דונלד טראמפ והכאוס שיהפוך להיות הסדר החדש

אחרי שנים של עליות מתמשכות, ו-2017 שהיתה חלומית בשווקים הפיננסיים, עם תשואות גבוהות ותנודתיות נמוכה להפליא, חזרנו לעולם האמיתי עם תנודתיות גבוהה וירידות בשוקי המניות המרכזיים.

נכון, הירידות לא נבעו רק מהחששות ממלחמת סחר עולמית, אלא גם מהידוק וצמצום המדיניות המוניטרית של הפד, מדיניות שנקבעה כבר לפני יותר מחצי שנה, אבל קיבלה משנה חשיבות כשהסתבר שרפורמת המס של טראמפ יצאה לדרכה. מול המדיניות התקציבית המרחיבה של טראמפ נדרשת בעיני הפד מדיניות מוניטרית מצמצמת ביתר שאת. מסתבר, אפוא, שה"אקזיט" של הפד מהמדיניות המרחיבה מאוד שלו מזה קרוב לעשור, איננו דבר של מה בכך. מסתבר שלא כל כך קל "לרדת מגב הנמר הדוהר".

אם נוסיף לכך את חששות המשקיעים מפגיעה רגולטורית, לפחות בשתי כוכבות 2017, שמשכו את השווקים למעלה, פייסבוק ואמזון, והנה קיבלנו תמונה מלאה של המתרחש.

ואחרי כל זה, צריך לומר שמלחמת הסחר היא שעומדת ביסוד הירידות, וזהו, כאמור, המרכיב העיקרי בתוכניתו הכלכלית של טראמפ, שממנו חששו המשקיעים כל הזמן.

השקט שלפני הסערה: כשכולם הרגיעו

מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין, שתפסה לאחרונה את כותרות התקשורת והעסיקה מאוד את השווקים הפיננסים, הייתה עד כה בעיקר בגדר חילופי מהלומות מילוליות והרבה פחות צעדים שיושמו בשטח. כמעט כל המכסים שעליהם דובר טרם הוטלו בפועל, והם, בכל הקשור לארה"ב, כפופים לדיון ציבורי, תהליך שיימשך עוד כחודש-חודש וחצי, שזה הרבה זמן, שינוצל מן הסתם למו"מ בין הצדדים.

זאת ועוד, לפני ימים אחדים נשיא סין נשא נאום עם מסר של פתיחות: סין תפתח את כלכלתה בפני זרים ותפחית את ההגבלות על בעלות זרה בחברות סיניות. היא תוריד מכסים (על מכוניות, למשל), והיא תגן על סוגיית הקניין הרוחני. הוא הבהיר שסין איננה מעוניינת במלחמת סחר, שהכל יפסידו ממנה. גם מהצד האמריקאי נשמעו קולות שביקשו להרגיע, כמו שר האוצר, סטיב מנוצין, ואף טראמפ עצמו שאמר "נישאר חברים טובים". 

ובין לבין, הנושא של מלחמת הסחר, פינה את מקומו לכותרות מלחמתיות בהקשר הסורי-אמריקאי-רוסי. אז לכאורה, ה"עניינים" נרגעו והשכל הישר עשה את שלו. התובנה ששני הצדדים, והכלכלה העולמית כולה, ייפגעו - החזירה את הריאל-פוליטיק לשיח.

אבל, כפי שקורה מפעם לפעם, ובמיוחד כשמדובר בטראמפ, עלולות להיות תפניות בעלילה, ושאלת המפתח כאן היא עד כמה טראמפ ירחיק לכת ועד כמה הוא יהיה אגרסיבי.

צריך להביא בחשבון שטראמפ מוקף ביועצים ש"מתחרים" ביניהם על האיבה לסין. אחד מהם, פיטר נבארו, כתב ספר לפני כמה שנים, ושמו Death by China"". בספר הוא מנבא את שקיעתה-מותה של ארה"ב בידי סין. הוא טוען שצמיחה בת קיימא היא בלתי אפשרית ללא בסיס של ייצור. סין הציפה את ארה"ב בסחורות זולות, סחרה באופן לא חוקי ולא הוגן, וגרמה לסגירת כ-70 אלף מפעלים בארה"ב ב-40 השנים האחרונות, ואובדן מיליוני מקומות עבודה של אזרחי ארה"ב.

בחבורה הזו, של שונאי סין מובהקים, מצויים גם רוברט לייטייזר, ראש סוכנות הסחר של ארה"ב, שהוביל את החקירה שמתקיימת כבר מאז אוגוסט 2017 בנושא גניבת קניין רוחני בידי סין ומשוכנע שזו "מושכת את ארה"ב באף"; מזכיר המדינה המיועד, מייק פומפיאו, והיועץ החדש לביטחון לאומי, ג'ון בולטון. ומעל לכל אלה, כולל הנשיא עצמו, מרחפת רוחו של סטיב באנון עם תיאוריית הכאוס "שלו" (ראו מסגרת).

מצד שני, יש עדיין כמה אלמנטים שיכולים למתן את מהלכיו. הראשון הוא שחלק מיועציו הכלכליים (לארי קודלו, היועץ הכלכלי החדש של טראמפ, למשל), אינם תומכים בגישה אגרסיבית. אליהם מצטרפים גם רבים ממנהיגי המפלגה הרפובליקאית שמתנגדים, בין אידיאולוגית ובין מעשית (שיקולי בחירות) למדיניות פרוטקציוניסטית. ויש עוד משהו: טראמפ הירבה להשתבח בשנה הראשונה לכהונתו בגיאות בשוק המניות האמריקאי, וזקף אותה, איך לא, למדיניותו. תהיה לו בעיה להסביר שאין לו שום קשר לירידות, אם תהיינה. זאת, למרות שדפוסי התנהגותו מלמדים שהוא כבר ידאג למצוא את האשמים ואת הקונספירציה שמאחורי הירידות.

טראמפ מבין את ההבדל בין מו"מ עסקי למדיני?

יש גם הגורסים שטראמפ יירתע מתגובות שכבר מגיעות מצד החקלאים האמריקאים, מתומכיו, שמרגישים מאוימים מאוד, בעיקר מגדלי פולי הסויה המהווה חלק גדול מהיצוא החקלאי לסין, ושלא במקרה מצויים במדינות שהעניקו לטראמפ את הרוב בבחירות. אני לא בטוח בכך, שכן האגרסיביות והעמדה האנטי-גלובלית שלו נתפשת בצורה חיובית מאוד על-ידי רבים אחרים.

אז אפשר כנראה לסמוך על טראמפ שהוא לא יעצור כאן, ושהוא ימשיך "לספק את הסחורה". ואז השאלה היא האם זה רק עניין טקטי של ניסיון להשיג שיפור בתנאי הסחר של ארה"ב מול העולם, או שהוא מתכוון "ללכת עד הסוף" ולייצר מבחינתו כאוס, לא רק בבית הלבן, אלא בעולם כולו.

יש המאמינים שמדובר בטקטיקה מכוונת ליצירת עמדת פתיחה נוחה למו"מ. טראמפ מחזיק מעצמו כאיש אמנות המו"מ העסקי וכאיש עסקים מצליח מאוד. שתי התפיסות העצמיות האלה של מי שהנרקיסיזם נשפך ממנו, הן מפוקפקות, אבל גם אם נניח שטראמפ הוא בעל יכולת יוצאת דופן בניהול מו"מ, הרי שיש הבדל מהותי בין ניהול מו"מ עסקי לניהול מו"מ מדיני.

במו"מ עסקי, אם צד אחד חש שהשני הגזים לגמרי בדרישותיו, הוא פשוט קם ועוזב את השולחן. לעומת זאת, מו"מ מדיני מלווה בהצהרות פומביות משני הצדדים, מקבל ביטוי רעשני בתקשורת, ואז לא תמיד ישנה אפשרות לנסיגה, כי הרבה יוקרה אישית ולאומית נמצאת על השולחן. זה מגביל את היכולת להגיע אכן להסכם, וזה גם עלול לצאת משליטה.

היגיון תורת המשחקים יעצור את המלחמה?

אגב כך נציין שאם זו אכן טקטיקה, אז נכון היה הרבה יותר מבחינת טראמפ לייצר עמדה אחידה, יחד עם האיחוד האירופאי, כלפי סין. זה היה הרבה יותר אפקטיבי. במקום זה, הוא רב עם כל העולם.

בכל מקרה, במצב הנוכחי, רמת אי הוודאות גבוהה במיוחד, וכבר כיום נגרם נזק, שכן אי הוודאות, ככל שאיננה נקודתית, והיא מתמשכת, מהווה כשלעצמה גורם הרסני. היא גורמת לכך שעסקים נרתעים מהשקעות חדשות עד אשר תמונת המתרחש תתבהר, וככל שזה נמשך, הנזקים מצטברים. מחקר שנערך לאחרונה, מצביע על כך שרמת אי הוודאות בתקופת טראמפ היא הגבוהה ביותר בהשוואה לכל נשיא שקדם לו ב-30 השנים האחרונות.

עד כה הנזק שנגרם מהצעדים שהוכרזו עליהם הוא זעיר, הן במונחי צמיחה, גם של סין וגם של ארה"ב, והן במונחי שיעור האינפלציה בארה"ב. היצוא של ארה"ב לסין מהווה רק כ-0.8% מהתמ"ג שלה, והיצוא הסיני לארה"ב מהווה כ-4%. אבל, החשש הוא מהסלמה במלחמה הזו שאולי תסחוף מדינות נוספות. השכל הישר אומר, ששני הצדדים מבינים שמלחמת סחר ביניהם תזיק לשני הצדדים והיא בחזקת Lose-Lose, ולכן מרבית הפרשנים מניחים שהם ימצאו את הדרך להגיע להסכם. תורת המשחקים תביא אותם לכך שהם לא יגיעו לקצה של רולטה, סינית, במקרה זה.

אז, מדוע להתייחס לנזקים של מלחמת סחר, אם ההיגיון אומר שהיא לא תפרוץ? משתי סיבות: האחת היא, ההתנהגות הלא צפויה של טראמפ, כשציוצים לא אחראים עלולים להביא לתגובה נגדית ולכך שהדברים ייצאו משליטה. השנייה: גם אם ההסתברות למלחמת סחר נמוכה, השלכותיה, אם בכל זאת נגיע לשם, הן כה חמורות שאי אפשר להתעלם מכך, וחשוב להבין אותן רגע לפני.

והיה, אם בכל זאת העולם ידרדר למלחמת סחר עולמית, כי אז ההשלכות תהיינה קשות. זה יתבטא בירידות בשוקי המניות ובשערי האג"ח של הפירמות, מה שיקטין את העושר הפיננסי, את הצריכה הפרטית וגם יכה ברווחיות של הפירמות. אבל, מעבר לפגיעה העקיפה הזו, זה יתבטא גם בפגיעה ישירה במשק העולמי. הצמיחה הגלובלית תלויה באופן ברור בהתרחבות הסחר העולמי תוך כך שמדינות מנצלות כל אחת את היתרון התחרותי שלה בתחומים מסוימים. אם הסחר העולמי יצטמצם, המשמעות תהיה האטה חדה בהשקעות, כניסה למיתון כלכלי, ולא פשוט יהיה לצאת מהמצב הזה. מלחמת סחר כזו תפגע קשה בישראל, שהמשק שלה נהנה מאוד בתקופות של התרחבות הסחר העולמי וסובל מאוד כשהוא מצטמצם. ואגב ישראל, נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, הגדיר את מלחמת הסחר כסיכון הכי גדול לכלכלת העולם, והזהיר מחזרה לשנות ה-30 של המאה הקודמת. מתחבר יפה לתיאוריית הכאוס.

סין תסיט את האש, אך לא תשתנה לגמרי

אפשר לנסות ולהתנחם במחשבה שאולי מוטב להיות צנועים בהערכות המחמירות לגבי נזקי מלחמת סחר על הכלכלה העולמית. אחרי הכל, הכלכלנים חששו מהיפר-אינפלציה בעקבות שפיכת טריליונים לשווקים על-ידי הבנקים המרכזיים, ואפילו אינפלציה לא קיבלנו.

הכלכלנים חזו שחורות לבריטניה בעקבות הברקזיט, ובינתיים זה לא קרה. כלכלנים ידועי שם צפו כבר לפני כ-8 שנים את התמוטטותו הקרובה של גוש האירו. קרה? לא. לפחות, בינתיים לא.

ולמרות שהכלכלה איננה מדע מדויק, הרי שהפעם, אם מלחמת הסחר תעמיק ותתרחב, אני לא מציע לאף אחד להקל ראש בתוצאות. והתוצאות לא תהיינה רק כלכליות. למלחמת סחר תהיינה גם תוצאות פוליטיות חברתיות וגיאופוליטיות הרסניות. מלחמות סחר עלולות להוביל למלחמות של ממש, ומיתון עולמי עלול להוביל להשתלטות של מנהיגים לאומניים, פופוליסטיים ומסוכנים.

מעבר לשאלות שהעלינו כאן, של האם טראמפ מנהל כאן מערכת טקטית מעולה, או בעייתית, ומעבר לשאלה עד כמה הוא ירחיק באמת לכת, וגם מה יקרה אם הדברים ידרדרו למלחמת סחר של ממש, עולה שאלה בסיסית: האם טראמפ לא מנהל כאן מלחמה על העבר במקום מלחמה על העתיד?

סין, שכבר כיום היא המעצמה המובילה בפינטק, שוקדת על תוכנית אסטרטגית שנועדה להפוך אותה בתוך כעשור למעצמה המובילה בתחומי הבינה המלאכותית והרובוטיקה והיא מקדישה לכך משאבים כספיים וניהוליים גדולים. לצורך זה, העניין של קניין רוחני והשגת שליטה על טכנולוגיות-על מקבלים משנה חשיבות.

קשה גם לקבל את הצהרת הכוונות של סין בהקשר של פתיחות המשק הסיני, כמו גם בעניין הקניין הרוחני. היסטוריית ההתנהגות שלה אינה מבשרת טובות, וגם בנושאים שבהם גילתה פתיחות, כמו בשירותים הפיננסים וניירות הערך, היא עשתה זאת רק לאחר שהבטיחה את יכולת התחרות החזקה של המערכת הבנקאית שלה.

לכן, מה שסביר לצפות מסין הוא שהיא אכן תפחית את שיעור המכס על מוצרים שונים, כמו מכוניות, וזאת כדי להסיט מעצמה את האש ולתת הישגים לטראמפ, אבל תמשיך בפרקטיקות פסולות, אולי באופן יותר מתוחכם, בדברים החשובים לה באמת ומשתלבים עם התוכנית האסטרטגית שלה.

האויב האמיתי של העובד האמריקאי

הרצון של טראמפ להגן על הייצור המקומי ועל העובדים האמריקאים יתכתב בעתיד לא עם סין, אלא עם הרובוטים. משקלם של המכסים על כושר התחרות יירד ומשקל התשתיות הפיזיות, האנושיות והטכנולוגיות הוא שיקבע. כבר כיום משקלם של השירותים (להבדיל מסחורות) בסחר החוץ של מדינות הולך וגדל. וזה העתיד.

ולסיום, עסקנו הרבה במלחמת הסחר שמתפתחת בין ארה"ב לבין סין, אך תהיה זו תמימות לחשוב שמדובר במלחמת סחר גרידא. מדובר כאן בקרב איתנים על ההגמוניה בעולם, ולא רק כלכלית. יש פה סוג של חזרה למלחמה הקרה, הפעם בין ארה"ב לבין סין, אבל כאשר גם רוסיה, שקמה מחורבות המלחמה הקרה, נמצאת בתמונה. צריך רק לקוות שהמלחמה הקרה החדשה לא תתפתח למלחמת גוג ומגוג.

הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר מיטב דש קרנות נאמנות בע"מ. אין לראות באמור הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים של כל אדם

הכאוס שדרוש ליצירת סדר חדש

סטיב באנון, היועץ האסטרטגי של טראמפ עד לפני כמה חודשים, הוא אישיות צבעונית מאוד, בוגר הרווארד, איש גולדמן זאקס בעברו, מעורב בתעשיית הקולנוע (סיינפלד). האיש, שאינו מאוהבי היהודים, בלשון המעטה, חזר לאתר ברייטבארט, אותו הוא מגדיר כ"קול העם" - הקול של כל מי שאין לו קול בארה"ב, זה שנשכח מאחור.

תיאוריית הכאוס של באנון (עליה כתבתי בשבוע שעבר) ניזונה, כנראה לא מעט, מספרם של ניל הואה וויליאם שטראוס (1997) בשם "The Fourth Turning". מחבריו טוענים, שההתפתחות האנושית איננה מתרחשת באופן ליניארי אלא בחוקיות מסוימת קבועה באופן מעגלי, בתבנית שחוזרת על עצמה, שנמשכת בין 80 ל-100 שנים, בת 4 פרקי זמן, שכל אחד מהם נמשך כ-20-25 שנה.

בשלב הראשון הממסד חזק, הקונפורמיות שולטת, האינדיבידואליזם נדחק הצידה. אלו שני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה (1945-1965).

בשלב השני ישנה התנערות מקונפורמיות, קידוש האינדיבידואליזם בשם עקרונות וערכים עמוקים, ותגובה אנטי ממסדית (מלחמת וייטנאם). זו התקופה של ילדי הפרחים (1965-1985).

בשלב השלישי המוסדות כבר חלשים והאינדיבידואליזם חזק (1985-2005). ואז מגיע השלב הרביעי - המשבר. בו החברה מגיבה לאיום קיומי ומגדירה מחדש את זהותה. זה קרה עד כה בשלושה דורות בהיסטוריה האמריקאית: מלחמת העצמאות האמריקאית והקמת ארה"ב (1776), כעבור כ-90-80 שנה במלחמת האזרחים האמריקאית (1863), וכעבור כ-80-70 שנים נוספות, בשפל הכלכלי של שנות ה-30 של המאה הקודמת.

הערכת המחברים בספרם (1997) הייתה שהשלב הרביעי יתחיל ב-2005. ואכן, מאז אנחנו עדים, בעטיו של המשבר הפיננסי של 2008, לעלייה בכוח של הלאומנות, הבדלנות והפופוליזם הימני בכל הגלובוס, ציפיה למנהיגות סמכותית, שחיקה של הדמוקרטיה הליברלית, מעבר כוח מהאוליגרכיה הוותיקה לצעירים ועוד.

זהו השלב שבו ארה"ב ומרבית האנושות מצויים כיום, שלב שהתחיל ב-2008 ועתיד להסתיים ב-2030 לערך, שלב שבו מנהיגים חדשים הורסים מוסדות ישנים, שלב שבו הסיכון למלחמה גדולה גובר. זאת, עד שנחזור שוב לשלב הראשון שמתאפיין ברגיעה ובאופטימיות שאחרי ההרס. מה שנותר הוא לראות עד כמה משתלב הנשיא טראמפ, כמי שזורע כאוס, בתמונה הזו של השלב הרביעי.