להיות הרמן גרינג: מחקר חדש בוחן את נבכי הרוע האנושי

מחקרים על הצדדים המפלצתיים של האנושות יש למכביר, אבל ספר חדש עוסק לא באנשים מן השורה אלא באדריכלים של המפלצת נאצית • "שרי הקבינט הרי לא יכלו לומר דברים כמו 'רק מילאתי פקודות'", אומר ל-G ד"ר ג'ואל דימסדייל, שעפ"י מחקרו מתבסס הספר "אנטומיה של רשע"

הרמן גרינג על ספסל הנאשמים בנירנברג / צילום: Gettyimages ישראל
הרמן גרינג על ספסל הנאשמים בנירנברג / צילום: Gettyimages ישראל

מעטים מארבעה מיליון חיילי מדינות הציר שהחלו לחצות את הגבול מפולין לברית המועצות בשעות המוקדמות של ה-22 ביוני 1941, היו מודעים לתפקידן הייחודי של ארבע יחידות לא גדולות שהתקדמו בעקבות הכוחות הלוחמים. תשע שנים לאחר שהיטלר ואנשיו תפסו את השלטון, וכמעט שנתיים לתוך מלחמת העולם השנייה, הספיקו שלטונות גרמניה לבצע אינספור פשעים נגד האנושות - הנאצים הספיקו לרצוח יהודים, נכים, חולי נפש ומתנגדי משטר, להקים מחנות ריכוז וגטאות ולהתעלל ביהודים שחיו בשטחי הכיבוש שלה - אבל הפלישה לברית המועצות סימנה עליית מדרגה ברצחנות.

ארבע היחידות שעקבו אחר הכוחות הלוחמים של הוורמאכט נקראו איינזצגרופן C ,B ,A ו-D והן פעלו על סמך חלוקה גיאוגרפית. הן הוקמו ארבע שנים קודם לכן על-ידי איש האס-אס ריינהרד היידריך, ומתחילת המלחמה הספיקו לחסל את האינטליגנציה הפולנית, לטבוח ביהודים מפעם לפעם ולרכז את אלו שהתגוררו בשטחי הכיבוש בפולין לתוך גטאות. כעת, נועד להן תפקיד אפל במיוחד.

הגדרת המשימה הראשונה של האיינזצגרופן הייתה לטהר את השטחים שנכבשו מ"גורמים עוינים". הראשונים שחוסלו היו חברים במפלגה הקומוניסטית, קצינים פוליטיים וכל מי שנחשד בכך שהוא עשוי לסכן את הכובשים. מכיוון שהפקודות היו מעורפלות במידה והשאירו מקום ליוזמה אישית ולהקצנה, ומשום שיהודים נחשבו תמיד לאויבי הרייך - מיד אחרי הפלישה החלו חיילי האיינזצגרופן לעודד פוגרומים ביהודים ולחסל גברים יהודים בכל מקום שבו מצאו אותם.

אולם עד מהרה גם זה השתנה. אווירת האלימות של המלחמה שהשתוללה מסביב, האנטישמיות העמוקה שהייתה טבועה במפקדי היחידות וההנחיות שראש האס-אס היינריך הימלר העביר להם באופן אישי, הביאו לכך שכבר באמצע הקיץ - פחות מחודשיים לאחר הפלישה - החלו האיינזצגרופן לרצוח את כל היהודים ששהו בשטחים שעליהם הם הופקדו.

מתוך משפטי נירנברג / צילום: רויטרס - Rtringer
 מתוך משפטי נירנברג / צילום: רויטרס - Rtringer

קבוצה של לא יותר מ-3,000 בני אדם חוללה הרג כמעט בלתי נתפס בממדיו. כך למשל, בפונאר שבליטא חיסלו אנשי האיינזצגרופן וסייעניהם המקומיים יותר מ-40 אלף יהודים עד סוף 1941; בבאבי יאר שבאוקראינה הם רצחו כמעט 34 אלף בני אדם תוך יומיים בספטמבר אותה שנה, ובסך הכול הם רצחו כ-1.3 מיליון בני אדם, רובם בירי. למעשה, בכל אחד מהימים שבין אמצע הקיץ של 1941 לסוף אותה שנה, הם רצחו מדי יום יותר יהודים ממספר הנרצחים בפוגרומים במהלך כל שנות קיומה של האימפריה הרוסית.

מעשי הזוועה שחוללו יחידות האיינזצגרופן משכו תשומת לב רבה במשך השנים. לא רק בגלל ממדי ההרג ומשום שההסלמה המהירה בדפוסי הרצח בנתה אצל הגרמנים את התשתית הנפשית להמשך מעשי הזוועה בהמשך המלחמה, אלא משום שבחינת זהותם של המבצעים עוררה חוסר נחת עמוק. בניגוד למחשבה האינטואיטיבית על-אודות אנשים שמסוגלים לרצוח ביעילות שכזאת כמויות עצומות של ילדים, נשים וקשישים, ואז ללכת לישון ולקום למחרת להמשך מלאכת הטבח, אנשי האיינזצגרופן לא היו חבורה של חולי נפש.

כן, היו ביניהם סדיסטים אפלים ששאבו עונג מעצם ההרג, אולם רוב-רובם היוו חתך מייצג של האוכלוסייה הגרמנית הטיפוסית. הם לא אהבו את מה שהם נדרשו לעשות, אבל הם התגברו על הרתיעה ומילאו את הפקודות. כמעט כולם היו אנשים נורמטיביים ורבים מאוד מהם היו בעלי משפחות, אולם אף שבמקרים רבים מפקדיהם אפשרו להם להתחמק ממלאכת הרצח, רק מעטים עשו זאת.

חוקרים רבים עסקו במשך השנים בחידת יכולתם של אנשים נורמלים לכאורה לעולל זוועות בקנה מידה שכזה; ושני הספרים שמייצגים את שני קצוות הוויכוח באופן הקיצוני ביותר הפכו לרבי מכר, עוררו סביבם פולמוס נוקב והרתיחו את דמם של רבים - מניצולי שואה ועד היסטוריונים. הבדלי הגישות ניכרים כבר בשמות שני הספרים.

כריסטופר בראונינג עסק בשאלת הרוע ב"אנשים רגילים", שסוקר את פעילות גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר, שאנשיו הפכו לרוצחים בדם קר תוך שבועות ספורים; דניאל גולדהאגן השתמש ברבים מאותם מקורות היסטוריים כדי להגיע למסקנות שונות לחלוטין ב"תליינים מרצון בשירות היטלר". וכמובן שאי-אפשר לפסוח על תיאוריית "הבנאליות של הרוע" שהגתה חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן, ושהתיימרה להסביר את פעילותם של הנאצים מדרג הביניים - אלו שפעילותם הארגונית הפכה את שואת יהודי אירופה לתופעה היסטורית ייחודית כל-כך. מן הראוי גם להזכיר את ניסוי סטנפורד המפורסם של סטנלי מילגרם לבדיקת השפעות הסמכות על האדם, שהעלה שכמעט כל אחד יכול לבצע מעשים איומים בתנאים מסוימים.

אלא שבעוד ששאלת מקורות הרוע של הרוצחים הנאצים עצמם זכתה לטיפול אינטנסיבי, שאלת רשעותם של בכירי המנגנון הנאצי לא זכתה לדיון מעמיק. מצד אחד, טענו היסטוריונים שניתן להסביר את הרוע הנורא שמנהיגי הנאצים הביאו על העולם בשילוב של האנטישמיות המושרשת היטב במסורת הדתית, בדרוויניזם החברתי שבבסיס הגזענות הנאצית ובתסכולם העמוק של הגרמנים מהחורבן שליווה את מפלתם במלחמת העולם הראשונה. מצד שני, היו רבים שראו בהסברים שכאלו עלבון שלא ייסלח.

"אני מגנה בכל תוקף כל סיבה וכל נוסחה ש'מלומדים' מעלים כדי להסביר את התועבה", כתב המשורר יצחק כצנלסון. "אני בז לכל מי שמשמיע דברי שטות והבל כאלה. איזה קשר יכול להיות בין הכלכלה הפוליטית הזאת ובין ההפקרות הנפשעת שבה נהגו בנו פריצי החיות האלה?".

החוקר גוסטב גילברט מעיד במשפט אייכמן בישראל / צילום: לע"מ
 החוקר גוסטב גילברט מעיד במשפט אייכמן בישראל / צילום: לע"מ

התליין דפק בדלת

בעוד שלהיסטוריונים ולחוקרים קשה להניח את ידיהם על תיעוד של מבדקים רפואיים ופסיכיאטריים שנערכו לפושעי מלחמה בכלל ולפושעים מלחמה בכירים בפרט, אפשר לומר שיום אחד ב-1974 הם ממש נקשו על דלת חדרו של הפסיכיאטר האמריקאי ד"ר ג'ואל דימסדייל. מוקדם יותר באותה שנה פרסם דימסדייל מאמר על-אודות דרכי ההתמודדות של ניצולי מחנות הריכוז הנאציים, והעניין שהמחקר עורר באמצעי התקשורת לכד את תשומת לבו של אדם, שהחזיק ברשותו אוצר בלום במשך כמעט שלושה עשורים: מסמכים, שכללו סיכומים של אינספור שיחות ומבדקים פסיכיאטריים שנערכו לנאשמים הבכירים ביותר במשפטי נירנברג.

האיש רחב הגרם שנקש על דלת חדרו של דימסדייל בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון, הציג את עצמו כ"תליין". הוא סיפר לפסיכיאטר המופתע שהוא היה זה שתלה את הנאצים שנידונו למוות בנירנברג. היה חשוב לו לומר שהוא נהנה מעבודתו, ולאחר שנתן לפסיכיאטר הצעיר את התיק המלא במסמכים, הוא אמר לו בפשטות: "הם היו זבל, דימסדייל, ואותם אתה צריך לחקור, לא את הניצולים".

על אף שדימסדייל הניח שלמסמכים ערך היסטורי יוצא דופן, ושהם יאפשרו להאיר את פינות הנפש האפלות של 22 הנאשמים שעמדו בראש הפירמידה הנאצית, הוא ניגש למשימה רק לאחר שיצא לגמלאות לפני כמה שנים. הוא תהה אם בחינת המסמכים דרך עיניו של פסיכיאטר מודרני תאפשר למצוא קווי אופי משותפים או הפרעות נפשיות שבכירי הנאצים חלקו, ולספק תשובה טובה יותר לשאלות שמעשיהם האפלים הציבו בפני האנושות והחוקרים. הספר "אנטומיה של רשע" (הוצאת כתר) שיצא לאחרונה בעברית, כשנתיים לאחר שפורסם בארצות-הברית, מביא את סיפור המעשה ההיסטורי וכן את הניתוח של דימסדייל המבוסס על המסמכים המקוריים.

חבורת העצורים הבכירים מנירנברג, שקובצה לאתר מרחצאות שהוסב לבית כלא, הציגה צדדים שונים של המשטר הנאצי. הרמן גרינג היה הנאצי הבכיר ביותר שהועמד למשפט וללא ספק האקסצנטרי שבהם. כשהוא נעצר, הוא היה הר אדם מכור לתחליפי מורפין, שהוקף בפמליה שכללה משרת אישי שנשא את 16 מזוודותיו. ציפורני רגליו וידיו היו משוכות בלכה אדומה והיה לו חשוב להציג את עצמו כמנהיגם של העצורים, על אף שהיטלר ראה בו בוגד והדיח אותו מכל תפקידיו יום לפני שהתאבד בברלין.

דמות אחרת שעוררה את סקרנותם של המנצחים במלחמה ודרשה תשומת לב בלתי פוסקת הייתה של סגנו של היטלר לשעבר, רודולף הס. הס אומנם היה עצור זה ארבע שנים לאחר שב-1941 טס על דעת עצמו לבריטניה ובכך הביך את היטלר, אולם גם ב-1945 קשה היה להבין מה הסיפור שלו. הוא היה משוכנע שמנסים להרעיל אותו, ניסה להתאבד שוב ושוב והתלונן לעיתים קרובות על אובדן זיכרון מוחלט, אך מדי פעם גם הפגין סימני צלילות. שאר הנאצים העצורים התייחסו אליו כאל מטורלל.

שתי דמויות אחרות שזכו לבחינה מעמיקה היו יוליוס שטרייכר שערך את העיתון האנטישמי "דר שטירמר", ורוברט ליי שעמד בראשות חזית העבודה הגרמנית והיה אחראי לפשעים איומים נגד מיליוני עובדי כפייה שפעלו בשירות הרייך. אומנם זמן קצר לאחר מעצרו של ליי התברר שמדובר באדם מפורק: התיקים הרפואיים שלו הראו שהוא ספג שתי פגיעות ראש משמעותיות, הוא היה אלכוהוליסט וקשה היה לתחקר אותו. בגלל התנהגותו הפרועה ולצד מלמוליו חסרי פשר הביע חרטה על מעשי המשטר. שטרייכר, לעומת זאת, שהיה עבריין מין מורשע ונודה מהמנגנון הנאצי עוד בזמן המלחמה, המשיך לשדר עוינות אין קץ והפגין את האנטישמיות העמוקה שלו שוב ושוב. איש לא רצה בחברתו. גם לא הנאצים האחרים.

מפלצות או בני אדם?

שני הפסיכיאטרים שהופקדו על בדיקת הנאשמים היו האמריקאים דגלאס קלי וגוסטב גילברט. בתחילה פעלו השניים בשיתוף-פעולה, אולם עד מהרה התגלעו ביניהם אי הסכמות מקצועיות ומאבקי אגו קשים. השניים ראיינו את 22 הנאשמים במשך שעות על גבי שעות, ערכו להם מבחני אינטליגנציה ומבחני רורשאך, וניסו לאבחן אותם באמצעות הכלים המוגבלים של התקופה.

שניהם אומנם תיעבו את הנאשמים, אבל גישותיהם אליהם היו שונות. בעוד שקלי ראה בהם דמויות מורכבות ותהה מה גרם להם להפוך לרוצחים מלאי שנאה, גילברט (שהיה יהודי), ראה בהם חיות אדם מופרעות. הגישות השונות של השניים כבר בשבועות הראשונים לעבודתם עתידות היו להופיע בגלגולים שונים, ועל-ידי אנשים שונים, בעשורים הבאים בשיח על שורשי הרוע הנאצי.

דימסדייל אומר שהסיבה שהוא החליט להתמקד בספר דווקא בגרינג, הס, שטרייכר וליי נובעת בעיקר מכך שהתיק האישי שלהם כלל חומר רב מאוד. "הארבעה האלו עניינו מאוד את התביעה בגלל המעמד שלהם מצד אחד, והאתגרים שהם היוו מבחינתה מצד שני. הטענות של הס על התקפי השכחה וההתנהגות שלו על דוכן הנאשמים היו משונים, כך שנערכו לו הרבה מאוד בדיקות, כדי לנסות להבין אם הוא בכלל שפוי; לליי שהתאבד מיד לאחר שהוגש נגדו כתב האישום, הייתה היסטוריה רפואית מורכבת שגרמה לפסיכיאטרים לבלות איתו זמן כדי לקבוע אם ניתן להעמיד אותו לדין; גרינג היה בכיר הנאשמים, אז ברור שהתעניינו בו מאוד. הוא היה אינטליגנטי מאוד, אולם מצד שני התנהג בצורה אקסצנטרית להפליא. שטרייכר פשוט היה דוחה נורא והגעיל את כל מי שהיה איתו בקשר. אחרי שהוא אמר לרוסים שהוא ציוני, אפילו הם החלו להיות מודאגים ממצבו הנפשי, כך שגם לו הקדישו שני הפסיכיאטרים תשומת לב רבה".

מפגינים נאו־נאצים בדנמרק / צילום: רויטרס - Peter Mueller
 מפגינים נאו־נאצים בדנמרק / צילום: רויטרס - Peter Mueller

"התעניינתי יותר במתכננים מאשר במבצעים", אומר דימסדייל. "שרי הקבינט הרי לא יכלו לומר דברים כמו 'רק מילאתי פקודות'. רציתי לדעת איך הם ניגשו לעניין. על מה הם חשבו. מה היו המוטיבציות שלהם. הופעתי מאוד מעד כמה שונים זה מזה הם היו. אני חושב שזו השורה התחתונה של הספר, וגם מקור הבעיות בין קלי לבין גילברט. כל אחד מהם ראה את הנאשמים בצורה מאוד שונה.

"גילברט ראה את פושעי המלחמה כמשהו אחר - חייזרי, מפלצתי - בעוד שקלי ראה אותם כחבורה מורכבת יותר עם מאפיינים של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. דווקא בגלל שהוא ראה אותם בצורה כזאת, הוא חזר לארצות-הברית אחרי המלחמה כשהוא מאוד מוטרד מגזענות ואנטישמיות. הוא חשש שפשעים נגד בני אדם יכולים להתרחש בכל מקום בהינתן התנאים המתאימים".

ומה ההתרשמות שלך?

"בעיניי, מה שבלט זה עד כמה שונים היו הנאשמים זה מזה. הם הגיעו ממעמד שונה, מרקע שונה. אי-אפשר להשוות אותם כמקשה אחת לסוגים אחרים של רוצחים סדרתיים, ובעיניי, זה המאפיין העיקרי של פושעי המלחמה הנאציים - השונות שלהם אלו מאלו. אני לא חושב שאפשר להצביע על מאפיין משותף אחר מלבד העובדה שכולם היו שאפתנים מאוד, שטופי שנאה וחמדנים. כל אחד מהם הביע את התכונות הללו בצורה מאוד-מאוד שונה".

לדבריו, הגישה הרואה בפושעים הנאצים מפלצות, מסוכנת בעיניו. "אם אתה לא רואה בהם בני אדם, אפשר לטעון שהם לא אחראים למעשיהם", מסביר דימסדייל. "אבל האנשים הללו היו מודעים למה שהם עשו, ניצלו את כל כוח ההמצאה שלהם על מנת לקדם את המטרה שלהם, ובוודאי שהיו כשירים לעמוד למשפט. מאז שהספר התפרסם לא האשימו אותי בכך שאני מתייחס לחבורה הזאת כאל בני אדם. דואר השנאה שקיבלתי הגיע מניאו נאצים שכעסו על כך שכתבתי דברים לא מחמיאים על רודולף הס, למשל".

אז אין מנוס מהמסקנה שאין גבול לרוע שאנשים נורמטיביים יכולים להוציא מעצמם בנסיבות מסוימות?

"זו הייתה המסקנה של דגלאס קלי, ואני חושב שזו המסקנה של הרבה אנשים שמושפעים מפסיכולוגיה חברתית קלאסית. כשאני חושב על גרמניה הנאצית, עולות כמובן הרבה שאלות. האם אנחנו נולדים כלוח חלק? עד כמה אנחנו מתעצבים על-ידי הסביבה שלנו? בשורה התחתונה, כשאני מסתכל על מה שקרה תחת השלטון הנאצי, מה שאני רואה זה שבעוד שהיו אנשים שהתנהגו כמו שצריך, רבים מאוד-מאוד התפתו לצד האפל".

ג'ואל דימסדייל / צילום: Eun Ju Choi
 ג'ואל דימסדייל / צילום: Eun Ju Choi

ומה עם הרוצחים כיום?

דימסדייל אומר שאחד הקשיים שבהם נתקל כשבחן את המבדקים הפסיכיאטריים שנערכו לארבעת הפושעים הנאצים, היה שבאמצע שנות ה-40 עדיין לא גובשו קריטריונים מוסכמים לאבחון בתחום הנפש. מעבר לכך, לא בכל המקרים היה ברשותו תיעוד רפואי מספק שיכול היה לאפשר לו לאשש או לשלול טענות באשר להשפעתן של פגיעות ראש, של פגמים אורגניים או של פגיעה שמקורה במחלה, על קווי האישיות של הנאשמים.

"אם היינו עושים את המבדקים הללו עם טכנולוגיות מודרניות, מן הסתם היה לנו סיכוי טוב בהרבה לקבל מושג טוב יותר על מצבם", הוא אומר. "רק במקרה של רוברט ליי יש עדויות חד משמעויות לפגיעה במוח, בגלל פגיעות ראש קשות ובגלל נזק מצטבר מאלכוהוליזם. ובמקביל, הוא היה הנאשם היחיד בנירנברג שלפני מותו הביע צער על מעשיו וגם סוג של חרטה".

האם ניתן להקיש מהמחקר הזה על המבנה הנפשי של פושעי מלחמה במקומות כמו רואנדה או סוריה?

"חבל שאין בהישג יד חומרים שמאפשרים לקבוע את זה. מה שהיה ייחודי במשפטי נירנברג, זה שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הוטמעו עמוק בכל ההליך המשפטי. קלי וגילברט בילו המון-המון שעות בשיחות עם הנאשמים, במבחני אינטליגנציה שהם ערכו להם, במבדקי כתמי רורשאך ועוד. דברים כאלו כבר לא קורים לרוע המזל".