יש כאלה שרוצים פיקאסו, לא אכפת להם אם זה נייר טואלט

בלי תואר אקדמי ובלי כסף היא הגיעה ללונדון ■ עסקת נדל"ן אחת שינתה את חייה, והזוגיות עם בן משפחת אצולה פתחה בפניה מציאות שלא הכירה ■ בראיון עתיר תובנות ל'ליידי גלובס' חושפת יזמית האמנות עדי ישראלי-פורגס את המניפולציות מאחורי הקלעים של הזירה המבעבעת

עדי ישראלי / צילום אריק סולטן
עדי ישראלי / צילום אריק סולטן

היא התגוררה בלונדון, בדירה שהיא מכנה קופסת גפרורים, ולא ידעה אם יהיה לה כסף לשלם את שכר הדירה. באותו זמן התחילה לעבוד כמגייסת תרומות לקרן צדקה תמורת אחוזים, וטרם קיבלה את המשכורת הראשונה. "נשארו לי 150 פאונד, לא יותר. ואז נסעתי הביתה במונית ובטעות נתתי לנהג שטר של 50 פאונד במקום שטר של 10, כי הם מאוד דומים. רק כשעליתי הביתה קלטתי את זה. זה היה משבר", מספרת יזמית האמנות והאספנית עדי ישראלי-פורגס. "בסוף אמרתי לעצמי: 'הוא היה זקוק לזה יותר ממך. אין סיכוי שזה קרה בלי סיבה. אל תצטערי על זה'.

"אספתי את עצמי, והלכתי לשתי פגישות עם תורמים פוטנציאליים. ישבתי עם הראשון מביניהם, ואז הוא זרק, 'אם את שומעת על בית בקאנטרי סייד, באוקספורד, תגידי לי, כי אני מחפש בית לקנות שם'. עניתי לו ש'בטח', אבל בלב חשבתי - מה לי ולזה, הרי אני לא יודעת איך אגמור את החודש בכלל".

ואז הגיע התורם השני. "דיברנו ופתאום הוא אמר לי: 'קניתי אתמול בית במכירה פומבית בקאנטרי סייד (רכישה לצורך מכירה), אם את שומעת על מישהו שרוצה לקנות...'". הבית עמד למכירה תמורת 3 מיליון פאונד, והתורם הבטיח לה 1% מהסכום במידה ותמצא לו קונה. "בשבילי זה היה כמו לקבל 10 מיליון. העסקה נסגרה למחרת. קיבלתי 30 אלף פאונד, שהיו שווים אז יותר מ-250 אלף שקל".

ישראלי, 39, אמנם נשארה לגור בקופסת הגפרורים, אבל הכסף ההוא איפשר לה להתחיל את דרכה בתחום שמשך אותה באמת: אמנות. היום היא מייצרת אירועי אמנות, מייעצת לאספנים מרחבי העולם, כולל דובאי ולבנון, ורוכשת גם עבודות לעצמה, שברובן שמורות באחסון מיוחד בז'נבה ובפריז.

יש הבדל בין אנשי הכסף הישן לאנשי הכסף החדש כשזה נוגע ליחס לאמנות?

"היום מסתכלים על אמנות אחרת מאשר פעם, כי הכסף נמצא גם אצל אנשים צעירים שירשו הון או עושים כסף מהייטק. כשאני עובדת עם אספנים חדשים אני שואלת על עבודה שהם מראים לי 'למה קנית את זה', ואם הם עונים 'קניתי כי כל החברים קנו' או 'אני קונה רק שמות גדולים', אני מסבירה שהם לא בכיוון הנכון לאוסף רציני ומעניין. אתה חייב לפתח טעם אישי, כי אחרת כל האוספים ייראו אותו דבר.

"יש כאלה שרוצים פיקאסו, לא אכפת להם אם זה נייר טואלט, העיקר שתהיה עליו חתימה. זה קהל מאוד נובורישי. בשפת הא ספנים יש אמנות שנקראת 'קוקה קולה לייט', ויש אמנות שהיא 'פורס' (כוח). ציור של מונה, למשל, כמעט כל מי שיראה אותו יאהב אותו כי הוא יפה, אבל יש בו פחות עוצמה מאשר בציור של רותקו או קנדינסקי או פרנאן לז'ה".

ניר הוד אמר לנו בראיון: "יש אנשים שצורכים תרבות מתוך מניע טרנדי שלא בהכרח קשור לתשוקה, ולכן כל המסחר של אמנות ושימור הערך שלה נהיה מאוד בעייתי בארץ. השוק פרוץ". את מסכימה?

"כן. הוא התכוון לכך ששימור הערך של האמנות נהיה בעייתי. אם קנית משהו שמזוהה כטרנדי ואחר כך מתחלף הטרנד, אז לא תרצה את העבודה הזו יותר, ותנסה למכור או להכניס אותה למכירה פומבית, וגם עוד אנשים שקנו לפי הטרנד יעשו כך - ולא יהיה לה שוק".

איך את מזהה באיזה אמן כדאי להשקיע?

"בשביל ליצור אוסף מיוחד צריך ללכת לתערוכות בוגרים - בלונדון זה דה רויאל קולג' אוף ארט, ובארץ זה בצלאל ושנקר - מי שיש לו יכולת להמר ועין טובה, הולך לשם, כי כמה מהם יהיו הדבר הבא בעוד כמה שנים.

"בלונדון, למשל, הלכתי לתערוכה כזו ועקבתי אחרי צ'רלס סאצ'י (הבעלים של גלריה סאצ'י). ברגע ששמעתי אותו אומר למזכירה שלו 'את האמן הזה צריך לקנות', לא הספיק לזוז, אני כבר קניתי עשרה ציורים. אחד מהאמנים האלה היה וויל מרטיר (Will Martyr). היום, אם תזמיני ממנו ציור, רק ב-2020 תוכלי לקבל אותו.

"במקרה אחר, הייתי בארוחת ערב עם משפחת מוגרבי, מהאספנים הגדולים בעולם. ואז מוגרבי מוציא קטלוג של פיליפ פסקוואה, ואומר 'זו המוזה שלי'. מיד אמרתי לעצמי שאם כך, בטח מדובר בפרנסיס בייקון הבא. כמה ימים אחר כך הלכתי לגלריה בפריז, ושאלתי אם שמעו עליו - זה היה לפני שהוא התפרסם. פתאום מסתובב אליי מישהו ואומר, 'זה אני'.

"נוצר בינינו קשר טוב, הייתי באטליה שלו, וקניתי 20 עבודות במחירים ממש זולים - הוא היה עדיין בתחילת הדרך, ואני קניתי מאסה. יש גם את העניין שלהרבה אמנים חשוב מי קונה את העבודות שלהם, שיהיה להן בית טוב".

אם את קונה 20 עבודות זה במטרה למכור, לא לתת להן בית.

"כן, אבל הוא ידע שאני אמכור אותן לאנשים הנכונים, ושזה רק ישביח לו את העבודות. היום הן במחסן בפריז, ואני משחררת מה שאני רוצה לרוכשים פרטיים".

מה הזיהוי הכי מוצלח שלך?

"לפני 11 שנים קניתי לאספן פסל של אניש קאפור ב-300 אלף פאונד. אף אחד לא רצה לקנות אותו, הוא נשרף בבית המכירות, אז הצענו עליו מחיר יותר זול אחרי המכירה הפומבית. היום זה שווה 5 מיליון פאונד".

"אנשים מתמכרים למכירות פומביות. יש שם אווירה מחשמלת". עדי ישראלי-פורגס / צילום: אריק סולטן
 "אנשים מתמכרים למכירות פומביות. יש שם אווירה מחשמלת". עדי ישראלי-פורגס / צילום: אריק סולטן

מניפולציות אמנותיות

ב-2008 פורסם שאספנים העמידו למכירה עבודות של דמיאן הירסט ואז קנו אותן, כדי להעלות את המחיר שלו בשוק. ישראלי יודעת לספר שגם יצירות של פיקאסו עברו תהליך דומה. "למשפחת נאמד יש יותר פיקאסו מאשר למשפחת פיקאסו בעצמה. אז אם נניח יש להם 12 עבודות מהקוביזם של פיקאסו, הם משחררים אותן לשוק בצורה מאוד איטית, וזה מעלה את הערך שלהן. הם גם יכולים להכניס עבודה לשוק, ולקנות אותה במחיר גבוה.

"בפועל, הם יושבים במכירה פומבית ומעלים את המחיר בהתמחרות. לפעמים הם שולחים כמה אנשים מטעמם, כי אם רק אחד ירים את היד זה לא יעבוד. אנשים מבחוץ אומרים 'וואו, המכירה השיגה ככה וככה', אבל הרבה פעמים או שהם עזרו להלהיב את הקהל או שקנו את העבודה בעצמם, לפי שווי שגבוה פי חמישה מההערכה המקורית - הם אמנם הוציאו כסף, אבל עכשיו כל 11 העבודות האחרות שלהם באוסף שוות את הערך החדש".

מי עוד מפעיל את המניפולציה הזו?

"למשפחת מוגרבי יש 100 אנדי וורהול, והם יכולים להשפיע על המחיר שלו. בכלל, אין ספק שהפטרונים בעולם האמנות שולטים בענף. יש היום פטרונים שמממנים אמנים כמה שנים, קונים מהם את העבודות במחיר אטרקטיבי ואחר כך מנווטים את השוק. מה גם שברגע שהעבודות האלה באוסף שלהם, זה כבר מעלה את ערכן".

מה קורה לאמנות בזמן משבר כלכלי?

"במשבר הגדול של 2008-2009 אנשים נמחקו, אימפריות נמחקו. הדברים הראשונים שרבים מהם רצו למכור היה תכשיטים ואמנות. ואז התחילו לגשת אליי אנשים ואמרו לי, 'אנחנו לא רוצים להוציא אמנות לבתי מכירות, אנחנו רוצים מכירה שקטה, אנחנו סומכים עלייך'.

"באותה תקופה היו המון הזדמנויות, כי היו כאלה שלא הפסידו כסף, כל מיני סוחרי אמנות ובתי מכירות שחיפשו לראות מי פצוע, וחגו באוויר כמו אוכלי נבלות. הלב שלי תמיד היה עם אותם אנשים שהיו חייבים למכור. עשיתי עסקאות בעשרות מיליונים, אבל תמיד כאילו אני זו שמוכרת. אף פעם לא רציתי לקבל יותר ממה שמגיע לי, ואף פעם לא הצגתי את זה שהצד השני מדמם.

"העסקה הכי גדולה הייתה ציור של פיקאסו מ-1932, תקופת מארי תרז, עבור אספנים שחיים על קו שווייץ-לונדון-פריז. אחרי הרכישה נפגשנו בבית בפריז, והצבנו את הציור בסלון. כעבור חודשיים נפגשנו בבית שלהם בלונדון, ואותו ציור היה תלוי שם. אמרתי להם 'לא הייתם צריכים לטרוח בשבילי', והם הסבירו שיש להם מישהו באיטליה שעושה העתקים אחד על אחד. הם סיפרו לי שלפעמים הם קונים ציור ורוצים לשים אותו גם ביאכטה, אז זו הדרך. ובכלל, הרבה פעמים קונים ציור ומאכסנים בכספת, ובבית תולים את ההעתק. חיקוי טוב יכול לעלות מאות אלפים. נחשפתי לזה לפני כמה שנים, וזה הימם אותי.

"אגב, כשהיה המשבר בספרד, לפני כחמש שנים, 95% מהעבודות שקיבלתי משם עם מסמכים ועם הכול היו מזויפות. בעין בלתי מזוינת את לא רואה את זה בכלל".

אני קצת גמבלרית

"יש משהו במכירות פומביות שאנשים מתמכרים אליו", אומרת ישראלי. "נשים ביקשו ממני ללכת עם הבעלים ולשמור להם על הידיים. יש שם אווירה מחשמלת, ואנשים לפעמים קונים משהו שהם לא היו קונים ביום רגיל בגלריה, אבל במכירה פומבית הם יעלו ויעלו את המחיר. התחרותיות מנצחת".

את הטעות הגדולה ביותר שלך עשית במכירה פומבית של הנרי מור.

"זו הפעם שפספסתי. אחד מבתי המכירות העמיד למכירה עבודה של הנרי מור, ולי היה תקציב של עד 750 אלף פאונד. מישהו התחרה מולי והגענו לסכום הזה, אז התקשרתי לאספנים. קיבלתי אישור לעלות ל-800, הבחור ממול העלה גם, ואני לא העזתי לקחת עוד סיכון, כי זה לא הכסף שלי, וזה עלה הרבה מעבר להערכה המקורית. עזבתי את זה, והבחור השני רכש ב-820 אלף. אחרי שלושה חודשים אני מסתובבת עם אותם אספנים ביריד בזל בשווייץ, ואנחנו רואים את העבודה עם נקודה אדומה של מכירה - התברר שאלו שהתחרו מולי היו בעלי גלריה מפריז, ותג המחיר החדש שהם נתנו וקיבלו היה 1.6 מיליון פאונד. פי שניים!

"זו הייתה הרגשה נוראית, רציתי למות. זה נורא מאכזב. אבל זה היה יכול להיות גם הפוך, זה היה סוג של הימור. אני קצת גמברלית, אבל לא ביצירות שהן מאסטרפיס. נניח דמיאן הירסט הוא כמו ביטקוין, עולה ויורד. לכן אף פעם לא קניתי אותו, לא לי ולא לאספנים שלי. אני מעריצה אותו, הוא גאון, אבל קחי, למשל, את העבודות שלו מהתערוכה שהייתה עכשיו בוונציה - הן לא כל כך נמכרו. אגב, כשהייתי במכירות פומביות ראיתי אותו יושב לידי ורוכש אמנות מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. עושה כסף במכירות של עצמו, וקונה לעצמו אוסף של פיקאסו ומודליאני".

איך באמת בונים אוסף?

"כשאני עושה עם מישהו אוסף אמנות אנחנו יושבים לא רק על תקציב, אלא גם על אסטרטגיה. בין האמנים העכשוויים שאני מאמינה בהם נמנים סיסלי בראון, דיוויד הוקני ומיץ' גריפית (Mitch Griffiths), עם סדרת העבודות שלו the promised land. אגב, אם אין לך תקציב גבוה, אפשר לקנות הדפסים יפים".

"דמיאן הירסט הוא כמו ביטקוין, עולה ויורד". עדי ישראלי-פורגס / צילום: אריק סולטן
 "דמיאן הירסט הוא כמו ביטקוין, עולה ויורד". עדי ישראלי-פורגס / צילום: אריק סולטן

לדמיין את לונדון

היא גדלה במושב חד נס שברמת הגולן, לשם הגיעה המשפחה בעקבות עבודתו של אביה. "היינו הבית הראשון באמצע שום מקום, אפילו כביש לא היה. זה היה מדהים, הלוואי שהייתי יכולה לתת לילדים שלי לגדול ככה. את לומדת לעוף עם הדמיון כל הזמן, לא מתעסקת בשום דבר חומרי, זה בכלל לא בסטייט אוף מיינד שלך. ההורים שלי היו יכולים לקרוא לנו החוצה בצעקות, 'בואו מהר', ואתה רץ וחושב מה כבר קרה, ואז הם אומרים 'תראו איזה פרח מלבלב פה'.

"הייתי ילדה מאוד היפראקטיבית, ברמה שאישרו לי כל 15 דקות לצאת ל-5 דקות, לרוץ ולחזור לכיתה. הרבה פעמים הייתי יורדת מההסעה לבית הספר, והולכת לחוות סוסים - ההורים שלי גילו את זה רק כשהייתה לי תאונה וסוס קפץ עליי. הייתי מוגלי. הרגשתי קרובה לטבע ולאדמה, לא הרגשתי רחוקה מתל אביב. זה המרכז שלך, זה מה שאתה יודע.

"לא עשיתי בגרויות, לא למדתי בכלל, ושום דבר לא נראה לי רחוק או בלתי אפשרי. חייתי ברמת הגולן, אבל ידעתי שאהיה בעולם הגדול, ואשאיר חותם. במיוחד רציתי את לונדון, שתמיד הייתה לי קארמה איתה: נהגתי לומר להורים שלי, 'יום אחד אני אגור שם'. הייתי רואה סרטים על העיר, ומדמיינת את עצמי הולכת ברחובות. ידעתי בתוכי שזה יקרה".

בצבא שירתה כמורה לילדים חירשים. "אין לי תעודת בגרות מלאה, אבל לימדתי חירשים בתיכון לבגרויות. הייתי חיילת מצטיינת, ההיפראקטיביות שלי נעלמה כלא הייתה. הצבא עשה אצלי מהפך מטורף ממש. זה נתן לי ביטחון עצמי, לדעת שהכול אפשרי אם אתה מאמין ומנסה". אחרי הצבא נרשמה ללימודי תקשורת בקמרה אובסקורה. "אדם ברוך ז"ל היה המורה שלי, גם הרוחני. הוא היה אחד האנשים שהערצתי, והוא אמר לי: 'תדעי לך, הכול יהיה פתוח בפנייך, רק תבטיחי לי דבר אחד: אל תהיי אפולוגטית. אפולוגטיות זו התכונה שאני הכי שונא אצל אנשים. אף פעם אל תתנצלי על מי שאת ומה שאת, ועל המתנות שקיבלת'. זה משהו שהולך איתי תמיד".

תוך כדי הלימודים וגם אחריהם דילגה בין תפקידים, ובגיל 26 התגלגלה להיות העוזרת האישית של מנכ"ל השטיח המעופף. "הייתה לו פגישה עם אנשי עסקים שחיפשו מישהו לפרויקט של חודש בבניין בלונדון. מיד קפצתי ואמרתי שאני רוצה לעשות את זה. חברה הסכימה להחליף אותי לחודש בעבודה, אבל כשהגעתי ללונדון אמרתי: אני מכאן לא חוזרת, לא מתפנה. גם אם זה דורש להקים אוהל בהייד פארק, אני נשארת.

"כל שבוע קניתי כיכר לחם וגבינת פילדלפיה, על זה חייתי, והייתי מאושרת. לחדר כושר הלכתי כי חברה יכלה להכניס אותי חינם, אבל צעדתי לשם שעה ברגל עם אצבעות סגולות מקור. הסתכלתי לשמים, ודמיינתי שהעננים כותבים לי 'יהיה בסדר, יהיה טוב'. הייתי מאושרת בלי כלום, ובלי לדעת אם יהיה לי כסף לחיות".

לשתות מהקערה

אחרי עסקת הנדל"ן ההיא, זו שבה הרוויחה 30 אלף פאונד, החלה ישראלי ללמוד אמנות, ולקחה קורסים מקיפים בכריסטיס וסותביס. בקיץ נסעה ללמוד צרפתית בבית ספר שממוקם בין ניס למונקו, "כי אני חושבת ששפות זה כוח. ביום הראשון ללימודים ראיתי בחור מאוד מרשים, עומד ומדבר בצרפתית עם מנהל בית הספר. למחרת הבחור הזה נכנס לכיתה שלנו, המתחילים ביותר. באותו רגע לא הבנתי למה, אבל מתברר שגם הוא ראה אותי. מפה לשם, התחלנו לצאת, והסתבר שהוא ממשפחת אצולה נודעת באירופה, חצי נורבגי חצי צרפתי.

"באחד הדייטים הראשונים הוא אמר לי 'את הולכת להיות אשתי', הוציא ענק יהלומים והגיש לי. נורא נעלבתי מזה, כי זה היה נראה לי מהר מדי ויותר מדי, זה הלחיץ אותי. אפילו עוד לא התנשקנו, מה הוא חושב שאני. הגבתי בצורה שהוא לא היה רגיל, ואני חושבת שזה היה הרגע שבו הוא התאהב בי. הוא אמר: 'אני אתן לך את זה כשתרגישי שאת מוכנה לקבל'.

"החיים שלי השתנו לגמרי. ויתרתי על קופסת הגפרורים בלונדון, ובמקום זה בכל שבוע השתתפתי בשלוש גאלות עם נסיכים ונסיכות שבאים עם הכתרים שלהם. הייתי מסתכלת על עצמי בשירותים, ולא בטוחה אם אני בסרט או במציאות.

"בארוחות גאלה את לא יושבת עם הבנזוג שלך, כי רוצים לעודד מינגלינג ושתכירי אנשים חדשים. מושיבים אותך גבר-אישה-גבר-אישה, ובאחת הארוחות ישבתי עם הנסיך אלברט ממונקו, פטריק הבעלים של חברת רולקס ועוד מישהי מאוד יפה. הסתכלתי קודם כל מה הם עושים, ורק אז התחלתי לאכול, כי יש שם המון סכינים, מזלגות וכפיות. באותו יום אכלתי סטייק, ואותה בחורה אמרה בקול רם ליד כולם: 'אבל למה את מחזיקה ככה את הסכין והמזלג'. יש לי באופן קבוע רעד קל בידיים, ובאותו רגע הידיים התחילו לרעוד לי עוד יותר. לא ידעתי מה לענות לה, לא הצלחתי לאכול, החזקתי את הידיים מתחת לשולחן מרוב שהן רעדו. זה היה מאוד מביך.

"סיימנו לאכול, ובסוף הארוחה מגישים כלים מאוד יפים מפורצלן עם מים חמימים וחתיכה של לימון, כדי לנקות את הידיים - זה משהו שאפילו אני, האיכרה מרמת הגולן, ידעתי. ואז הבחורה אומרת 'הו, איזה יופי', לוקחת את הקערה עם המים ומתחילה לשתות ממנה. מיד שאלתי את עצמי מה אני עושה. החלטתי לקחת את הכלי, ולשתות גם - וכולם עשו אותו דבר אחריי, כולל הנסיך אלברט.

"עשיתי את זה, כי פתאום הבנתי מאיפה היא הגיעה. זה עולם מאוד תחרותי שם וכולם אוכלים אחד את השני, אז ההתנהגות שלה הגיעה מתוך רגשי נחיתות. היא ראתה מישהי שלא נולדה במשפחת אצולה, וזה כנראה ניגן על איזו בעיה אצלה.

"אחרי הארוחה הבעלים של רולקס לקח אותי הצידה, ואמר לי 'זה המעשה הכי אצילי שראיתי'. מכיוון שהוא ידע שאני מתחום האמנות, הוא ביקש שאייעץ לאוסף שלו. זה היה אוסף עצום, וככה התחלתי לעובד כיועצת אמנות".

כמה שווה עוגת גבינה

השגרה החדשה של חייה כללה דילוגים בין לונדון, פריז ושווייץ. "בשבילי ללכת למוזיאונים זו התרגשות מאוד גדולה, זרמים חשמליים בגוף שקשה להסביר, אבל פתאום זה לא ללכת לתערוכה, אלא סוגרים את המוזיאון כשאת מגיעה.

"יום אחד הייתי בסיור לפני מכירה פומבית. עמדנו מול קנבס ריק בגודל מטר וחצי על מטר וחצי, ויש עליו רק חתימה. עמדנו שם, תשע נשים מכובדות ואני, והמדריכה אומרת שהאמן רצה להראות לנו שהעולם הוא שטחי, ושההערכה על העבודה היא מיליון פאונד. הסתכלתי על הנשים לידי, והן מהנהנות בראש, ברצינות. התחלתי לצחוק, כי יש גבול. אחרי שאני צחקתי, כולן התחילו לצחוק גם. הסיור נגמר באותו רגע".

באיזה שלב הבנת שזה לא העולם שאת רוצה לחיות בו?

"הדבר שהכי שבר אותי היה מסיבת יומולדת 3 לבת של בעלי בית מכירות פומביות. הם סגרו כנסייה בבלגרביה בלונדון והביאו לשם כל מה שילדים אוהבים, אבל בהגזמה, זה היה מין עומס שהילדים לא ידעו איך להגיב לו. הם נהיו אלימים מאובר וולמינג - ראיתי אותם מרביצים לספיידרמן ולמיקי מאוס. והאימהות מדדות על נעלי עקב בגובה 20 ס"מ מינימום עם שמפניות ביד, ולא שמות לב לכלום.

"זו הייתה מסיבת יום ההולדת הכי אכזרית שראיתי בחיים שלי. זה יותר מדי בשביל ילדים בגיל הזה, ומה שהם יכולים להכיל. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאגדל ילדים בסביבה הזו, בעודף שפע הזה".

היא הבינה שהיא חייבת לסיים את מערכת היחסים, אבל עדיין לא ידעה איך. "זה היה כלוב זהב אמיתי. מצד אחד יכולתי להטיס את החברות שלי במטוס פרטי ליומולדת, לקחת אותן לשיט ביאכטה, להטיס את ההורים שלי, לראות אותם מתרגשים מאיך שאני חיה. מצד שני, הבנתי שהכול שטויות, זה לא העולם האמיתי. עם הזמן, הדבר היחיד שגרם לי הנאה מכל האירועים היה לספר עליהם לחברות, נניח 'ישבתי אתמול עם ג'ק ניקולסון', ולראות את ההתלהבות על הפנים שלהן. בתוך האירוע הייתי כבויה, אבל כשהייתי מספרת לחברות, זה גרם לי אושר".

איך זה הסתיים בסופו של דבר?

"הרגשתי שהוא עומד להציע לי נישואים, והחלטתי שבראש השנה אודיע לו שזהו. ועדיין לא היה לי אומץ. הלכתי ברחוב, ואמרתי לעצמי 'אני חייבת איזשהו סימן, איך אני יוצאת מהמקום שאני בו עכשיו, איך עוזבים דבר כזה'. הרי כבר צברתי לי שם בעולם האמנות, כולם התייעצו איתי, הייתי טסה במטוס פרטי לברצלונה לראות אמנות, ומאוד אהבתי את זה.

"ואז עברתי ליד בית קפה, וראיתי שם חבר טוב שלי. הוא קרא לי לבוא לשבת איתו ועם חבר שהיה מאוד עסוק באכילת עוגת גבינה, ולא בנימוסים של אצולה. באיזשהו שלב החבר הרים את העיניים, וכשהוא הסתכל עליי הרגשתי משהו כמו בסרטים - ידעתי שזה הוא. זו הייתה הרגשה חזקה, אז אמרתי שאני צריכה ללכת לשירותים, כדי לעצור את ההתרגשות. אחרי כמה ימים התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אל תתלהבי, אבל הכרתי את בעלי'. ככה גם היה לי יותר קל להשתחרר מהזוגיות ההיא. בסופו של דבר לא איבדתי את הקשרים בעולם האמנות אחרי הפרידה. להפך, אנשים העריכו את זה שיכולתי לוותר על החיים האלה".

איך היה המעבר מזוגיות עם בן אצולה לישראלי חובב עוגות גבינה?

"הייתי שנתיים במקום שבו כסף הוא חסר משמעות, וכשפגשתי את אלי (איש העסקים אלי ישראלי, אין קשר לשדרן. ג"ח) הייתי בטוחה שהוא דרוויש, והייתי ממש מבסוטה מזה. חשבתי לעצמי: סופסוף אני זו שעשירה בקשר, שמגיעה עם יותר כוח כלכלי. הייתה פעם שיצאנו למסעדה, ואמרתי שאני הולכת לשירותים, אבל בעצם התגנבתי כדי לתת למלצרית את כרטיס האשראי שלי ולשלם על הארוחה. זו הייתה הפתעה מאוד גדולה לגלות שכן יש לו כסף".

היום הם נשואים והורים לשני ילדים. "כשהבן שלי נולד לא יכולתי להמשיך, כי לעבוד עם אספני אמנות זה חיים מאוד תובעניים. ידעתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. כבר הייתי במקום נוח שבו צברתי הון, היה לי מספיק כסף לפתוח גלריה לבד, אבל גלריות מפסידות הרבה פעמים כסף, אז חשבתי על כיוון אחר. כמו שאמן היום צריך להמציא שפה חדשה כדי לבלוט, ידעתי שגם אני צריכה להביא משהו אחר שירגש אנשים, שלא רואים כל הזמן. ואז הצעתי לחברה טובה לאצור תערוכות בבתי מלון יוקרתיים שקרובים לגלריות. היא לא רצתה, ועד היום היא אוכלת את הכובע.

"הלכתי למלון ווסטברי במרכז לונדון, בין מייפיי לאוסקפורד, ממש ליד בתי המכירות הגדולים והגלריות הנחשבות. אמרתי למנהל המלון שהיום יש אמנות בכל מקום, אז למה לא לעשות כל שלושה חודשים תערוכה ברחבי המלון. והוא הסכים.

"זה היה נהדר, כי יכולתי לעשות שם מה שרציתי - לא שילמתי שכירות, לא שילמתי עמלה אם משהו נמכר, יכולתי לבוא וללכת כשבא לי. על כל יצירה שמתי טיקט, שיבינו שזה למכירה, וגם נתתי טיפים גדולים לקונסיירז' ולבל בוי, ואמרתי להם, 'אם אתם רואים שמישהו נעמד ליד אחת מהעבודות, מיד תיגשו ותיתנו את הכרטיס שלי'".

איך השגת אמנים לתערוכות?

"אמנים רצו לעבוד איתי, כי כבר ידעו מי אני. למשל, האמן הגרמני וולקאר קאן, שעושה הומאז'ים לאמנים נודעים כמו פולוק וקנדינסקי - מכרתי 10 עבודות כאלה בחודש. אגב, כשמישהו קנה דרכי עבודה מקורית של אחד האמנים הגדולים, כמו מודליאני או פולוק, ביקשתי מקאר לעשות לי הומאז' ונתתי אותו במתנה לרוכש".

הגלריות לא ישרדו

החיים והעבודה של ישראלי מחייבים אותה לדיסקרטיות מאוד גבוהה, מה שמקשה עליך לדעת אם כל צירופי המקרים בחייה וכל מה שהיא מספרת אכן התרחש במציאות. "לפעמים שואלים אותי אם הכול קרה לי בגלגול הזה", היא מודה בשלב מסוים בראיון.

את לא נוכחת ברשתות החברתיות.

"לא מוצאת בזה ערך. אני מאוד מחוברת לדברים של פעם, לא רוצה שכל אחד ידע מה אני עושה, אוהבת ורואה, וחשוב לי לשמור על פרטיות. אבל צריך להודות שהיום הרבה אספנים מראים לי אמנות נהדרת דרך רשתות חברתיות - אינסטגרם הוא הכי חזק באמנות. למשל, גברת מיסוני מאיטליה הזמינה עבודות מאמנית הוידיאו הישראלית שירלי שור, אחרי שראתה אותן באינסטגרם".

ישראלי חיה עם בעלה בלונדון שש שנים, ולפני כשנתיים חזרו לארץ. "המעבר היה קשה, מהבחינה הזו ששם חייתי את החלום, מה שרציתי כל החיים, קרה. הגעתי למקום בעולם האמנות, שגרם לי לתהות איזה ערך מוסף יהיה לי פה בארץ. פחדתי, זה לעזוב סוג של אימפריה שבניתי לעצמי בעשר אצבעות.

"השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. גם הבן שלי, שהיה אז בן 4, עבר משבר מאוד גדול, כי בלונדון הבנים בגיל הזה מאוד שונים מאשר בתל אביב. בפליידייטס הם הולכים לבלט, אופרה ומוזיאונים, ופה כשהוא אמר שהוא אוהב בלט הוא היה מסכן".

עכשיו היא מייצרת אירועי אמנות עם שותפה, אורלי בלום. "כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני פחות רלוונטית, והמפגש איתה נתן לי את החשק לחזור, ובענק". האירוע הראשון היה בבית קנדינוף ביפו, ולדבריה 80% מהעבודות נמכרו. "מאז, אין יום שאני לא עובדת, אין שבוע שלא נמכר משהו". במאי הקרוב היא מתכננת להציג תערוכה של האמן ג'פרי קרול בגלריה מוצ'יאצ'יה בלונדון, עם עבודות של האדריכלית הישראלית אירמה אורנשטיין, ובספטמבר תשתתף יחד עם בלום ביריד הבינלאומי StArt, בשיתוף גלריית סאצ'י. בין האמנים הישראלים שהיא מאמינה בהם נמנים אמנים כמו מרים כבסה, שירלי שור, שי קון, רונן שהרבני ואילן הדר.

ב-2011 דיברו על שוק אמנות שנשלט בידי ספקולנטים. ב-2014 עסקו בגאות המחירים, שסייעה לבתי המכירות הפומביות. על 2017 אמרו שהיא שנה מאתגרת עם סיכונים, ולכן עלה חלקן של המכירות הפרטיות. מה מחכה לנו ב-2018?

"עולם האמנות תואם את המצב הכלכלי. באירופה, ובאנגליה בפרט, המדדים מראים שתהיה האטה במכירות בגלל צפי להאטה בכלכלה ובעיות פוליטיות שונות. בארה"ב, במדינות מתפתחות כמו ברזיל, סין והודו, ובחלק ממדינות ערב, הרכישות יגדלו ויתפתחו. אמנות שהיא כבר 'ממותגת', כלומר שנסחרת היטב בבתי מכירות פומביות, תרשום ב-2018 גידול במכירות - הכוונה לאמנים כמו פרנסיס בייקון, גוסטב קלימט, אנדי וורהול, פרנן לז'ה, ז'ן מישל בסקייה, ון גוך וכמובן פיקאסו".

מעמד האמנות השתנה בעשור האחרון.

"פעם יאכטות ותכשיטים היו בקצה הפירמידה של שוק היוקרה, והיום זו האמנות, שהופכת הרבה יותר אטרקטיבית. היא גם הופכת למקור להשקעה ופיזור כספים. אספן אחד אמר לי פעם, 'לא משנה מה קורה, אני מגלגל את הציור והולך איתו לכל מקום. יכולים להיות לי ביד 20 מיליון פאונד'. תכשיטים יכולים לאבד ערך, לפעמים הם שווים לא יותר משליש ממחיר הקנייה, כי אפשר להכין עוד מאותו דבר, אבל אמנות שומרת על הערך, במיוחד כשזה מאסטרפיס".

איך ייראה העתיד של שוק האמנות?

"גלריות זה פאסה. זה לא דבר רווחי. להכניס אנשים היום לגלריה, אפילו בלונדון, זה קשה. מי שיצליח הוא מי שידע להמציא שפה. כמו שפיקאסו המציא את הקוביזם ודמיאן הירסט הביא את הפוחלצים, צריך שתראי משהו ותדעי לשייך לאמן ספציפי. כיוון שהכול כך זמין וכל כך קל, אנשים מחפשים שתגעילי אותם, שתפחידי אותם, העיקר שתעוררי בהם משהו, שתיגעי להם בנפש. סתם משהו יפה ודקורטיבי זה לא מעניין.

"הגלריות הפשוטות יותר, שמוכרות אמנות במאות ואלפי פאונדים, לא יוכלו לשרוד. כבר היום מאוד קשה להן לשלם שכירות, ולהתחרות בגלריות הגדולות ובשוק האינטרנטי. זה קונספט שישתנה, ומה שיחליף אותו אלה מכירות אונליין ומכירות בירידים - כמו אאוטלט של אמנות מהסוג היותר זול.

"לעומת זאת, ברמות המאוד גבוהות, מצב הגלריות לא ישתנה. אולי הן יצטמצמו, אבל אספנים שמוציאים הרבה כסף על אמנות מחפשים ערך מוסף והבנה עמוקה יותר של האמנות, הם רוצים לקבל יחס אישי וייעוץ מקצועי. מבחינתם זה להיכנס לסוג של מועדון יוקרה, וכל אחד רוצה להיות חלק מהמועדון הזה. אלה חוויות שכסף לא יכול לקנות".

אולי הגלריות, שבמשך שנים גבו אחוזים גבוהים מהאמנים, משלמות כעת את המחיר.

"היום גלריה לוקחת 50%-70% מאמן כדי לשלם שכר דירה. אבל אם גלריות יעשו רק אירועי בוטיק מיוחדים, העלויות ירדו, הן יוכלו לקחת מהאמנים 40%, והאמנים יוכלו להתקיים. אני לוקחת 30%".

המיומנות החשובה ליועץ אמנות, לדעת ישראלי, היא לדעת לספר את הסיפור. "אני לומדת להכיר כל סנטימטר בעבודה, ברמה שאני יכולה להרגיש כאילו אני ציירתי אותה, והתרגשתי עם כל צבע וצבע שהכנסתי אליה. חשוב לבנות את הסיפור הנכון - באיזו תקופה זה צויר, מה האמן רצה להביע, ממה הוא פחד באותה תקופה, למה הוא השתמש בצבעים מסוימים. ברגע שאת מבינה למה האמן התכוון, לא רק הערך הדולרי יעלה, אלא גם הערך העמוק שלך כלפי העבודה.

"קחי, למשל, את פיקאסו בתקופת מארי תרז, סוף שנות ה-20 ושנות ה-30. היא הייתה המאהבת שלו, הוא הכיר אותה כשיצאה מגלרי לאפייט, ואמר לה 'אנחנו נכבוש את פריז ביחד'. זו הייתה תקופה מאושרת שלו, והיא מתבטאת בציורים. יש לו ציור שלה שנקרא 'חלום' ובו היא יושבת וחולמת, ואם חושבים על זה, כל הדברים הכי גדולים בעולם התחילו בחלום".

ועדיין יש אפליית נשים בשוק האמנות.

"זה מתחיל להשתנות, אבל אנחנו רחוקות מהמקום שאנחנו צריכות להיות בו. גם היום, במוזיאונים הגדולים ביותר, 94% מהעבודות צוירו על ידי גברים, אבל 74% מעבודות העירום הן של עירום נשי. אז אם את רוצה להיכנס למוזיאון, את צריכה להיות עירומה".

לקבוע גבולות

"קרה לי הרבה פעמים שאספנים אמרו לי שהם רוצים לקנות דרכי אמנות, ואז הרגשתי שהם לא באמת רצו סיור אמנות, אלא משהו אחר. יש לי חושים של חיה, אולי כי גדלתי ברמת הגולן.

"עד היום לא עמדתי במצב שמישהו חצה את הגבול איתי, כי במקרים כאלה אני נהיית לא נעימה. אני לא מפסיקה להגיד 'לא', ועושה פרצוף שהוא כנראה מבהיל - כי הם נבהלים בדרך כלל. אני מפחידה אותם.

"כשרק הגעתי ללונדון הלכתי עם כמה חברים למועדון, ואז החלטתי לחזור לבד. הלכתי ברגל, ושמעתי צעדים מאחוריי. הסתובבתי וראיתי בן אדם ממש קרוב אליי. הרבצתי לו מאוד חזק, הוא בסוף צרח. אין אצלי 'לא נעים', אין לי בעיה להיראות מטורללת או מגוחכת, העיקר לא להצטער".