גירעון של טריליון: הדבר היחיד שעליו מסכימים בארה"ב

שתי המפלגות הגדולות הגיעו להסכמה על מסגרת תקציב ארוכת-מועד, אבל לא ניסו למצוא כיסוי ל-300 מיליארד דולר של הוצאות חדשות ■ הגירעון החזוי כעת הוא 1.2 טריליון דולר

חוב לאומי ארה"ב / צילום: רויטרס
חוב לאומי ארה"ב / צילום: רויטרס

מי צריך לנצח בבחירות, כאשר אפשר לקבל הרבה יותר מעמדת הפסד.

זה כמובן כלל הידוע יפה לכל ישראלי מתחיל, מפני שהוא מעוגן בתהליך של הרכבת קואליציה. הקורא מוזמן לנחש על מה היה מנהיג מפלגה של 8 או 10 מושבים צריך לוותר לטובת השותפים, לא לסחוט מהם, אילו כוחו הפרלמנטרי היה גדול פי שניים או שלושה.

ראינו משהו מעין זה בתהליך חסר התקדים של כינון קואליציה בגרמניה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שספגה את המפלה הגדולה ביותר שלה מאז ומעולם, הצליחה לקבל שישה תיקים בממשלה החדשה, כולל שניים משלושת המשרדים החשובים ביותר. המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, המרכיבה את הקואליציה, קיבלה אמנם 12% יותר מן הסוציאל-דמוקרטים, אבל איבדה את כל עמדות המפתח (זולת זו של הקנצלר, כמובן).

בארה"ב אין מקימים קואליציות, בוודאי לא פורמליות וקבועות, מפני שלממשלה לא נחוץ רוב פרלמנטרי כדי לשלוט. היא זקוקה לעומת זאת לרוב כדי לחוקק. אפילו כאשר יש לה רוב, הוא עלול שלא להספיק.

אין חקיקה בארה"ב, אלא אם כן שני בתי הקונגרס מסכימים לה. בבית התחתון, הלוא הוא בית הנבחרים, נחוץ רוב פשוט. אבל בבית העליון, הסנאט, נחוץ ברוב המקרים רוב מיוחס של 60 (מתוך 100). רק לעתים רחוקות יש למפלגה אחת רוב כזה. היא זקוקה אפוא לתמיכה כלשהי מצד סנאטורים של מפלגת האופוזיציה.

כיום, לרפובליקאים יש 51 מושבים בסנאט. קשה מאוד לזכות בתמיכתם של תשעה דמוקרטים נגד רצון מפלגתם. ממילא, הדרך הסבירה ביותר אינה לפתות מיעוט של הדמוקרטים לחצות את הקווים, אלא להגיע להסכם עם רוב הדמוקרטים, בדו-שיח עם מנהיגיהם המוכרים.

דברים כאלה חדלו לקרות בוושינגטון לפני רבע מאה. המערכת הפוליטית מפולגת ומקוטבת, ואין בה עוד הסכמות דו-מפלגתיות רחבות יריעה. תוצאה אחת, מוחשית וכואבת, היא הדיספונקציונליות של הכנת התקציב. לרגל חוסר היכולת להסכים, זה שנים שארה"ב מתנהלת מכוח הארכות בלתי פוסקות וקצרות-מועד של התקציב האחרון שהוסכם. פה ושם, אם כי לעתים רחוקות, אי הסכמה על הארכה מביאה סגירה של משרדי הממשלה. זה קרה לפני שלושה שבועות.

הדמוקרטים, שסירבו לסמוך את ידיהם על נוסחה רפובליקאית שנויה במחלוקת, שילמו מחיר פוליטי. הם משתדלים שלא למעוד בימים האלה, מפני שבנובמבר יהיו הבחירות הדו-שנתיות לקונגרס, והם מקווים לחזור ולזכות ברוב לפחות בבית הנבחרים. התווית של "סוגרי ממשלה" לא תועיל להם.

רוח דו-מפלגתית

להלן קרה משהו נדיר למדי: רוח דו-מפלגתית צלחה על הסנאט. שני היריבים המרים ביותר, מנהיג הרוב הרפובליקאי מיץ' מקונל (ממדינת קנטאקי) ומנהיג המיעוט הדמוקרטי צ'אק שומר (ממדינת ניו-יורק), הגיעו לנוסחה מוסכמת לא סתם על הארכה, כי אם על מסגרת תקציב לשנתיים הבאות. שנתיים. יודעי וושינגטון שפשפו את עיניהם. דרגה כזאת של בגרות ושל אחריות חדלה זה כבר להיראות בקונגרס של ארה"ב.

אבל פרטי העיסקה היכו לפחות חלק מן המתבוננים בתדהמה. הרפובליקאים הסכימו להגדלה של 300 מיליארד דולר בהוצאות הממשלה מבלי למצוא להם מקור מימון, זאת אומרת מבלי להוריד גיליוטינה על סעיפי הוצאות אחרים.

כדי להבין את נדירות המאורע הזה, ואת הפרדוקסליות שלו, צריך לזכור את הסיווגים המסורתיים של הפוליטיקה האמריקאית: הרפובליקאים הם מפלגת הקמצנות, והדמוקרטים הם מפלגת הפזרנות. בלשון מפלילה פחות, הרפובליקאים הם "מפלגת האחריות הפיסקלית", והדמוקרטים הם "מפלגת החמלה".

החוקות ברוב מדינות ארה"ב מחייבות איזון של התקציב. לא עלה יפה הניסיון להוסיף תיקון כזה לחוקה הפדרלית. אבל ב-1986 אימץ הקונגרס חוק דרקוני, שחייב קיצוץ אוטומטי של כל סעיפי התקציב בהיעדר איזון. אז הגירעון בתקציב עמד על 200 מיליארד דולר בשנה. מאז נרשמו גירעונות, שאחדים מהם היו גדולים פי חמישה, שישה או שבעה מזה.

התקוממות נגד הבזבוז היטתה את המפלגה הרפובליקאית ימינה, ואחר כך את ארה"ב כולה, בבחירות לקונגרס ב-2010. קצת פחות מחצי הצירים הרפובליקאיים בבית הנבחרים מזוהים עם האגף הימני הזה, שניתן לו הכינוי "אסיפת החירות".

בשנתיים הראשונות של נשיאות אובמה היה לדמוקרטים רוב גדול בשני בתי הקונגרס. בשש השנים הבאות, לאחר שהדמוקרטים איבדו את הרוב, הרפובליקאים קפצו את ידיהם. הם התנו כל הגדלה של הוצאה בקיזוז מהוצאה אחרת.

לא כן בשבוע שעבר. הדמוקרטים הסכימו להגדלה מסיבית של תקציב הביטחון, בבת עינו של טראמפ - והרפובליקאים הסכימו ל-90 מיליארד דולר של סיוע לנפגעי אסונות טבע.

הנה כי כן, עם נשיא ממפלגתם בבית הלבן, ועם רוב בשני בתי הקונגרס (צירוף שלא היה להם דוגמתו זה 12 שנה), הרפובליקאים ויתרו על עקרון הקיזוז.

מכון המחקר התקציבי של הקונגרס, שהוא גוף עצמאי, חוזה עכשיו שהגירעון בתקציב יגיע בשנת הכספים הנוכחית ל-1.2 טריליון (1,200 מיליארד) דולר, כמעט פי שניים מתחזיתו בחודש יוני. הסיבה העיקרית היא קיצוצי המס, שהקונגרס אימץ בדצמבר (שם לא היה נחוץ רוב מיוחס, מסיבות נוהליות מסובכות, וממילא לא היה צורך להתחשב בהסתייגויות הדמוקרטים).

מחר (ב') הבית הלבן עומד להניח את הצעת התקציב שלו לשנת הכספים הבאה (המתחילה באוקטובר). הוא ירצה קיצוצים גדולים, כפי שרצה בהצעת התקציב הקודמת. אבל הוא מאחר את המועד. שתי המפלגות כבר הסכימו על מסגרת התקציב.

הצעת הבית הלבן נוטפת אופטימיות. היא מעמידה את שיעור הצמיחה ב-10 השנים הבאות על ממוצע של 3% בשנה, לעומת 2% בימי אובמה. כלכלנים חלוקים בשאלת סבירותה של האופטימיות. אם תתממש, לממשלה יהיו יותר הכנסות ממסים, וממילא הגירעון יצטמצם.

אבל לעצם הגירעון יש השפעה פוטנציאלית על ציפיות ועל השקעות. רמז לזה ראינו בשבוע שעבר בבורסה, כאשר חדשות על עלייה בשכר וחששות מפני אינפלציה שיגרו את מדדי וול סטריט למחול עיוועים. 2.5 טריליון דולר נמחקו משווי החברות הנסחרות בבורסה.

בעל טור ב"וול סטריט ג'ורנל", עיתון השונא גירעונות ונוטה אהדה מסוימת לטראמפ, כתב בסוף השבוע שעבר, כי "הילולת הבזבוז" של הממשל שמה קץ ל"נשיא הלא קונבציונלי" והופכת אותו לקובנציונלי בהחלט. כמו קודמיו, הוא קורא דרור לחוסר הזהירות הפיסקלית.

מי ישלם מחיר פוליטי על מצב העניינים הזה? האם חברי קונגרס רפובליקאים "פזרנים" יגלו שיש להם יריבים לא צפויים במקדימות של מפלגותיהם, הרוצים להחזיר זהירות פיסקלית? האם מתקוממי 2010 ינהרו לקלפיות, כדי למנוע ניצחון דמוקרטי? או שהדמוקרטים ירכבו אל רוב בקונגרס על גבה של מלחמת אזרחים בתוך מפלגת השלטון?

אוסף של דברים והיפוכם, של ציפיות טבעיות ולא טבעיות, עומד עכשיו להכתיב את הקצב בוושינגטון.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988