"ארגון חייב לכבד את הגבולות של עובדיו"

כשעובד לא מעריך את המנהל שלו, כל בקשה של הבוס עלולה להיתפס כחדירה לגבולות המקצועיים, ולייצר חיכוכים. זוהי מציאות בלתי אפשרית, שיכולים להיות לה שני פתרונות עיקריים: לנסות לכונן יחסי עבודה הרמוניים עם גבולות ברורים, או לעזוב, ליצור את עצמך מחדש, ולשרטט את הגבולות שלך בתפקיד הבא. ד"ר רעיה יואלי, מומחית לייעוץ קריירה ומחברת הספר 'לשם שינוי' (הוצאת מטר), מציעה לכל מי שבוחן את דרכו בשוק העבודה לעבור את התהליך הזה באמצעות כלים מזירת הפסיכולוגיה הנרטיבית. כך, היא אומרת, תצליחו לחדד את המטרות והיעדים שלכם, ולהבין כיצד לספר את הסיפור האישי באופן שישרת את מסלול בניית הקריירה.

לברוא נרטיב. לספר את הסיפור שלנו מנקודת עוצמה

הפסיכולוגיה הנרטיבית מדברת על בניית הסיפור האישי שלנו מזווית שונה. איך עושים את זה?

"האופן שבו אני מספרת את הסיפור שלי ישפיע על מהלך חיי. אם אשים במרכז חוסר יכולת, חוסר אונים ותקיעות, זה ישפיע על ההוויה שלי ועל הלך הרוח שלי. שימוש בדמיון הוא המפתח לאמונה שאני יכולה לברוא את השינוי. כך בודקים מה המצב המיטבי, איך אני רוצה לראות את עצמי בעוד חמש שנים.

"כשיש לי את תמונת העתיד, אני יכולה לעבוד עם כלים נוספים כדי לבדוק איך אני מגשימה את זה, מתוך הבנה ששינוי הוא אפשרי. ממציאות שבה, למשל, החברה שמה עליי תווית שאני מהפריפריה ואני לא יכול, אני מספר את הסיפור אחרת. אני לא מוכן לזה, ואני יכול".

לפרוץ את גבולות העצמי. לטוות חלום קוהרנטי

אחת התמות החשובות שעליהן מדברת יואלי היא לפרוץ את גבולות העצמי שלך. כך, למשל, לעתים אנשים מסתובבים עם תוויות שאינן מיטיבות עמם - חסר הביטחון, העצלן, זה שלא יודע להגיד 'לא'. "ההבנה כיצד נוצרה התווית וההבהרה של תיחום התווית וגבולותיה, מסייעות לפרוץ אותה ולהיפרד ממנה".

הגישה הזו רלוונטית לא רק בכל הנוגע לתכונות אישיותיות, אלא גם לבחירת מקצוע. יואלי מציעה תרגיל קבוצתי שבו כל אחד מהמשתתפים מקבל 'מקצוע' שאינו קשור אליו, כמו עיתונאי, גנן, לוכד נחשים או במאי, ובונה סיפור על 'חייו המקצועיים', שמבוסס על עדויות מסיפור חייו האמיתי, שתומכות ומחזקות את זהותו כבעל המקצוע שהוצמד לו. זה עלול להיראות מסובך ולא הגיוני, היא אומרת, אבל למעשה זו הזדמנות "לשחרר את העצמי מכל המגבלות והגבולות סביב היתכנות המימוש המקצועי, ולתת לחלום להתפתח.

"התרגיל הזה מחזק את ההבנה שאדם יכול להיות כל מה שהוא חולם להיות, כל עוד הוא טווה חלום קוהרנטי בין שלל האירועים בחייו, מקנה להם פרשנות ומשמעות עמוקה, ומתוך כך פועל למען מימוש חלומו".

הרבה אנשים מגיעים לשלב מאוחר בחיים בלי לדעת מה הם רוצים לעשות כשיגדלו.

"אנחנו צריכים למצוא את המקום שבו נמצאת המשמעות. מהו הדבר שבשבילו יהיה שווה לקום בבוקר? מי אני באמת בעולם, למה יש חשיבות בעיניי, מה בעל ערך? אצל כל אחד המשמעות נמצאת במקום אחר. חינכו אותנו לא לשאול מה אנחנו רוצים, אלא ללכת על מה שאנחנו טובים בו. אף אחד לא שאל אותנו איפה נמצאת התשוקה שלנו.

"לפעמים החיפוש אחרי הרצונות דורש לחזור אחורה לשלבי הילדות, ולשאול מה רציתי והאם אפשרו לי לרצות, או ששמו לי גבולות. צריך להיזכר ברצונות שהיו לנו ולהתחיל לממש אותם. השינוי מתחיל בצעדים קטנים. לפעמים אני ממליצה לפגוש את חברי הילדות - מה הם חשבו שתהיה כשתגדל, מה המורה שלך אמרה? צריך להיזכר במה שרציתי פעם, אבל טושטש במהלך החיים.

"מי שרוצה לעשות שינוי, צריך לעבור תהליך שבו ייתכן שיצטרך להתחיל מחדש. אם יש פער בין יכולות לבין אילוצים - למשל, אם אתה מפרנס ארבעה ילדים, כנראה שלא תוכל לרדת מאוד ברמת השכר - צריך למצוא מה המענה שיכול להשלים את התמונה ולעשות לך טוב כרגע, בתקופה הנוכחית".

להפסיק להדחיק. לא בושה לומר 'אני רוצה'

איך נגלה מהם הרצונות שלנו?

"שאלת הרצון מתפתחת בילדות. האם ההורים היו קשובים לרצונות שלי ברמה של מה אני רוצה לאכול או לאיזה חוג אני רוצה ללכת? האם כיבדו את הרצון שלי? אם לא, אז כמבוגר הדחקת את הרצון שלך, כי כילד למדת שאין לו מקום. הדבר הראשון הוא להשמיע את הרצון שלנו בקול. אמרת את דעתך לבוס, בחרת מסעדה, ואז לאט לאט את שומע את עצמך והנרטיב שלך משתנה, כך ששאלת הקול והרצון תופסת נפח והרצונות מקבלים מקום.

"יש גם אנשים שיודעים מה הם רוצים, אבל לא לוקחים את הרצון הזה צעד אחד קדימה ומממשים אותו, כי הם לא מאמינים שהם יכולים. צריך להבין שמי שוויתר על הרצון שלו, ויתר גם על העוררות הרגשית. יש הדחקה של כל קשת הרגשות, משמחה ועד כעס. בעצם, יש ויתור על החיים. הרצון הוא דבר חיוני לאדם, ולכן לדעת לרצות הוא אחד הדברים הראשונים שצריך ללמוד, בוודאי בתחום העבודה".

לייצר מומחיות. עידן השיתוף והאומץ

בעידן הזה אנחנו צריכים לבדל את עצמנו כדי לבלוט. איך נהפוך למומחים בתחומנו?

"אנשים אומרים: 'נכון, למדתי ועבדתי בתחום כמה שנים, אבל אני לא יודע במה אני מומחה'. צריך לחשוב על הרצונות שלנו, ומשם ליצור את המומחיות שלנו בעצמנו.

"בררו מה המומחיות שאתם רוצים שתהיה לכם, שלבו דברים שלא השתלבו קודם. זה דורש אומץ ויצירתיות, צריך להעז ולתרגל את האומץ במקום שאתם בטוחים בו, גם אם זה נעשה בצעדים קטנים.

"בעידן החדש יש ערך ומקום לשותפויות. אם יש לכם רעיון, שתפו אנשים שמבינים בתחום. מי שמעז לשתף, גם מקבל ערך בחזרה. כולם רוצים להיות שמחים ושלמים, להיות בעלי ערך בעולם. כולם מחפשים בסוף שייכות וקרבה".

 "צריך להשמיע את הרצון שלנו בקול". רעיה יואלי / צילום: איל יצהר

הארגון ההיסטרי. קחו נשימה, הורידו לחץ

"יש עובדים שנמצאים במצב לחוץ. כשאני שואלת אותם מה הלחץ הגדול, הרי הם לא מנתחים בחדר מיון, הם מוצאים תירוצים. 'הבורד בחו"ל', 'שעות העבודה מול ארה"ב אחרות'. כתוצאה, נוצר ארגון היסטרי. צריך להבין ממה זה נובע, ומה מרוויחים ומפסידים מכך. הרבה פעמים זה מגיע מתחושה של משמעות: 'אני מרגיש משמעותי רק כשיש לחץ, כשקורים דברים, ואם אני ארגע מה יקרה?'. זה שינוי מחשבה שצריך לעבוד עליו".

איך אפשר לשנות את המציאות הזאת?

"כדי לשנות את הארגון ההיסטרי, צריך לפעמים להתחיל בקטן. לחשוב מה יקרה אם המסמך יישלח מחר. מה המחיר שהארגון ישלם? ברוב המקרים לא יקרה כלום. לעומת זאת, הארגון משלם מחיר גבוה כשתהליך קבלת ההחלטות הוא היסטרי.

"אני שואלת מנהלים אם הם מאפשרים לעובדיהם לחלום. זה צריך להיות חלק מהשפה הארגונית. תנו לעובדים לחלום, והארגון ירוויח. כשאנשים מחוברים לייעוד שלהם, למשמעות, לרווחה הנפשית, הארגון שהם עובדים בו מרוויח לא פחות. הוא יקבל אנשים מסופקים ומאושרים ולא עובדים כבויים, עייפים, עם מיגרנות, כאבי גב, בעיות שינה וסכסוכים בזוגיות. אנחנו משקיעים כמעט מחצית חיינו בעבודה, ואם שם נמצא את המקום הנכון עבורנו, אז גם מרבית התחלואים שלנו ייפתרו".

מה מפחיד אותך. היום שאחרי הגשמת הרצונות

מה צריך לעשות מי שמרגיש שכל היעדים שלו הוגשמו?

"יש אנשים שבגיל צעיר מאוד הגשימו את חלומם. במצב הזה הם צריכים 'להנדס' ולברוא מחדש את החלום שלהם, לעבור תהליך ולהבין מה עוד לא מימשו. אנחנו, הרי, לא מורכבים מסיפור אחד בלבד. מהצד השני של המתרס - אם הגעתם לגיל 45 ולא העזתם לחלום - עכשיו זה הזמן. כשאתם לא חולמים, הדבר הבסיסי שאתם מחמיצים הוא הרגשות שלכם".

כדי להגיע למרחבים חדשים, אומרת יואלי, יש לעבור מסע המאפשר התמודדות אחרת, "לבחון דברים שלא העזנו לעשות ושאליהם אנו כמהים, לבדוק מהם הדברים שמפחידים אותנו ומדוע לא נגענו בהם, לפרוץ את גבולות העצמי המוכר. חיפוש אחר החלום דורש העמקה, שהות והשתהות בתוך חוויית הכאן והעכשיו".

לעתים הבירור הזה כולל גם לקיחת פסק זמן, ובמילים פשוטות תקופת אבטלה, אך יואלי מציעה לא לפחד ממנה. "אני מבקשת מאנשים ליהנות מהחופשה הזאת, כי זה לא משהו שחוזר על עצמו תדירות. נכון, קשה לקום בבוקר לאבטלה אחרי עשור שבו קמת ב-7:00 ונסעת לעבודה. אנשים לא יודעים מה לעשות עם זה. בחודש הראשון פגשתי את כל החברים, אחר כך קראתי את כל הספרים שרציתי, אבל מה הלאה? גברים יותר מתקשים בזה, הם מרגישים אבודים. קשה גם לתת נימוק חברתי. מה אספר לחבר'ה? הסביבה לא תמיד מקבלת את זה.

"יש אנשים שממש משותקים. הם לא הולכים למפגשים חברתיים כדי לא להציג את עצמם כמובטלים. חלק מהעניין זה להגיד 'כן, אני מקשיב לעצמי, אני רוצה לדעת מה טוב לי. אני יוזם את העצמי שלי מחדש, אני עובד על מיזם חדש שהוא אני'.

"אתה עושה מה שנכון לך כרגע, ואתה תמצא, זה יגיע. אתה סומך על עצמך, יש לך יכולות, יש לך כישורים. תיהנה מהתקופה הנוכחית. כל פעם נולד משהו חדש בקריירה בעצירות האלו".

לקבוע גבולות

"בהתבוננות על יומני מנכ"לים, אני רואה פגישה אחר פגישה. אין להם זמן לחשיבה יצירתית, הכול לחוץ. זו בעיה, וזה נכון גם לגבי העובדים: אם יציבו גבול, ופעם בשבוע יעבדו מהבית או יחליטו שהפגישות הן עד שלוש ולא עד שמונה בערב, זה יהיה רווח נקי של הארגון. אם הוא יכבד את הגבולות, הוא יקבל עובדים עם רווחה נפשית, שיש להם עוד עולמות, שהם לא שחוקים, שיש להם זמן לחשוב ולהסתכל על הדברים לעומק. אסור לשכוח שבסופו של דבר כולנו בני אדם עם רצונות וחיים גם מעבר לעבודה, וצריך לכבד את זה, אחרת כולם מפסידים.

"אפשר להחליט ששלוש פעמים בשבוע אנחנו קמים בבוקר ולא מיד פותחים את הטלפון. קודם לנשום, ואז לעשות יוגה או לשתות קפה בשקט, ורק אחרי זה להדליק את הטלפון. בערב, לפני שנכנסים למיטה, לא להיכנס עם הטלפון.

"נכון שתמיד יש את הפחד להפסיד, כשאני לא זמין והאחרים כן. הפתרון הוא לבנות נוכחות רגשית אחרת, נוכחות של 'אני יכול אחרת'. זה לא שהפרודקטיביות עולה כשהזמינות עולה. להפך. רמת השחיקה עולה כל הזמן, ולכן אנשים יכולים וצריכים לברוא את עצמם מחדש".