מערך בריאות הנפש הציבורי קורס

נניח שחטפתם, לא עלינו, דלקת ריאות. אתם ניגשים לרופא שמקשיב לשיעולים ופוסק שאתם זקוקים לאנטיביוטיקה. אתם מושיטים יד למרשם, אלא שאז הרופא מתנצל ואומר שיש מחסור באנטיביוטיקה. אז מה לעשות, אתם שואלים. "אני יכול לבצע הקזת דם", משיב הרופא, "זה או זה או כלום".

הייתם מוכנים לקבל טיפול כזה? ברור שלא. לא הייתם מוכנים לסגת 200 שנים לאחור ולקבל טיפול לא יעיל שמסכן את הבריאות שלכם. אבל זה מה שקורה במערכת בריאות הנפש בישראל.

דוח מבקר המדינה האחרון בנושא לא הפתיע אף אחד: בתי החולים הפסיכיאטריים צפופים ומוזנחים והמטופלים מאושפזים בתת-תנאים שפוגעים בכבודם ובבריאותם. וחמור מכול: שליש מהמאושפזים בכלל לא צריכים להיות שם. פשוט אין להם אלטרנטיבה בקהילה, למרות הבטחות חוזרות ונשנות ליצור עבורם מסגרות חלופיות.

לפני כעשור הוחלט לצמצם משמעותית את היקף האשפוז הפסיכיאטרי לטובת טיפול בקהילה. ואכן, משרד הבריאות קיצץ את מספר המיטות והתקנים לאנשי צוות רפואי, אבל שכח את החלק השני של ההבטחה הזו - הטיפול בקהילה. גם בהחלטתו להפחית את נוהל קשירות המטופלים השנה עשה המשרד חצי עבודה ולא העביר את המשאבים הנדרשים למתן פתרון חלופי. וכך, מתמודדי נפש ניצבים בפני בחירה בלתי אפשרית: להמשיך לסבול לבד, או להתאשפז שלא לצורך בבית חולים שמעניק להם יחס מחפיר.

ביולי 2015 יצאה לדרך הרפורמה שהעבירה את הטיפול בבריאות הנפש מבתי החולים והמרפאות אל קופות החולים. המהלך העגום הזה הביא לשלוש רעות חולות עיקריות:

ראשית, הוחלט שרופאי המשפחה ישמשו כפסיכיאטרים במשרה חלקית ויאבחנו את המטופלים הזקוקים לסיוע נפשי. המהלך הזה מוסיף מעמסה לא הוגנת על רופאי המשפחה הקורסים גם ככה תחת העומס, ומאלץ אותם לפעול בתחום שאינו תחום ההתמחות שלהם.

שנית, הוחלט שרק בעלי אבחנה פסיכיאטרית זכאים לטיפול. התוצאה היא תיוג מטופלים באבחנה שתלך איתם לכל החיים, גם במקרה של נסיבות שמצדיקות סיוע נפשי. למשל, ילד שהוריו התגרשו, אישה שעברה תקיפה מינית, אנשים שקרוב משפחתם נפטר - כל אלה זקוקים לעזרה ולתמיכה, לא לתיוג שגוי באבחנה לא רלוונטית.

שלישית, הוגבל מספר פגישות הטיפול, והקופה לא מחויבת לספק פגישות עם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים מוסמכים. פעמים רבות הפגישות יהיו עם גורמים שקיבלו הכשרה חלקית ואיכות הטיפול, למרבה הצער, תהיה בהתאם.

ניתן לשער שתשובת המערכת תהיה כי אין תקציב לפתור את כל הבעיות הללו. עם זאת, צפייה של חמש דקות בוועדת הכספים של הכנסת תראה לנו שכשיש לובי, יש גם כסף. אבל לפגועי נפש אין לובי. אלמלא מספר מועט של גופים הנלחמים על זכויותיהם כמו ארגון "בנפשנו", ואנשי תקשורת כדוגמת קרן נויבך ברשת ב', גם נושא הקשירות המיותרות והמשפילות בבתי החולים לא היה מטופל.

אסור שהמצב הזה יימשך. אסור שנתייחס לבני אדם כאל חיות עזובות במכלאות, רק בגלל שאין תקנים. מערכת הבריאות צריכה להימצא בראש סדר העדיפויות הלאומי, והמצוקה של מתמודדי נפש צריכה להיות אחד הסעיפים הראשונים לטיפול. החודש חגגנו את שנת עצמאותנו ה-70 והעלינו על נס את כל ההישגים המתקדמים של המדינה. הפער בין ההישגים הללו לטיפול בפגועי הנפש, שמזכיר לפעמים זוועות שנעשו לפני מאות שנים - חייב להיסגר ובהקדם.

■ הכותבת היא יוזמת פרויקט "מכתבים לבריאות" - ותשתתף בכנס "מדעת" שיתקיים ביום ה' בתל-אביב.