הפילוסופים הצעירים של הימין יוצאים למאבק על הבמה שלהם

מכירים את הקרן החדשה? ברור שמכירים: כל תינוק ישראלי כבר יודע למלמל דברי בלע חסרי שחר על הקרן, תוצאה של קמפיינים מכפישים מימין; וכל צעיר בוודאי נחשף ביוטיוב, בין קליפ של נועה קירל למערכון של ערוץ הכיבוד, לתשדירים שמנסים להילחם על שמה הטוב של הקרן. אבל על קרן תקווה שמעתם? סביר מאוד להניח שלא. למה לא? על זה נדבר בעוד רגע עם בכירי אתר "מידה", אבל קודם נספר מהי בדיוק אותה קרן תקווה.

אפשר לומר שזוהי תמונת המראה של הקרן החדשה: קרן תקווה הוקמה ב-1998 בידי פילנתרופ אמריקאי בשם זלמן ברנשטיין והיא תורמת ומפעילה שלל מכונים, פרסומים ומיזמים, שאותם אתם מן הסתם מכירים יותר: צו פיוס, מרכז שלם, קרן קהלת, קרן אבי חי, המכון לאסטרטגיה ציונית, כתב העת "השילוח", קורסי מנהיגות, מענקי מחקר, מכינות קדם צבאיות, תוכניות אקדמיות וחינוכיות, ועוד. לפי הערכות, השקיעה הקרן בישראל כ-80 מיליון דולר. מנכ"ל הקרן בישראל הוא עמיעד כהן.

האג'נדה של קרן תקווה היא שמרנית, ימנית, אורתודוקסית וקפיטליסטית מאוד, כמעט עד כדי ליברטיאניזם. המיזמים שהיא תומכת בהם מתנגדים, לרוב, כמעט לכל אספקט של מדינת הרווחה. אתר מידה מתאים כמו כפפה לעמדות הקרן: אפשר למצוא עמדות עקביות בעד הפרטה של כל שירות אפשרי, התייצבות נגד ההסתדרות, נגד כל סוגי הקצבאות ונגד (כמעט) כל מאבק חברתי, מהפגנות הנכים ועד ההפגנות נגד השחיתות, בעד גירוש האפריקאים, ועוד זרם חתרני שזוכה לביקורת הוא הפמיניזם. יש גם מאמרים נגד שקיפות - מי צריך את השקיפות הזאת? - עמותות השמאל, בג"ץ, וגם, כמובן, נגד הקרן החדשה.

 שרת המשפטים שקד, הנשיא ריבלין ונשיאת העליון חיות / צילום: מארק ניימן - לע"מ,

למרות, ואולי בגלל, כל זאת, מידה הוא אתר מצוין: יש בו כותבים מעולים ורהוטים והוא מרתק לקריאה ומאתגר. כרגע יש לו מספיק אוויר לעוד כמה חודשים, אבל כבר השבוע יצא האתר במיזם למימון המונים. למה הוא נמצא בסכנה? כי אותה קרן תקווה, שמימנה אותו מאז הקמתו ב-2012, "הודיעה שהיא מתמקדת בדברים אחרים", כלשון הודעת הטוויטר של מייסד האתר, רן ברץ (עוד רגע נחזור אליו).

מידה הוא לא אתר גדול במיוחד - ההערכות הן שנכנסים אליו כ-130 אלף מבקרים ייחודיים בחודש, שזה בסדר גמור - אבל השפעתו מגיעה יותר רחוק מהמספר הזה. ראש הממשלה נתניהו, לדוגמה, נוהג לשתף רבים ממאמרי האתר ברשתות החברתיות. יש אפילו האומרים שהוא משפיע על השיח - גם אם בעקיפין - לא פחות מ"ישראל היום". ללמדך שלא תמיד הגודל קובע. אם ככה, נשאלת השאלה, למה הפסיקה הקרן את התמיכה.

גורמים שמכירים את הנושא טענו באוזניי השבוע שאנשי הקרן זיהו באתר שינוי מגמה - מבמה אינטלקטואלית של הימין לגוף שההגנה על נתניהו מחלחלת אליו יותר ויותר כמטרה מרכזית. לראיה, אותם גורמים סיפרו שכתב העת "השילוח", שהלך וקיבל את הבכורה על חשבון אתר "מידה", הוא הדוגמא לאופן שבו הקרן רואה את מטרותיה האינטלקטואליות: יותר מדי ביבי לא תראו שם, אבל בהחלט נוכחות של אנשים כמו איילת שקד ואפילו יאיר לפיד. יותר אידיאולוגיה, פחות פוליטיקה.

בקרן סירבו לדבר עם G, ואילו ברץ לא מתרשם מהטענות על עודף-נתניהו: "זו פשוט החלטה להפוך להיות ארגון יותר מייצר מאשר תומך, כמו ההוצאה של 'השילוח' ומגזינים נוספים", הוא אומר. "זה בסדר גמור לשנות את הכיוון אחרי שש שנים של תמיכה נדיבה. לקרן תקווה אין בעיה עם ביבי. אם כבר הם לא מבינים למה הימין לא מתאחד למפלגה גדולה אחת. הביקורת שמגיעה אלינו בדרך כלל היא שיותר משאנחנו ביביסטים, אנחנו לא בנטיסטים - שאנחנו מבקרים את בנט-שקד ולא את ביבי. זה לא מדויק, אבל כן, יש בזה משהו. בוא נגיד את זה כך: קרן תקווה נהייתה יותר ציונית דתית, יותר בית יהודי. אבל לדעתי הפסקת התמיכה יותר קשורה לההתנגשות בין מידה להשילוח".

נתניהו הבטיח לעזור אולי?

"אני לא מערב בזה את נתניהו כמובן, וגם אין התגייסות ליכודית: זה לא אתר של המפלגה ולא קשור אליה. אבל נכון, יש הרבה ליכודניקים שקוראים מידה, בעיקר הדור הצעיר, את זה אני יודע ומקבל הרבה פידבקים, ואני חושב ומקווה שרבים יעזרו כאנשים פרטיים שאוהבים את האתר. לכל מי שמאמין בתפיסת עולם לאומית ליברלית יש אינטרס לעזור לנו".

ברץ, 45, הוא האיש שבסוף 2015 רצה נתניהו למנות לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי. כשזה קרה, החלו להתפרסם בעיתונות פוסטים חריפים של ברץ נגד נשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה, מזכיר המדינה בממשלו, ג'ון קרי, ונגד הנשיא ראובן ריבלין. ברץ התנצל והמינוי נפסל על-ידי נציבות שירות המדינה בשל אי עמידה בקריטריונים, אבל בקיץ 2017 הצטרף ללשכת רה"מ כ"מוביל תחום ההסברה בפועל". בינואר 2017 כבר פרש וחזר ל"מידה". והוא בכלל פילוסוף: את המאסטר עשה בפילוסופיה של ההיסטוריה ואת הדוקטורט על פילוסופיית הטבע של פרמנידס; לא בדיוק החומרים שמהם עשוי פוליטיקאי.

פגשתי אותו במערכת האתר, שנמצאת בבניין התחנה המרכזית בירושלים, יחד עם שניים מהכותבים היותר בולטים ב"מידה": משה איפרגן, 48, והלל גרשוני, 36, שוודאי מוכרים לא רק לקוראי מידה אלא גם לצייצנים בטוויטר ולחברים בפייסבוק. "דתי, מסורתי וחילוני", מציין ברץ (הדתי זה גרשוני, המסורתי איפרגן). כמו שקרה לי לא פעם ולא 700 פעם, האנשים שברשתות החברתיות יורקים אש וגופרית לכל כיוון, בחיים הם אנשי שיחה נעימים, כמעט ביישנים.

איפרגן, ירושלמי, אב לשישה, חבר מרכז ליכוד ומאסטר בפילוסופיה, לא עובד במידה, אבל הוא חלק מצוות המייסדים. הוא וברץ, חברים ותיקים, נפגשו בחוג לפילוסופיה וב-2003 כבר הוציאו את הדוח הראשון שלהם נגד הקרן החדשה.

"הקרן היא האופוזיציה, כפי שהיא עצמה אומרת", אומר איפרגן. "הפוליטיקאים של השמאל לא קיימים, רק מגיבים באיחור, מנוהלים. מי שמכתיב את סדר היום הם הארגונים והקרן מייצגת את השמאל האמריקאי -שעבר הקצנה".

"התפרקות ברית המועצות הייתה נקודת המפנה", מנסה ברץ לתת זווית היסטורית, "הרבה תהליכים שאנחנו רואים היום התחילו אז: דיברו על קץ ההיסטוריה, המערב הרגיש בטוח לנטוש את ענייני הביטחון, והשמאל השתנה, נהיה יותר אוטופיסטי והתפנה לממש את כל האידיאות. הדוגמה הכי מובהקת היא הביטחון הלאומי: ב-91' יורד מהקרמלין הדגל האדום ועולה דגל רוסיה וכבר ב-92' כל המדינות מקצצות בגיוסי חובה, מדברות על צבאות רב לאומיים, מהגנה על המולדת עברו להשכנת שלום וכו'. זו הייתה רוח התקופה, חיסול הסכסוכים. אצלנו הביטוי של זה היה אוסלו".

בסדר, אבל היום יש בעולם עלייה של הימין הלאומי הקפיטליסטי.

ברץ: "הלוואי שהיה עולה".

מה? אנחנו חיים באותו עולם?

איפרגן: "זה קיים רק בטוויטר".

דימוי הסופרמן העצלן

אם זה היה תלוי בהם, נתניהו היה ממשיך לכהן כשר אוצר ברציפות מאז 2003. "בלעדיו לא היה פה כלום", אומר ברץ. "ב-2003 הוא עשה דברים טובים באוצר, עד היום אנחנו חיים מהדברים האלה".

"היה לו גב פוליטי", אומר איפרגן, "ליכוד ושינוי היו 55 מנדטים, היום זה לא קורה".

מה היה קורה היום אם היה רוצה להעביר מהלך משמעותי?

ברץ: "בין החרדים לכחלון, הוא לא יכול להעביר דברים גדולים".

איפרגן: "הדמוניזציה על ביבי עובדת בשני כיוונים - לשמאל הוא שטן גדול, לימין הוא מין כל-יכול, מגה גיבור, אבל שאף פעם לא עושה מספיק".

אני אוהב את הדימוי של הסופרמן העצלן.

"אנשים אומרים, אם ביבי לא מעביר את ההתגברות, הוא גמור. אבל אין לו רוב, מה אתם רוצים? זה כמו שיגידו, אם ביבי לא מוריד את הירח עכשיו הוא נכשל. מצפים ממנו ליותר ממה שהשיטה מאפשרת".

זה כמו שבשמאל הוא נתפס, בו בזמן, כפוליטיקאי סופר מתוחכם ונכלולי שידו בכול - וכשלומיאל-שלימזל קלולס.

איפרגן: "תמיד זומם מזימות, זו התמונה הקלאסית שלו".

ברץ, אתה זה שמכיר אותו הכי טוב פה.

"אני לא פה בתפקיד הדובר של ביבי, אבל יש דברים שאנשים לא רואים. ביבי מונע המון טעויות כלכליות. נכון שהוא לא עושה כי הוא לא שר אוצר, אבל יש דברים יותר דחופים, תאמינו לי, באחריות. הוא מונע המון אסונות וחוסר אחריות כלכלית. למשל, הגירעון, שהממשלה הייתה שמחה להגדיל. וגם אחריות תקציבית, יחס חוב-תוצר. אלה לא דברים שאנשים נותנים לו קרדיט כי לא רואים אותם בעין. אני אומר לך, שכשמישהו יחליף את נתניהו - הפופוליזם ינצח. הממשלה תמיד תרצה להוציא יותר".

אם כבר דיברנו על מחליף לנתניהו, הוא קוטם את כל מי שצומח תחתיו.

ברץ: "אני לא מקבל את הטענה הזו. איזה יורש השאיר רייגן? איזה יורש השאירה תאצ'ר? או בוש? את מי שרון השאיר? את מי בגין השאיר אחריו? זה לא עובד ככה בפוליטיקה. מי שרוצה להיות מקום ראשון צריך להילחם על זה. אף מספר 1 לא ממנה מספר 2. זה לא קיים. פוליטיקה זה כמו ספורט, זה משחק תחרותי - צריך לנצח את זה".

"אתה עושה פה הנחות לאחרים", אומר איפרגן, "תראה את הקואליציה, ממה מורכבת - ממפלגה של יוצא ליכוד, כחלון, ועוד יוצא ליכוד, ליברמן".

בדיוק, וזה עוד לפני כל אלה שפרשו, מדור הנסיכים ועד גדעון סער, שלא לדבר על כל הממורמרים כמו ארדן.

"עזוב", אומר איפרגן, "אלה בכיינים קטנים. שום נדחקו. אגיד לך משהו שאמרתי גם לגדעון - לקפוץ משלב 1 ל-7 עשיתם במהירות, אבל משלב 7 ל-10 לוקח זמן. כל אחד רוצה להיות ראש ממשלה תוך חמש שנים. גם בנט. אבל זה דבר שלוקח עשרים שנים. אתה מסתכל על הקריירות של סער ושל כחלון, בואנ'ה, תוך מעט מאוד זמן הגיעו למעמד שבעבר היה לוקח הרבה יותר זמן להגיע לשם".

ברץ: "ובזכות מי הגיעו למעמד? בזכות ביבי. חלק גדול מהפופולריות של הליכוד זה נתניהו, הם נבנים מזה. הוא לא עצר אותם, נתן להם תפקידים מרכזיים - אבל הם לא רוצים להישאר כדי להילחם. עד כדי כך פשוט. אז להאשים גם בזה את נתניהו?".

נקודה טובה, האמת. ואת זה אי אפשר לומר על נתניהו. הוא תמיד נלחם על המקום.

ברץ: "בחיים לא התבכיין. מישהו נתן לו משהו?".

איפרגן: "עצם הדיון מוזר. זו דמוקרטיה, לא סידור עבודה. צריך להתמודד. ישראל כץ איש חזק מאוד בליכוד. אדרבה, שיתמודד".

מה עם חקירות נתניהו?

[כולם ממלאים פיהם מים.]

חקירות? נתניהו? תיק 1000? עדי מדינה?

[שתיקה בחדר. אני מנסה שוב. כלום].

"אנחנו לא נכנסים לחקירות", אומר איפרגן לבסוף, "זה לא מעניין אותנו".

זה לא מעניין אתכם?

"בוא נדבר על מידה", אומר איפרגן.

השמאל הפסיד, הימין לא ניצח

אני ניאות להזמנה של איפרגן לנסות להבין למה הוקם אתר מידה, והוא מסביר: "מבחינתי, השמאל הפסיד, אבל הימין לא ניצח. חשבנו שזה בגלל שאין לימין מערכת חשיבה שיטתית. הבנו שיש חוסר עצום בתחום הזה, וזה מה שבאנו לעשות, לתת תשתית אידיאולוגית - לא רק בביטחון ונגזרותיו אלא בעיקר בכלכלה".

איך קרה שלימין אין תשתית? שקעה האינטליגנציה הימנית?

איפרגן: "כן, זה נשכח. בפוליטיקה כולם חברתיים. כולם מתגאים איך הם מגדילים את תקציב המשרדים שלהם".

גרשוני: "להבדיל מימין מדיני, שבא מהבטן, מהרגש, ולא דורש הרבה מחשבה, בכלכלה זה הפוך: מהבטן, כולנו סוציאליסטים. אבל מדינה לא עובדת ככה, צריך להתעלות מעל האינסטינקטים".

ברץ: "מה ההבדל בין שמרן לפרוגרסיבי? השמרן מבין שהחירות היא הישג תרבותי, אנושי ופוליטי. כשאתה מבין שזה הישג, אתה שואל איך משמרים אותו. פרוגרסיבים מאמינים שחירות זה דבר נתון, טבעי, ושכל מה שנשאר זה לדאוג לשוויון. ברגע שאתה אומר את זה, אתה מצר את החירות".

איפרגן: "החירות היא לא תכונה אישית, היא מבנה פוליטי, מוסד שנוצר והוסדר באבולוציה. השמרן הפוליטי בא ואומר, הנסיבות שהביאו להישג האדיר הזה, צריך לשמור עליהן. בזה אנחנו שמרנים. אני תופס את עצמי כאקטיביסט שמרני - גם אם זה אוקסימורון. אני רואה את התהליכים הסוציאליסטים שעוברים על המדינה ומגבילים את החירות, מרוקנים אותה מתוכן".

מה? איפה?

"כשכחלון מחליט שהוא מממן במיליארדים דיור ציבורי לקבוצה קטנה של 20 אלף איש, הוא מקטין את החירות שלי; כשהמדינה מחזיקה ערוצי תקשורת ואני לא יכול להתחרות איתה, חופש הביטוי שלי נפגע; דברים שפה רגילים להם, אני לא רגיל להם במחשבה".

בוא נדבר על השמאל. אתם מייחסים לו השתלטות ואג'נדות כמעט אפלות. מיעוט שכל הזמן גוזל מהחירות שלכם. אבל אתם הרוב.

"אנחנו המיעוט", אומר איפרגן. "אנחנו מיעוט במחנה שלנו - כולם סוציאליסטים".

גרשוני: "גם בליכוד ובבית היהודי, בסוף כולם סוציאליסטים. בסוף כולם מאמינים במערכת שלוקחת ממך כדי לחלק לאחרים".

איפרגן: "קח את הקרנות של הקולנוע. 80 מיליון שקל. זה סוגר את התחרות בתחום, והשרה - של הליכוד! - לא נוגעת בזה כבר שלוש שנים. וזה ב-2018! יש נטפליקס שמייצר תכנים. למה? גם בזבוז כספי ציבור, וגם אין מערכת חופשית שמתחרה בזה".

לשיטתכם, צריך לסגור את כל הקרנות והתמיכות באמנות.

 ראש הממשלה ורעייתו במהלך ביקור בהודו / צילום: רויטרס - Amit Dave

ברץ: "ודאי. אין שום שאלה. זה שהמדינה מתערבת בתרבות זו תקלה היסטורית. היחידים שחושבים שזה טוב הם אלה שמרוויחים. הרי אם התרבות הייתה הפוכה, השמאל היה הראשון שאומר שלא צריך תמיכה ממשלתית".

אז זה הכול בגלל האופי הפוליטי של התרבות?

"אני רוצה להוציא את הוויכוח הפוליטי מהתרבות. אני לא אומר שיתנו כסף לתרבות ימנית - אני אומר שלא יתנו כסף בכלל, שהציבור יחליט איזו תרבות הוא רוצה".

"בגלל זה אנחנו מיעוט במחנה שלנו", אומר איפרגן, "כי אנחנו לא אומרים שיביאו יותר כסף לימין. אנחנו לא רוצים שיביאו כסף לאף אחד".

"בג"ץ מקצין את השיח"

בנקודה הזו, כמו בטבעת מוביוס (אותה צורה פרדוקסלית שעוברים משני צדדיה בלי להרגיש), ברץ עובר מהתרבות לבג"ץ. אני רוצה לכתוב שזהו מעבר חד, אבל מאחר שהבסיס הרעיוני שלהם הוא אחיד בצורה מעוררת השתאות (או פשוט מאוד שטחי, תלוי במה אתם מאמינות ומאמינים), אני מרגיש שהאסוציאציה מתבקשת: "ואותו דבר בדיוק בבג"ץ", משלים ברץ את דבריו של איפרגן על התרבות. "אני לא אומר, תביאו שופטים ימנים, אני רוצה שיהיו נושאים שבג"ץ לא מתעסק איתם".

למשל?

"כמו בהתנתקות", הוא מפתיע. "עתירות הימין לבג"ץ הרגיזו אותי גם אז, וכתבנו את זה בזמן אמת. זו הייתה החלטה פוליטית וצריך היה להיאבק בה פוליטית. אני לא רוצה בג"ץ ימני כמו שאני לא רוצה אמנות ימנית - אני רוצה לשחרר כמה שיותר תחומים מהמדינה".

"בג"ץ פוגע בחירות שלי", ממשיך אותו איפרגן. "אנשים אומרים שבג"ץ פוגע בממשלה, אבל שרי הממשלה הם באי כוחי ולכן בג"ץ פוגע בי. אני הולך להצביע בבחירות וברגע שבג"ץ מונע ממני להשפיע, הוא פוגע בחירות שלי".

הוא לא. כשהחקיקה רשלנית או פשוט לא חוקתית, הוא פוסל אותה. בשום דבר מהותי בג"ץ לא מתנגד לממשלה, פה ושם בקצוות.

ברץ: "מסכים שיש יותר מדי חוקים, אבל יש המון שיטות לפסול חוקים. המכשול העיקרי לחקיקה הוא היועצים המשפטיים בוועדות וכדומה. אומרים לך: החוק לא 'בג"ץ' - וזהו, הרגת את החוק. החירות העיקרית שאנחנו נהנים ממנה זו החירות האזרחית, הפוליטית - יש לנו החופש להחליף מדיניות. ברגע שמישהו מחליט מה מותר ומה אסור לפי שיקולים חוץ פוליטיים, מתוך תפיסה מופשטת של ערכים, זה אומר שלקחת את החירות הפוליטית שלי. הנה, אני מקבל את הבחירה הדמוקרטית של רוב העם מבחינה כלכלית, הם סוציאליסטים ואני מקבל. ככה זה בדמוקרטיה. זו הגזירה. אני לא הולך לבג"ץ שיכפה את הקפיטליזם שלי על כולם, אף על פי שאני חושב שיהיה להם טוב".

אז כן התגברות?

"עזוב, הפתרון הטכני לא מעניין. ההתגברות לא תפתור כלום. גם אם כחלון יסכים, מה שכנראה לא יקרה, זה לא יפתור את לב הבעיה, ולב הבעיה הוא זה: בג"ץ הפך את משולש הרשויות, שם את הרשות הכי לא נבחרת בראש הפירמידה - למעלה. את זה ההתגברות לא מתקנת. העוצמה של בג"ץ היא נורמטיבית, אנשים חושבים שתפקידו לשמור על זכויות אדם מפני הכנסת והממשלה. אבל זו פיקציה! אין תפקיד כזה".

איפרגן: "אני שואל את עצמי על מה אני משפיע באמת? על כלום, אני רק יכול לצעוק בטוויטר עם עוד עשרים ימנים. אני חושב שבג"ץ מקצין את השיח. ברגע שיש מערכת שלאורך זמן כופה החלטות בינאריות - זה צדיק, זה רשע - נוצר פה מרמור שלאורך זמן מקצין את השיח".

בג"ץ מקצין את השיח בישראל? אני חייב לומר שזה חדש לי.

איפרגן: "בוא נעשה ניסוי מחשבתי. ב-95' הייתה המהפכה החוקתית של בג"ץ. עכשיו ניקח עשרים שנה קדימה. בשמאל מתלוננים על הקצנה בשיח - אבל זה קרה בדיוק בשנים הכי אקטיביסטיות של בג"ץ, כלומר: הוא לא מיתן כלום".

כי הוא רק הוא. בג"ץ לא אחראי לכול כמו שאתם אוהבים להציג אותו. הוא לא שולט.

ברץ: "הוא שולט דה יורה. לא מנהל את המדינה, אבל מחליט מה כן, מה לא. אם אתה רוצה דמוקרטיה ליברלית, אתה צריך ללמוד לחיות עם יותר דברים שאתה לא אוהב, זה מה שהשמאל לא מבין".

אני מרגיש שהעולם קצת מתהפך: כי זה בדיוק מה שהימין לא מבין.

איפרגן: "היינו נגד פסילת חנין זועבי. אנחנו נגד אקטיביזם של בג"ץ. כנ"ל בצביון של המדינה - בתנאים של חופש מוחלט יתגלה הצביון האמיתי, לא המתוכנן. אני לא רוצה ולא צריך שדרעי יכפה על מישהו שיסגור את המכולת".

 רייגן ותאצ'ר / צילום: רויטרס - Chas Cancellare

גרשוני: "שמאלנים רוצים שהמדינה תיקח אחריות על החינוך, אבל אז בוכים שבנט מנסה להכניס ערכים שלו".

מה עם בריאות?

ברץ: "שם אנחנו משלמים מעט ומקבלים מוצר טוב. יש לנו מערכת בריאות טובה, אין בעיה. אבל בחינוך? מקרה הפוך: שם ההשקעה לחלוטין לא משתלמת וזה התקציב השני, ובפועל אפילו הראשון בגודלו. וכל הזמן אתה רואה שתקציב החינוך עולה ותקציב הביטחון יורד - ואין תוצאות. בטח לא אלה שהיית רוצה. בטח ביחס להשקעה".

גרשוני: "אפילו באסון שהיה בערבה, מה הפתרון שישר חשבו עליו? להגדיל את ההתערבות של המדינה! זה אינסטינקט פה".

וספורט? המדינה צריכה לתמוך?

איפרגן: "לא מעניין אותי. מי שמעניין אותו, שישלם".

"המבחן", אומר ברץ, "צריך להיות אצל השרים: שישאלו על כל שקל שיוצא אם הוא תחליף נכון להוצאה פרטית. הם לא עושים את זה. חלק עצום מכספי הציבור שיוצאים הם לא תחליף יעיל כי השוק הפרטי היה עושה את זה יותר טוב. איפה שתראה לי שלא נכון, אני איתך - שהממשלה תוציא. אם צריך התערבות של המדינה, שתתערב".

משבר המימון של אתר מידה, לפחות לפי המבקרים שלהם, עלול לשים אותם במעין דילמה: הרי לפי השיטה שלהם, אם למשהו אין היתכנות כלכלית, הוא לא אמור להתקיים. לזכותם ייאמר שהם לא מבקשים תמיכה משום גוף ממשלתי.

"לא נגייס את כל מה שאנחנו צריכים, אבל אנחנו צריכים כמה מאות אלפים לשנה הקרובה", אומר ברץ. "אני לא מבקש מהציבור יותר מאשר לשרוד. יש חמישה אנשים היום במשכורת".

מסקרן לא פחות היה שובל התגובות להודעה של ברץ על משבר המימון של מידה: אני לא זוכר שראיתי כל-כך הרבה צהלות שמחה נוכח סגירה של גוף תקשורת (כדאי לערוך השוואה בינן לבין התגובות למשבר המימון של אתר "העין השביעית", למשל, או הקמפיין להענקת תעודת עיתונאי לאנשי מערכת "המקום הכי חם בגיהינום").

"זה בסדר", אומר גרשוני. "מבחינתי, הגיוני שהם ישמחו. לי אין תפיסה של 'חשוב שיהיה אתר כמו מידה ואתר כמו המקום הכי חם בגיהינום'. אם מידה מעניין אותי, אשמח שיתקיים".