איך חוגגים 50 עם חברים שמכירים מאז גיל חמש

יש מעט הישגים שבהם אני מתגאה בחיי, ואחד העיקריים שבהם, הוא העובדה שאני מצליח לשמור לצדי, לאורך עשרות שנים, את החברים מגיל הילדות

50 זה ה–5 החדש / איור: עומר הופמן
50 זה ה–5 החדש / איור: עומר הופמן

פעם, כשהיינו בני ארבעים, יצאנו, כל החברים מפעם, לסופשבוע בתל אביב. לימור ארגנה לנו לו"ז צפוף והשאירה, לכל הזוגות שהיינו, רק שעתיים וחצי חופשיות, כדי לעבוד לבד על הזוגיות בחדר במלון. איך שהיא שחררה אותנו לחדרים, הבטתי ליעלי בעיניים באהבה, ורמזתי לה בחיוך שובב ובלי מילים שאני מתכוון לנצל את הזמן הזה עד תום. יעלי הישירה לעברי מבט מבין, ובתוך חמש דקות כבר הייתי למטה בבגדי ספורט. רצתי לאורך כביש החוף, לא לפני שקבענו שבעוד שעתיים וחצי היא תצא אחריי ברכב ותאסוף אותי מנתניה בחזרה למלון, כדי שנספיק להגיע למסעדת ננוצ'קה להרמת כוסית בזמן.

הבטחתי לה שסוף השבוע עוד ארוך, ושיהיה לה עוד זמן לפצות אותי ובטח בלילה נשלים את החומר שעליו עבדו שאר החברים. אבל מתברר שריצה של 25 קילומטר בלי מים בחום של אחר הצהריים דווקא די מעודדת התייבשות. היטבתי להבין את זה מאוחר מדי, אחרי שאריק דחף לי את הבחרובסקה החמישית, שהייתה חמש כוסיות יותר מדי בשבילי, בין היתר גם בגלל הבירות המיותרות ששתיתי עם יקר. יעלי טוענת שבשלב מאוחר מדי שתיתי גם מי אגרטל, מבלי שהייתי ער לכך שיש בתוכו מעט פרחים.

אני לא זוכר מה היה המשך הלו"ז, אבל חלק מהחברים דווקא עברו מתישהו באיכילוב למחרת כדי לברר עם יעלי על אודות תוצאות ה-CT מוח שעברתי בלילה. מתברר שצריך לדעת איך ועל מה ליפול, גם כשאתה שיכור. סתם שילמנו על החדר במלון.

בלי שהייתי ער לכך, חלפו לנו מאז עשר שנים, ובשבוע שעבר נאלצנו לסיים את חגיגות משבר גיל הארבעים ולחגוג חמישים שנים להיווסדנו. התקדמנו מאז. הפעם נפגשנו תשעה זוגות בשדה התעופה, בדרך למסיבת חמישים משותפת בכרתים. בדרך למלון כבר בחנתי את הכבישים לראות איפה אפשר לרוץ (בעשור האחרון החבר'ה הזדקנו, וכעת אני כבר לא היחידי שרץ). בכניסה למלון אריק הראה לי מזוודה מיותרת שהוא ארז לבד, מזוודה שהיו בה רק בקבוקים עם אלכוהול משובח, ושאל האם יש סיכוי שרק הפעם, אחרי עשר שנות יובש, רק בשביל ה"לחיים", אשתה איתו איזה כוסית אחת. נראה שרק הזמן משתנה. אנחנו נשארנו כמעט כמו פעם, איש איש בתפקידו.

בדרך כלל, כשאני מגיע למפגש שבו אנשים שלא ראיתי המון שנים, אני מביט סביבי בהלם, חושב איך כולם כל-כך הזדקנו במהלך השנים ושמח, בלי טיפת חוש ביקורת עצמית, על כך שרק בי השנים לא הותירו כל חותם. אבל על החברים האלה, כמו על עצמי, משום מה אני לא רואה שום שינוי.

המתנתי לטיסה עם ששון ועומר, שאיתם ישבתי רק לפני 45 שנים בריכוז (כך קראו למפגש היומי בגן חנה), כשסביבי יתר החברים, שאותם הכרתי בגיל מאוחר יותר, בערך בכיתה א', וגם גל ואריק שהגיעו אחרונים, רק בכיתה ו', ועדיין לא ממש עלה בידם להשתלב בחבר'ה. את חלקם אני זוכר עם חיתול ובלי שיניים, ויש לי יותר מתחושה, שתגיע השעה ושוב אראה אותם בסיטואציה דומה. יש מעט הישגים שבהם אני מתגאה בחיי, ואחד העיקריים שבהם, הוא העובדה שאני מצליח לשמור לצדי, לאורך עשרות שנים, את החברים מגיל הילדות. בשום מקום לא לומדים איך להיות חברים, אבל מי שלא לומד את זה, כמעט שאינו לומד כלום. מדובר בחברים שאני יכול להתקשר לכל אחד מהם בארבע לפנות בוקר, ואנחנו נשארים חברים כל השנים, מאחר שאף פעם לא באמת עשיתי את זה.

גדלנו ביחד, בגן, בבית ספר ובתנועה, ומשם כל אחד המשיך למקום אחר בחיים. כולנו גדלנו בראשון לציון וכולם, חוץ ממני, עזבו לדרכם. הם חוזרים לעיר, לבקר את ההורים שישנם ואת אלה שכבר אינם, ועוצרים אצלי לקפה, בשכונה שבה גדלנו פעם. אני זוכר את מספר הטלפון שלהם בבית, מהתקופה שהמספרים היו בני 6 ספרות בלבד, כשעוד לא היו לנו מכשירים שזכרו עבורנו. את המספר שלהם היום אינני זוכר.

אני מכיר את ההורים שלהם ואת הילדים בשמותיהם ואני נוטה לאבחן את מצבם האמיתי במבט חטוף בעיניים שלהם, גם כשכל היתר מאמינים לחיוך שעל פניהם. כל אחד מאיתנו אסף עוד חברים משל עצמו לאורך השנים, אבל השאיר מקום לחברים הישנים, לקבוצה הזו, שאליה תמיד נעים וכל-כך קל וטבעי לחזור.

גם הפעם לימור הכינה לו"ז צפוף מדי, אבל אף אחד לא העז להתלונן, מאחר שהיא איימה שליאור רואה הכול ואם מישהו יעשה משהו לא במקום, אני אלשין עליו בעיתון. בלית ברירה ועם המון חשק, כולם שיתפו פעולה. הבטתי בהם באהבה ובגעגוע לפעם, כשבראשי כל הזיכרונות המשותפים שלנו מתמיד, מכל הטיולים שאף פעם לא נפסקו, ונזכרתי שאנחנו מתבגרים לנו מהר מדי. הבטתי בהם בגאווה, והבנתי שחבר ותיק הוא בעצם המראה הטובה ביותר להביט בה ולראות בה את עצמך באור נכון ומעט מחמיא.

בערב האחרון, כשלימור השנייה ביקשה לדבר ודמעות של התרגשות נקוו בעיניה, רמזתי לאריק שהסנטימנטליות עלתה לי לראש וזה קצת יותר מדי בשבילי ושיבדוק מה נשאר לו במזוודה. אולי נשארה לו איזה כוסית אחת בשביל חבר ותיק, שנרים ביחד איזה לחיים קטן עכשיו, רק ליתר ביטחון, שכן אחרי הכול, לך תדע מה יהיה מותר לנו לשתות בפעם הבאה, בחגיגות השישים.