה משמעותית על משפחות עובדות, בעיקר במעמד הביניים. על-פי הערכות הביטוח הלאומי הרחבת מנגנון נקודות הזיכוי בתוכנית והגדלת מענקי העבודה צפויים להקטין את תחולת העוני בעיקר בקרב משפחות עובדות עם ילדים.

5. האם אפשר לסמוך באופן מוחלט על נתוני העוני של הביטוח הלאומי? ממש לא, נהפוך הוא - חייבים וצריכים לגלות ספקנות בריאה מדי שנה לגבי שיטות המדידה ואיכות-אמינות הנתונים.

כזכור, קו העוני מתבסס על סקר ההכנסות של הלמ"ס שבו נשאלים ראשי משק הבית על הכנסותיהם החודשיות השוטפות הכוללות הכנסות משכר עבודה, הכנסות מנכסים, הכנסות מקצבאות או מכל הכנסה אחרת. כל מי שעיניו בראשו, כולל הלמ"ס שאוסף ומנתח את הנתונים והן הביטוח הלאומי שמשתמש ומעבד את הנתונים, מבין שמדידת עוני המתבססת על סקר איננה יכולה לייצג את המציאות כהווייתה. זאת ואף זאת, בסקר הספציפי הזה של הכנסות משק בית יש למסוקרים נטייה לא להסגיר את כל האמת ולא לספק לסוקרים את מספרי האמת (למשל, איש לא מעלה על דעתו שהכנסות ב"שחור" ידווחו במסגרת הסקרים).

לכן, לכולם ברור שנתוני העוני, כפי שהם משתקפים בדוח של הביטוח הלאומי, מחמירים עם המציאות. כלומר, יש כנראה פחות עניים מכפי שהדוח משקף - לא שזה צריך לנחם איש. זו עוד תוצאה של נפלאות הסטטיסטיקה ונפלאות הסקרים: הם נוטים לבלף, בדיוק כמו שמצביעים בסקרים פוליטיים גם נוטים לבלף.

6. מקובל מאוד לעשות השוואה של מדדי העוני לפני התערבות ממשלתית בתשלומי העברה ובמסים ישירים ואחרי התערבות כזו. הביטוח הלאומי עושה את ההשוואות הללו מדי שנה והמסקנה היא אותה מסקנה: תחולת העוני בישראל נמצאת אף מתחת לממוצע ב-OECD לפני תשלומי העברה, ובמקום הראשון המפוקפק בתחולת העוני אחרי תשלום הקצבאות ותשלומי חובה.

ההשוואות הללו תמיד מובילות לאותה מסקנה - שהוצאות הרווחה בישראל נמוכות מאוד יחסית לממוצע ב-OECD והן הגורם מס' אחד בממדי העוני ובמדדי האי-שוויון. זו כמובן מסקנה טבעית כי מדינות עם שיעורי עוני נמוכים כמו איסלנד, הולנד, דנמרק, שוודיה ונורבגיה מתאפיינות במערכת רווחה נדיבה, יחסי עבודה הוגנים שיעורי התאגדות גבוהים ושכר הוגן. מצד שני, מדינות עם שיעורי עוני גבוהים מתאפיינות במערכת רווחה מצומצמת או קצבאות ברמה נמוכה, יחסי עבודה לא ממש הוגנים, תרבות העסקה לא הוגנת ושיעורי התאגדות נמוכים - ומדובר במדינות כמו ישראל, טורקיה, מקסיקו, ארה"ב וקוריאה. לכן, שוב ושוב נשמעות הקריאות להגדלה משמעותית בתקציבי הרווחה.

7. בואו נעזוב שוב את האקסיומות: גידול בהוצאות הרווחה זו סיסמה טובה אבל איננה ממש ברת-ביצוע במבנה הפוליטי ובמבנה התקציבי כרגע בישראל. זו סיסמה טובה כי בשביל להגדיל הוצאות רווחה צריך להעלות מסים - ובשביל להעלות מסים צריך להגדיל עוד ועוד את הנטל על מעמד הביניים בישראל והעשירונים הגבוהים (שהם בעיקר מעמד ביניים), שכבר משלם היום את המס השולי מהגבוהים בעולם. הכסף, אם כן, לא יכול להגיע מהאשליה של גידול בהוצאות הרווחה ובהוצאות המסים, אלא הוא נמצא במקום אחר: בתקציב החינוך. שם הכסף הגדול, כי תקציב החינוך הוא המנוע מס' אחד בהרחבת הפערים החברתיים בישראל בעשרות השנים האחרונות. הוא זה שהשקיע בתלמיד במרכז הרבה יותר מתלמיד בפריפריה, והוא זה שהגדיל את הפערים החברתיים.

הדברים האלה אמנם השתנו מעט בשנים האחרונות, אבל אי-אפשר לתקן מערכת עיוותים כלכלית רבת-שנים בהוקוס-פוקס. צריך להבין: הסיכוי שילדים שנולדו למשפחות עניות ימשיכו במסלול העוני הוא מאוד גבוה. מדובר בעוני בין-דורי, שהוא המחלה הקשה ביותר של העוני, שמוביל עוד ועוד דורות במסלול שאין לו מוצא. והמוצא הוא בתשתית החינוכית שמעניקה השכלה, ועם ההשכלה בא התגמול והיציאה מהעוני.

 כך גדל תקציב משרד החינוך

תקציב החינוך גדל משמעותית בשנים האחרונות והוא למעשה התקציב הגבוה ביותר בישראל יחד עם תקציב הביטחון (ראו טבלה). הפתרון נמצא אצלו - בהפניית יותר תקציבים לחלשים, בין אם בשימוש בעמותות פרטיות, או ביוזמות של משרד החינוך. זה נעשה, אבל לאט מדי ומעט מדי.

כסף יש ויש ממנו די והותר, רק צריך לדעת להפנות אותו לחלשים ולעניים.