תיירות | כתבת G יצאה לטרק בנפאל - וכמעט לא חזרה ממנו

בכתבה אישית במיוחד מספרת הדס מגן על הצדדים הפחות רומנטיים של הטרקים, שלרוב לא מדברים עליהם: הקור העז, קשיי הטיפוס, התנאים המאוד בסיסיים בבקתות, האוכל הדל והאויב הגדול מכולם - מחלת הגבהים

נופים מסעירים, צועדים בין עמקים והרים שחלקם מושלגים / צילום: שאטרסטוק
נופים מסעירים, צועדים בין עמקים והרים שחלקם מושלגים / צילום: שאטרסטוק

אני מודה, שמעולם לא בער לי לנסוע למזרח הרחוק. אני כנראה בין הישראלים הבודדים שעוד לא פקדו את תאילנד אפילו. אירופה מבחינתי מציעה כל מה שאני אוהבת. אז מה גרם לי בכל זאת להגיע לנפאל? אלון, בן זוגי שהשתחרר משירות קבע, לא עשה את הטיול המסורתי אחרי הצבא, ובער בעצמותיו לפחות לטעום מחוויית התרמילאות.

מהר מאוד הוא התקבע על נפאל, ותכנן לצאת לשם לקצת יותר מחודש. בעוד הוא מתכנן את השהות בנפאל, אני תכננתי את המהלכים שאוביל בהיעדרו: החלפת ריפוד הספות, החלפת הספרייה ועוד מהלכים בתחום. אלא שבימים הבאים הוא לפתע השמיע ציפייה כי אצטרף לחלק מהשהות, כי בכל זאת, "לא כיף לטייל לבד".

בלית ברירה, אם כן, נכנסתי לעניינים. התחלתי מאפס, אבל ככל שקראתי, התחלתי לקבל חשק. היה עליי לבחור טרק אחד קצר יחסית - שכן התכוונתי להגיע לנפאל לעשרה ימים, בעוד אלון יבצע בלעדיי טרק ארוך. החלטתי על טרק האגמים הקפואים, שהתאים מבחינת אורך הטרק (קצר יחסית), הקושי (בינוני), והנופים (אגמים המוקפים בהרים מושלגים).

אף שהנפאלים קוראים לטרק הזה "The Frozen Lakes", מתברר שאת השם המציאו בכלל הישראלים, בעוד השם המקורי הוא Gosainkunde, ובסופו אכן יש אגמים - 107 במספר, שבחלק מהשנה הם קפואים. זהו טרק שנמשך חמישה עד שישה ימים, ושיאו בגובה של 4,700 מטר. התכנון היה שלאחר שנסיים אותו, אחזור ארצה, ואלון ימשיך לבדו לטרק סובב אנפורנה, הנמשך כ-22 ימים.

נופים מסעירים, 107 אגמים בטרק האגמים הקפואים / צילום: שאטרסטוק
 נופים מסעירים, 107 אגמים בטרק האגמים הקפואים / צילום: שאטרסטוק

מדהים היה לגלות עד כמה רבים מהאנשים שסביבנו עשו כבר טרק בנפאל. חלק מהזוגות שאנו מכירים אפילו הכירו בטרק בנפאל. כולם, מן הסתם, עשו זאת אחרי צבא. רק אנחנו, בהצתה מאוחרת. בינתיים, הטרק שלנו הלך והתקרב ונראה ממשי: קנינו כרטיסי טיסה, התחסנו נגד צהבת וטטנוס ויצאנו לדרך.

מגיעים להרים. כאב ראש

בקטמנדו התמקמנו ברובע העתיק של העיר. המלון היה סביר ולאו דווקא זול במיוחד, אבל במקלחת היה ריח של ביוב. בכלל, המפגש עם קטמנדו די המם אותנו: אין כבישים סלולים, הכול בוצי, מוזנח מאוד במושגים מערביים. מסיפורים של אחרים, הבנו שהעיר כנראה לא רשמה התקדמות בשנים האחרונות, וגם רעידת האדמה הגדולה שפקדה את נפאל ב-2015 לא תרמה לה.

למחרת כבר יצאנו בג'יפ עם נהג ופורטר, סבל-מדריך, לנקודת המוצא של הטרק. קראתי שנסיעה לשם באוטובוס מקומי היא לא רק חוויה לא נעימה, אלא אף מסוכנת. בערב הגענו לדונצ'ה (Dhunche), כפר בגובה 1,900 מטר, ונקודת המוצא של טרק האגמים הקפואים.

בערב הזה נחשפנו לראשונה לדאל-באט, המאכל הנפאלי הלאומי: גבעה של אורז, לידה צלוחית מרק עדשים, ועוד תלולית של ירקות מבושלים. את הכול מערבבים יחד. במקומות הנמוכים, מנה כזו תעלה כ-150 רופי (דולר וחצי), ובהרים, שם המחירים גבוהים בהרבה בשל הקושי לשנע לשם מוצרים, מחיר מנת דאל-באט עשוי להגיע ל-500 רופי (5 דולרים) ויותר.

למחרת בבוקר התחלנו את הטרק שלנו בגשם שוטף, אך בהמשך, היום הלך והתבהר ואף התחמם. ההליכה ביום הראשון של הטרק נעשית ברובה ביער, ובדרך יש כמה בקתות (גסטהאוסים) לעצירות - לשתיית תה ומרק (מרק הנודלס של הנפאלים מוצלח ביותר), או אפילו לאכילת לחם טיבטי, או צ'פאטי, שזו הפיתה ההודית-נפאלית - המזכירה בטעמה פיתה שהוכנה על סאג'.

היום הראשון הוא יום של הליכה מרובה - כ-7 שעות, וטיפוס עד לגובה של 3,300 מטר. לקראת סוף היום, כשהגענו לתחנה שלנו - Shin Gompa, התחלתי להרגיש מעט לא טוב: בחילה וקושי רב בטיפוס. כשהגענו לגסטהאוס, לקחתי אופטלגין, וההרגשה השתפרה. רק בהמשך הבנתי שלא סתם הרגשתי רע. אלה היו סימניה הראשונים של מחלת הגבהים (ראו בסוף), אלא שאז עדיין לא הייתי מודעת לכך.

הכותבת עולה בהר / צילום: הדס מגן
 הכותבת עולה בהר / צילום: הדס מגן

הגסטהאוסים באזור האגמים הקפואים בסיסיים מאוד: שירותים ללא אסלה, אין מקלחות. במקומן, ניתן לקבל דלי מים חמים תמורת תשלום. בחדרים אין כל חימום. יש רק אח בחדר המרכזי, שבו מגישים אוכל. כדי להתחמם, שותים הרבה כוסות תה ואוכלים אוכל חם: נודלס, מרק, פסטה, וכמובן דאל-באט.

כשנכנסים לחדרים לישון, קר. מאוד. היו לי שקיות חימום, אך התברר שפג תוקפן כבר ב-2015. חבל שלא טרחתי לבדוק טרם היציאה מהארץ. המתורגלים היו מצוידים בבקבוק חם, שאותו מילאו במים רותחים. היה נחמד לו היה ברשותנו בקבוק כזה. בכל מקרה, כשקר בלילה, השינה היא לא שינה. באחת הקימות המרובות, הרגשתי כאב ראש חזק.

למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו לתחנה הבאה: Leurebina, בגובה כ-3,800 מטר. זה היה היום הקל ביותר: ההליכה קצרה יחסית, וגם לא עולים יותר מדי בגובה. מולנו הגיעו שתי ישראליות, אם ובת, שעשו את טרק הלאנגטאנג, שרבים משלבים אותו עם טרק האגמים הקפואים. הן החליטו לוותר על האגמים הקפואים, והיו בדרכן חזרה לדונצ'ה. האם סיפרה כי היא סובלת מפחד גבהים, ולכן העדיפה לוותר. הבת, שעשתה את טרק האגמים הקפואים שנה לפני כן, טענה כי "זה לא כזה מפחיד, היא מגזימה". קיוויתי שהיא באמת מגזימה.

הרים. אגמים. בחילה

הגענו לגסטהאוס בלאורבינה מוקדם יחסית, בסביבות שלוש אחר הצהריים. אין לאן ללכת, כך שלמעשה אתה יושב ב"סלון" של הגסטהאוס, מנסה להתקרב ככל האפשר לאח, להתחמם. לקרוא קצת קשה, כי האור חלש, Wi-Fi אין. מה שנותר לעשות הוא לאכול ולהעביר את הזמן בשיחות עם האחרים. היו שם זוג גרמנים מברלין, זוג צרפתיות ועוד צרפתייה שטיילה לבדה. בגסטהאוסים האחרים זה יחזור על עצמו. זה נחמד לפעם או פעמיים, אבל בשלב מסוים נמאס.

למחרת בבוקר, עייפים מלילה ללא שינה, יצאנו לעבר גולת הכותרת של הטרק, הלוא הם האגמים הקפואים. ביום זה היינו אמורים לטפס עוד כ-500 מטר, עד לגובה של 4,381.

לאורך הדרך הלך ונפרס לעינינו נוף מרהיב של הרים מושלגים. את האגמים עדיין לא ראינו. בשלב מסוים הדרך הופכת צרה, ואתה הולך על שלג במקרה הטוב, על קרח במקרה הפחות טוב, ולצדך תהום. זה היה מפחיד, וזה לא השתפר. חשבתי שהישראלית שפגשנו צדקה. לא הייתי מסוגלת להסתכל אחורה או הצידה, זה הלחיץ אותי. לפני שמונה שנים נהרג אחי, אבנר, שהיה מטפס הרים, במפולת שלגים שאירעה בעת שהיה בירידה מקרחון בשמורת דנאלי באלסקה.

בעל הגסטהאוס מכין דאל־באט, המאכל הלאומי, בשיטה המסורתית / צילום: שאטרסטוק
 בעל הגסטהאוס מכין דאל־באט, המאכל הלאומי, בשיטה המסורתית / צילום: שאטרסטוק

הסתכלתי באימה על הסלעים המושלגים מעליי. כל גוש שלג קטן שהתגלגל במורד, גרם לי לחשוש שזו תחילתה של מפולת שלגים. האם זה מה שחווה אבנר ברגעיו האחרונים? כל אלו יחד - הפחד, הבעתה, העצב על אבנר, התנקזו אצלי לפרץ של בכי. עד כדי כך, שהמראה המרהיב של האגמים שנגלה לפנינו הותיר אותי כמעט אדישה.

מבין שלוש אפשרויות, בחרנו את הגסטהאוס היחיד שבו היו שירותים בתוך המבנה ולא מחוצה לו. אכלנו ספגטי ברוטב, ייבשנו את הנעליים ליד האח, אכלנו עוד דאל-באט, דיברנו עם שלושה אוסטרים וזוג גרמני, ופרשנו לישון מוקדם. ראהג' הזהיר שלמחרת קמים ב-5:30, כי יש מסלול ארוך.

למחרת בבוקר, אחד משלושת האוסטרים התלבט אם להמשיך לפאס, כי לדבריו בלילה סבל מבחילה ומכאב ראש. מצד שני, לשרוץ כל היום בגסטהאוס זה תענוג קטן מאוד. הצענו לו שיצטרף אלינו - לנו יש פורטר וגם טלפון לווייני, כך שאם קורה משהו, איתנו הוא בטוח. הוא קיבל את ההצעה בשמחה.

כחצי שעה הלכנו במישור, ואז החלו העליות. הבחילה שוב הציקה. הקאתי, ומעט התאוששתי, אך רק לפרק זמן קצר. כשהמשכתי ללכת והסתכלתי כלפי מעלה, אל מה שנותר עוד לעלות, והרגשתי שלא אעמוד בזה. האפשרות של חילוץ במסוק נראתה קרובה מתמיד. התקדמתי לאט מאוד במעלה ההר, עם הפסקות רבות. האוסטרי בינתיים התאושש פלאים, ושעט קדימה.

כעבור כשלוש שעות הגענו לפאס - Leurebina pass. זה היה אמור להיות מאוד מרגש, בכל זאת, הגענו לפסגת הטרק, אך הרגשתי כל-כך רע, שלא יכולתי לחוש בדל של התרוממות רוח. הטלפונים הסלולריים שלנו לא רק שלא היו טעונים, הם אפילו קפאו, כך שאפילו לא יכולנו לצלם את מעמד כיבוש הפסגה. כל שרציתי היה להגיע לסופו של אותו יום.

ירידות. עליות. בחילות. הקאות

התנחמתי בכך שמכאן והלאה רק יורדים, אלא שהשמחה הייתה מוקדמת. אומנם הייתה ירידה, אך היא הייתה מאוד ממושכת. כשהגענו כעבור כמה שעות לתחנה הבאה, Phedi, התברר שהדרך לתחנה הבאה רצופה לא רק בירידות, אלא גם בלא מעט עליות. תחושת הבחילה לא נעלמה. לא הייתי מסוגלת לאכול כלום, ומלאי האנרגיה שלי הלך ואזל. סיכמנו שננסה להגיע לתחנה הבאה במסלול, Gopte, המרוחקת כארבע שעות מ-Phedi. אם לא נצליח, אמר ראהג', לפני גופטה, יש גסטהאוס.

זה היה קשה מנשוא. הדרך הלכה והתארכה. היו ירידות, אך גם עליות לרוב. העליות לא אחת היו על גבי קרח, ולצדן תהום. הדרך לא נגמרה. עוד עלייה אחת, הבטיח ראהג', הסבל-מדריך. כשסיימנו אותה, אמר שהוא מצטער, אך הוא שכח שיש עוד שתי עליות. כל עלייה הייתה עבורי עינוי. הרגשתי שאני באפיסת כוחות. ההליכה שלי הפכה להיות בלתי יציבה, לפרקים הרגשתי שאני מתנתקת מהגוף שלי, כמו תחושה של ריחוף.

בסביבות השעה חמש הגענו לגסטהאוס הקרוב - גסטהאוס בודד, ללא אורחים. דלי למקלחת, אמר בעל הגסטהאוס, הוא יכול להביא רק אחד, כי אין לו כמעט מים. אלון הקריב את הדלי שלו למעני, אך הרגשתי שלא אצליח לעמוד בזה. יצאתי החוצה להקיא שוב, בפעם המי-יודע-כמה. חזרתי, וכמו שאני, הלכתי לחדר, התכסיתי בשתי שמיכות, ונרדמתי. 12 שעות ישנתי, לא זוכרת מתי בעבר זה קרה לי. בחלומות הרבים שהיו לי באותה לילה, הייתי חזרה בארץ. לכן מאוד הופתעתי, כשבשש בבוקר, כשאלון העיר אותי, גיליתי שאני עדיין בנפאל.

הכותבת עושה את דרכה אל בקתת הגסטהאוס / צילום: הדס מגן
 הכותבת עושה את דרכה אל בקתת הגסטהאוס / צילום: הדס מגן

איכשהו שנת הלילה הארוכה הצליחה לאושש אותי. קמתי חדשה: ערנית, הבחילה נעלמה, התיאבון חזר. כמה חזר? בשמונה בבוקר, לאחר הליכה של כשעה, כבר אכלתי ספגטי. אבל הייתה תופעה אחרת: העפעפיים שלי היו מאוד נפוחים. רק בדיעבד הבנתי, שהייתי על סף קריסה, ושהאירוע היה יכול גם להסתיים אחרת.

החלטנו לקצר את המסלול ולסיים את הטרק שלנו באותו יום: לפסגה הגענו, לא ראינו טעם ללכת עוד יומיים תמימים. החלטנו להגיע ל-Melamchigaon, ומשם לקחת אוטובוס לקטמנדו. המסע היה ארוך, גם אם בכיוון כללי של ירידה, אך בדרך היו גם לא מעט עליות.

ב-Melamchigaon כבר הייתה מקלחת אמיתית, ובגסטהאוס אפילו היה Wi-Fi. זה היה מרענן, אחרי ארבעה ימים ללא רשת. אפילו החדר שקיבלנו, היה לשם שינוי מרווח. בשבע וחצי בבוקר התייצבנו להמתין לאוטובוס, יחד עם מקומיים מהכפר. כבר שמענו על חוויית הנסיעה באוטובוס מקומי - על כך שלעיתים יהיו בין הנוסעים גם עיזים ותרנגולות, על הדרכים המשובשות, על משך הזמן.

צריך להבין: לאורך כל הדרך אין כבישים. הנסיעה היא בדרכי עפר, במסלול הררי. כעבור כחצי שעה נסיעה, פנצ'ר ראשון. כל הנוסעים יורדים, מחציתם לוקחים חלק בתיקון הצמיג. ממשיכים. כעבור עוד כשעה, שוב יורדים. המכשול הפעם: בוץ. הנוסעים שולפים מעדר ומתחילים לכסות את הדרך בחול. ניסיון ראשון לאוטובוס - לא צלח. ממשיכים לכסות, מביאים עוד חול. ניסיון שני - צלח. רק כשעה נסיעה, עד לבעיה הבאה: הפעם, בורות בדרך. ושוב שולפים מעדר, מביאים, חול, עלים, כל מה שיש.

רק כעבור 10 שעות (!) הגענו סוף-סוף לקטמנדו. חוויה מתקנת: מלון מקסים, מים חמים זורמים, ארוחת ערב במסעדה, ולא על גבי שולחנות מכוסים שעוונית ספוגת ריחות אוכל.

אלון נשאר לעשות את הטרק שלו, ואני כבר שבועיים אחרי. עוד לא גיבשתי דעה אם ארצה להגיע שוב לנפאל, ואם ארצה אי פעם לעשות שוב טרק. למרות הסבל הרב, אלה היו בין עשרת הימים המעניינים שחוויתי מעודי.

רקע | מהי מחלת גבהים

מחלת גבהים מופיעה בדרך כלל בגבהים שמעל 3,000-2,500 מטר, והיא גורמת לשלל תופעות גופניות ורפואיות הקשורות לחשיפה לגובה. עם העלייה בגובה, יורד לחץ האוויר, וכתוצאה מכך יורד גם לחץ החמצן, ועמו גם כמות החמצן המגיעה לריאות. בנוסף, בגובה רב הטמפרטורות ואחוזי הלחות באוויר יורדים, ולעומתם עולה רמת הקרינה. לכל אלה חשוב לתת לגוף להסתגל, ולהיחשף אליהם באופן הדרגתי, אחרי שהייה בגובהי ביניים. ניתן להיעזר בתרופות, אך רק במידה מוגבלת.

כשלא מקפידים על תקופת הסתגלות מתאימה, מופיעים סימני מצוקה, בעיקר של המוח ושל הריאות. למחלת הגבהים יש כמה תסמונות, שלפעמים מופיעות רק חלק מהן. הסימנים הם כאבי ראש, חוסר תיאבון, בחילה והקאות, חוסר יכולת להירדם והפרעות שינה, תשישות וסחרחורת. מחלת הרים לא מטופלת עלולה להסלים לבצקת מוח, אבדן הכרה ומוות.

מידע מעשי

מחירים: טיסה לנפאל - כ-1,000 דולר, לינה בקטמנדו: 40 דולר, לינה בגסטהאוסים: 10-5 דולר לחדר (1000-500 רופי), סבל: 15 דולר ליום, ג'יפ מקטמנדו לדונצ'ה: 120 דולר, דלי מים חמים: בין 1.5 דולר ל-5.

בריאות: יש להצטייד בכדורים למחלת גבהים, ולהשתמש בהם. השימוש מתחיל כשלושה ימים לפני העלייה לגובה. אנחנו לא השתמשנו בהם במועד, וכשהחלו תופעות הלוואי, זה כבר לא היה רלבנטי.

הכנות: הזמנת אישורים לטרק, קביעה עם נהג שייקח לנקודת המוצא של הטרק וכדומה כדאי לעשות באחת הסוכנויות. רוב הישראלים פונים לסוכנות סוויסה. יש שתיים: סוויסה "האדום" וסוויסה "הצהוב". אנחנו נעזרנו באדום. הצוות אדיב ומיומן, אנשיו מכירים היטב ישראלים וצוחקים שהם "חצי ישראלים". אפשר לקנות בסוכנות "לייטר" - שק שינה מפליז, תמורת כ-8 דולר. טוב ללילות הקרים. גם כדורים לטיהור מים אפשר לקנות אצל סוויסה. לא לוותר על מקלות הליכה: כ-10 דולר לזוג מקלות.

כדאי להביא: תרמוס, שקיקי תה, שקיות חימום (לדאוג שהן בתוקף) ובקבוק חם. כשמגיעים לגסטהאוס, אפשר למלא אותו במים רותחים תמורת חצי דולר, ולהתחמם בלילה.