הסיר המבעבע עלינו לרעה | מתי כוח ההסתגלות עושה לנו נזק

דומה שהיכולת להסתגל, והשימוש בה במקרים הנכונים, היא מתת אל, בעיקר עבור מי שיודע מתי לא להשתמש בה, פן נגמור כאותה צפרדע במים החמים

הסיר המבעבע עלינו לרעה / איור: עומר הופמן
הסיר המבעבע עלינו לרעה / איור: עומר הופמן

לפני כמה שבועות, דווקא כשהייתי בעיצומן של הכנות לעינוי השנתי שלי, מירוץ מרתון תל-אביב שפורץ ממש היום, חוויתי - ללא הודעה מספקת מראש - כמה תופעות רפואיות שהובילו אותי לאשפוז בבית החולים אסף הרופא (שעליו כתבתי לפני כמה טורים), שהתגלגל לעוד אשפוז בבית החולים שיבא בתל-השומר ולחשש מכל מיני מתנות שלא הזמנתי (שבימים אלה הופרכו). לפתע, באחת, לבשתי מדי חולה, עצרתי לרגע את היומן העמוס כדי להתפנות להתלוצץ עם רופאיי, והשקעתי את מיטב זיכרוני בלא לשכוח מה לוקחים בבוקר ומה בערב. הם הסבירו מה אני כנראה כבר לא אוכל לעשות, ויעלי עודדה אותי ממעמקי הריסותיה והסבירה שאסתגל לזה.

המחשבה והעיסוק הזה בלסגל את עצמי לסביבה ולמציאות, בדיוק בשלב בו אני עדיין עובד קשה לסגל את המציאות אליי, העלו בי כמה תהיות. אחד הניסויים היותר אכזריים ומוכרים על הסתגלות דורש מספר מוצרי יסוד כמו סיר, מים, צפרדע שמתנדבת להיות שפן ניסוי, ואמצעי חימום. הניסוי גורס שכשמכניסים צפרדע לסיר מים רותחים, היא תקפוץ  אל חייה כל עוד רוחה בה. מנגד, כשיאפשרו לה סיר שכשוך ובו מים לרוחה, היא תשכשך בו וכשיעלו את חום המים, באופן מדורג ואיטי, היא תסתגל לכל שינוי קל. שום שינוי בפני עצמו לא יוביל אותה לידי מעשה, כך, עד שהיא תתבשל במים הרותחים, בלא שתהיה ערה לצורך לברוח.

רבים מתייחסים לניסוי הזה כאל משל לתכונתנו הנוראית להסתגל, בעיוורון מלא, לשינויים קטנים, שמונעים מאיתנו לראות את התמונה המלאה ואת התוצאה הסופית, האפוקליפטית, שעומדת להתרגש עלינו, מבלי שנערכנו להגיב עליה כנדרש. בעקבות הניסוי יש כאלה שנזכרים בשואת יהדות אירופה, שבמהלכה, מיליוני אנשים לא קראו את הכתובת על הקיר, הסתגלו להחרפה איטית ומתמדת במצב - עד השלב שבו היה מאוחר מדי והחיים הגיעו לנקודת רתיחה ולתקופת האל-חזור.

החכמים בינינו שצופים פני עתיד, מבקשים שנסיק מכך לגבי תופעות עכשוויות כמו הגרעין האיראני, החמאס, חיזבאללה, המצב הכלכלי, השחיתות בשלטון ושינויים דמוגרפיים, שאוטוטו יקומו עלינו לכלותינו אם לא נתעשת מיד. ויש שחושבים בקטן יותר, ומצביעים על החיים הפרטיים שבהם רבים מדי, פסיביים מדי, מתרגלים לרע המוכר, ונמנעים וחרדים משינויים מתבקשים.

קמתי באחד הבקרים האלה, עוד לפני שהסתגלתי, לקחתי כדור ורוד אחד, שני לבנים, לא עליתי על מדי ריצה וחשבתי כמה מדהימה התכונה הזו של ההסתגלות וההתבשלות האיטית. תארו לכם צעיר בן 30, שמקיץ בוקר אחד משינה, מביט במראת חדר האמבטיה ומולו נשקפת בבואתו כשהוא בן 60. ויותר מכך, שערו בנפשכם את אותו צעיר בן 30, שמתעורר באותו בוקר וממש בלי שימוש במראה, מחייך אל זוגתו בת גילו שלצדו, והיא, כך לפתע, מחייכת לעברו ופניה ניבטים אליו, והם בני 60 למהדרין. 

לא ברור אם מישהו אי פעם באמת ניסה לעשות את הניסוי האכזרי הזה (המדע אומר באופן חד-משמעי שהתיאוריה עצמה אינה נכונה), אבל אנחנו עצמנו חיים את המשל הזה יומיום. החום קצת מבשל אותנו, בישול רך ועדין, העור קצת נחלש, הקמטים מתקמטים להם לאיטם, השיער מאבד צבע או שסתם מתייאש ועוזב, השרירים מתרפים קצת ולא רק הם, ואנחנו כך מסתגלים לנו, עד שאדם בן 30, שנמצא בסיר הזה על בסיס קבוע, צפוי לקום יום אחד, נניח בעוד 30 שנים, להיכנס לאמבטיה להביט במראה. ואז הוא יראה מולו בן 60, ויחייך אליו בהסתגלות, בטבעיות ובשמץ של שביעות רצון, ויחזור לאזור המיטה, לגלות שם מישהי שנראית בת 60 קצת לפני שהיא תקום ותנסה לסדר את איבריה במקומם המקורי, להיזכר שהוא לא ברח בזמן ולהביט בה בחיבה ובהשלמה, כאילו כך נראתה אהובתו תמיד. אומרים שקשה להסתגל לגיל שלנו, בעיקר כי הוא כל הזמן משתנה, אבל גם לכך סופנו שאנו מסתגלים, וזו רק דוגמה אחת מני רבות.

לפני כ-15 שנים, למשל, כשבניתי על כושר ההסתגלות שלנו, שכנעתי את יעלי שנרכוש את הבית של האקסית המיתולוגית שלי, בית מדהים שביליתי בו והתאהבתי בו בנעוריי, תוך אמונה שיעלי תסתגל. ואכן, כעבור קצת יותר מעשור, ממש קצת לפני שהיא ממש הסתגלה, נכנעתי ובנינו לדרישתה את ביתנו החדש. האמונה שלי היא שבית חדש, רכב עדכני, מטבח משופץ או אישה חדשה, סופם שנתרגל אליהם. לכן כדאי לחשוב בכובד ראש אם שווה להחליפם, בהתחשב ברמת ההשקעה הכרוכה אל מול תחושת האושר בת החלוף שבחידוש.

לא אחת אני מבקש להשתמש בטיעון הזה בשיחות שכר שנתיות עם עובדים, שחולמים על משכורת גבוהה ובטוחים שבהגיעם אליה - יגיעו אל שדות האושר הנצחי. אני מסביר להם שהם צפויים להתרגל לתנאים החדשים מהר מהצפוי ולשוב למצבם המנטלי המקורי, כך שחבל על העלות שכרוכה בהעלאת שכרם. בינתיים הטיעון הזה עוד לא הצליח לי, ותאמינו לי, לי זה עולה יותר. אבל כנראה שעם השנים הסתגלתי לכך.

אז דומה שהיכולת להסתגל, והשימוש בה במקרים הנכונים, היא מתת אל, בעיקר עבור מי שיודע מתי לא להשתמש בה. אני מביט באנשים מבוגרים שאיבדו בדרך כוחות ויכולות בלי לאבד את שמחת החיים, בזכות כושר ההסתגלות המבורך. כבר הבנתי שלא משנה אם המצב טוב או רע, הוא עתיד להשתנות, ולכן מאחר שיש לי עוד לאן ללכת ובוודאי עוד לאן לרוץ, אז סיימתי להסתגל. חזרתי לרוץ, בקצב חדש, איטי להפליא בינתיים, וגם הוא עוד ישתנה. לחיי ההסתגלות שבדרך.