הבוקר (ד') התפרסם דוח הסיכום השנתי של פרקליטות המדינה לשנת 2017, ובו נסקרה עבודת הפרקליטות, מחוזותיה הפליליים והאזרחיים ויחידות המטה, ובהם מחלקת הבג"צים, מח"ש, יחידת הסייבר, המחלקה למשפט העבודה והמחלקה הפיסקאלית ועוד; וכן נכללו בו נתונים על היקף התפיסות והחילוטים, שיעור ההרשעות בישראל ושיעור הסדרי הטיעון במשפטים הפליליים שהסתיימו בשנת 2017.
הדוח המתפרסם זו השנה השלישית ברציפות, נולד כחלק מתהליך שמקדמים בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים, להנגשת מידע ונתונים לציבור הרחב. זאת, בין היתר על רקע ביקורת שספגה הפרקליטות בשנים קודמות על כך שהיא אינה מפוקחת, ועל רקע הקמת מוסד נציב תלונות הציבור על הפרקליטות לפני מספר שנים.
לקראת פרסום הדוח ערך פרקליט המדינה, שי ניצן, תדרוך עיתונאים ובו עמד על כל הישגי הפרקליטות המתועדים בדוח (ובהם טיפול בתיקים בתוך חודש, 82% הרשעות וגבייה של כ-700 מיליון שקל באכיפה אזרחית). בנוסף, בעמוד הפרקליטות בפייסבוק עלה פוסט חגיגי ובו מתנוססת תמונתו של ניצן מעיין בדוח (וחיוך קל על שפתיו), יחד עם עובדים נוספים במשרדו. אך האם יש מקום לחגיגות? האם הדוח אכן מלמד על יעילות, שיפור והישגים בלבד או שמא מסתתרים בו גם כמה נתונים בעייתיים?
חלק מנתוני הדוח כבר סופגים ביקורת חריפה מהשוק הפרטי, בעיקר מקרב סנגורים, ובהם "חגיגת התפיסות והחילוטים" המעוגנת בדוח וכן הנתונים על אחוזי ההרשעות והסדרי הטיעון. בנוסף, הדוח עצמו מעלה לא מעט סימני שאלה וגם לא מעט ניסיונות לספק הסברים ותשובות במקום שהנתונים לא "נראים טוב".
1. חילוטים עליך ישראל
אחד הפרקים בדוח עשוי לעניין מאוד את בעל השליטה בחברת בזק, שאול אלוביץ, הממתין בימים אלה להכרעה בערעור שהגיש על ההחלטה שלא לשחרר חלק מרכושו שתפסה המשטרה בפרשת 4000 (פרשת בזק). הפרק המיוחד בדוח המתייחס לכלי התפיסה והחילוט ומספק נתונים על היקף הרכוש שנתפס לחשודים וכמה ממנו חולט בסופו של דבר.
גם החשודים בפרשת השוחד לכאורה של שיכון ובינוי באפריקה והנאשמים בפרשת קרטל הנסיעות לפולין ועוד חשודים ונאשמים בתיקים פליליים שרכוש ונכסים שלהם נתפסו במסגרת חקירותיהם, עשויים למצוא עניין בנתוני הפרק הזה.
לפי הדוח, בשנת 2017 תפסה (חילוט זמני) המשטרה בשלבי החקירה הראשונים (בתיקים המלווים על-ידי הפרקליטות) רכוש של חשודים בהיקף 704 מיליון שקל; לעומת 771 מיליון שקל ב-2016 - נתון המשקף ירידה בהיקף התפיסות בשיעור של כ-9%. זוהי השנה הראשונה מאז 2012 שבה נרשמה ירידה בהיקף התפיסות. זאת, לאחר מגמת עלייה מתמשכת ואף חדה בשנים קודמות, שבמסגרתה נתפסו ב-2015 רכוש וכספים בסך 570 מיליון שקל, ב-2014 - נתפסו 307 מיליון שקל, ב-2013 - 303 מיליון שקל ורק 248 מיליון שקל ב-2012.
סכומי התפיסות/החילוטים הזמניים מעוררים ביקורת חריפה בשוק הפרטי, כאשר סנגורים רבים טוענים פעם אחר פעם - וביתר שאת הבוקר - כי המשטרה והפרקליטות עושים שימוש מופרז בתפיסת הרכוש ובכלי החילוט. לדברי המבקרים, לא ייתכן שייתפסו מאות מיליוני שקלים של חשודים בלי כל בקשה בראשית החקירה, בשלב שעוד לא הוכח שבוצעה כל עבירה על-ידי החשוד, וכי מישהו צריך לעצור את החגיגה.
אולם הסיפור האמיתי מאחורי הנתונים שמתפרסמים היום ניתן במענה לשאלה כמה מתוך הכספים והרכוש שחולט זמנית - היינו נתפס בשלבים הראשונים של החקירה - חולט לבסוף לצמיתות מהעבריינים? התשובה בשנת 2017 - 7% בלבד (רכוש בהיקף של 51 מיליון שקל חולט סופית, לעומת רכוש בהיקף של 704 מיליון שקל שחולט זמנית).
מדובר בשיעור החילוט הסופי הכי נמוך שנרשם בשנים האחרונות ובפער ניכר משנים קודמות. ב-2016 חולט זמנית רכוש בהיקף 771 מיליון שקל, ואילו חולט סופית רכוש בהיקף של 272 מיליון שקל (35%); ב-2015 שיעור שווי הרכוש שחולט סופית משווי הרכוש שחולט זמנית הוא 13% וב-2014: 16%. בשורה התחתונה, שיעור החילוט הסופי נמוך בעשרות אחוזים משיעורי התפיסה/החילוט הזמני. תמיד.
הדוח מנסה "ליפות" מעט את הנתונים ולצמצם את הפער בין שווי הרכוש שנתפס בשלבי החקירה הראשונים (חילוט זמני) לבין שווי הרכוש שחולט בפועל בסיום ההליך (חילוט סופי) - וזאת, על-ידי הכללת הנתונים של קנסות ועיקולים במסגרת הסכום המופיע ב"חילוט סופי".
כך למשל, ב-2017 שיעור הכספים והרכוש ש"נלקחו" מהעבריינים בתום ההליך הפלילי שנוהל נגדם עמד, לפי הדוח, על 234 מיליון שקל במצטבר. הנתון הזה לא כולל רק את החילוטים, אלא גם קנסות ועיקולים שלא קשורים למטרה המקורית של כלי החילוט, לפי הפירוט הבא: מקנסות של 84 מיליון שקל; עיקולי מס של 100 מיליון שקל; וחילוט סופי של 50 מיליון שקל בלבד; ב-2016 "נלקחו" כספים בשווי 629 מיליון שקל - לפי הפירוט הבא: חילוט סופי של 272 מיליון שקל; עיקולי מס של 186 מיליון שקל עיקולי מס; וקנסות של 171 מיליון שקל.
חילוץ נכסים
מהנתונים השנה עולה גם ירידה קלה מאוד בהיקף התפיסות (חילוטים זמניים) אשתקד, אך מנגד ירידה חדה בהיקף החילוטים הסופיים, שגם ככה שיקפו פער משמעותי שהיה קיים כבר בין היקף התפיסות העצום לבין היקף החילוטים הסופיים בפועל. ופה עולה סימן השאלה הראשון בנוגע לנתונים שמספקת היום הפרקליטות והוא: האם צודקים המבקרים בטענותיהם כי המשטרה והפרקליטות איבדו פרופורציות בהיקף תפיסות הרכוש?
הפרקליטות הייתה ערה לביקורת שתתעורר וסיפקה במסגרת הדוח גם את התשובה לכאורה לשאלה. במסגרת הדוח מסבירים בפרקליטות את הפער בין היקף התפיסות להיקף החילוטים אשתקד (704 מיליון שקל שווי רכוש תפוס, לעומת חילוט סופי בגובה 50 מיליון שקל) בכך שלא כל התיקים שבהם נתפס רכוש באותה שנה מגיעים לסיום באותה שנה, ועל כן ישנן תפיסות של רכוש שהחילוט בהן יוכרע רק שנים לאחר התפיסה. "מאחר שתיק פלילי כלכלי ממוצע מתנהל בבית המשפט על-פי רוב מספר שנים, לא קיימת התאמה בין היקף הרכוש שחילוטו התבקש על-ידי הפרקליטות בשנה מסוימת לבין היקף הרכוש הסופי שחולט באותה השנה בהחלטת בית המשפט. מניתוח הנתונים, נכן לשנת 2017, עדיין מנוהלים בבית המשפט תיקים משנים קודמות בהיקף של מאות מיליוני שקלים", נכתב בדוח.
אולם אם בוחנים את הנתונים שנים אחורה רואים שהפער תמיד קיים. באף שנה לא הגיעו שיעורי החילוטים לשיעור התפיסות. לכך מתווסף נתון נוסף המעוגן בדוח והוא שהיקף הרכוש שחילוטו התבקש במסגרת בקשות שהוגשו לבית המשפט בשנת 2017 על-ידי הפרקליטות עמד על 244 מיליון שקל (לעומת 228 מיליון שקל בשנת 2016). גם בעניין זה מדובר בפער משמעותי לעומת היקפי תפיסות הרכוש. אם תופסים 700 מיליון שקל, למה מבקשים לחלט רק 200 שקל? פרקליט המדינה, שי ניצן, הסביר על רקע נתונים אלה, כי לא כל רכוש שהמשטרה תופסת בשלבי החקירה הראשוניים - הפרקליטות תבקש לחלט; ולא כל מה שהפרקליטות תבקש לחלט - יאושר על-ידי בית המשפט.
ובאשר לאפקטיביות של כלי התפיסה והחילוט עולה מהדוח, כי כ-70% מסך הרכוש שנתבקש חילוטו נלקח בהחלטה שיפוטית מן העבריין, בין בחילוט סופי ובין בקנס, פיצוי קרבנות או עיקולי מס. 30% הנותרים, צוין, אינם בהכרח מושבים לנאשמים אלא מועברים לצדדים שלישיים הגוברים על-פי הדין והפסיקה על זכותה של המדינה כמחלטת (בהם נושים מובטחים, בן/בת זוג ועוד).
אולם גם נוכח ההסברים הללו נראה כי סימן השאלה מעל היקף התפיסות/הרכוש המחולט זמנית - לכל הפחות - ימשיך לרחף בזירה הפלילית; ואולי כדאי שמישהו ישאל את עצמו, האמנם צריך להתהדר בתפיסות בסכומי-עתק בעת פתיחה בחקירה, או שמא יש מקום לעשות חשיבה מחודשת ולצמצם מעט את הפערים בין היקף התפיסות להיקף החילוטים.
הנכסים המחולטים של האלוביצים
2. קדחת של הסדרי טיעון
נתון נוסף בדוח המעלה סימני שאלה נוגע להיקף ההרשעות והיקף הסדרי הטיעון שנחתמים בישראל. לפי הדוח, בשנת 2017 הסתיימו בבתי המשפט כ-5,673 הליכים שיפוטיים שהתנהלו כנגד כ-7,899 נאשמים - עלייה של כ-16% משנת 2016 (במהלכה הסתיימו כ-4,900 הליכים שיפוטיים שנוהלו על-ידי הפרקליטות). יעילות כבר אמרנו? ומפה אנחנו מגיעים ל'תכל'ס': כ-82% מהנאשמים הורשעו הרשעה מלאה או חלקית; לגבי 7% נקבע כי הם ביצעו את העבירה, אך הם לא יורשעו ("אי-הרשעה"), ורק 3% זוכו באופן מלא. ביחס ל-4% נוספים הפרקליטות חזרה בה מכתב האישום.
נתון נוסף המעוגן בדוח הוא ש-76% מהנאשמים שהורשעו הרשעה מלאה או חלקית או שעניינם הסתיים באי-הרשעה בשנת 2017, הורשעו על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון. זאת אומרת שרק 24% מהמורשעים הורשעו בלא שהוצג הסדר טיעון בעניינם - כלומר בהכרעת דין של השופט שדן בתיק הפלילי נגדם.
הנתונים הללו מעלים שתי שאלות מרכזיות: השאלה הראשונה היא האם 82% הרשעות זה הרבה או מעט? הרי התחושה הציבורית והתפיסה הרווחת היא שיש מעל 90% הרשעות. אז אולי יש מקום לאופטימיות? התשובה לכך אינה חד משמעית ועוברת דרך השאלה השנייה שמתעוררת, והיא: האם מדובר ביותר מדי הסדרי טיעון? ולמה זקוקה הפרקליטות לכל-כך הרבה הסדרי טיעון?
בשוק הפרטי כבר מבקרים את הפרקליטות על הנתונים הללו וטוענים שריבוי ההסדרים מלמד על חולשת הראיות של הפרקליטות ועל כך שנאשמים רבים מודים בהסדרי טיעון בעבירות פחותות יותר, הגם שהם חפים מפשע. זאת, משום שהם אינם מסוגלים להתמודד עם ההליך הפלילי וחוששים מתוצאה חמורה יותר עבורם. מנגד בפרקליטות מדברים על ייעול הליכים, מניעת בזבוז משאבים משפטיים ושיקולים נוספים שמובילים להסדרי הטיעון.
את קדחת הסדרי הטיעון ניתן לראות לאחרונה יותר מכל כנראה במסגרת פרשת "ישראל ביתנו", שבה מואשמת סגנית שר הפנים לשעבר, פאינה קירשנבאום, בשורת עבירות שחיתות ושוחד, שם נחתמו בתוך חודשים ספורים שבעה הסדרי טיעון עם נאשמים, ובהם עם נאשם מספר 2 בפרשה, דוד (דאוד) גודבסקי, בכיר לשעבר במפלגת ישראל ביתנו. במסגרת ההסדרים זכו חלק מהנאשמים לעונשים קלים במיוחד, ובהם מספר חודשי עבודות שירות לנאשמים שהודו במתן שוחד.
כל זה קורה גם על רקע הביקורת שסופגת הפרקליטות בעקבות ריבוי הסדרי עדי המדינה שהיא חותמת, בין היתר בתיקים המתנהלים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו (בהם גויסו כעדי מדינה, יועץ התקשורת לשעבר של משפחת נתניהו, ניר חפץ; ראש לשכת רה"מ לשעבר, ארי הרו; ומנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, שלמה פילבר).
על הרקע הזה, קשה שלא להידרש לשאלה - מה משמעות הנתונים שלפיהם באמצעות הסדרי הטיעון מושגות מרבית ההרשעות בישראל? האם מראש מוגשים כתבי אישום בגין עבירות חמורות מדי, ולכן הפרקליטות מרשה לעצמה להקל בעבירות ובעונשים במסגרת ההסדרים? האם לא נכון יותר להגיש מראש את כתבי האישום על האישומים המופחתים? בהחלט נקודה למחשבה.
3. חקירות לשום מקום
אחד התחומים שעוררו ביקורת קשה כלפי הפרקליטות בעבר היה משך הזמן שלוקח לפרקליטות לקבל החלטות בתיקי חקירה המועברים אליה - האם להגיש כתב אישום או לגנוז אותו באחת מעילות הגניזה (תיקים הממתינים לבירור דין - מב"ד). בשנים האחרונות הפרקליטות שמה לה כמטרה מרכזית לצמצם את מלאי התיקים הממתינים להכרעה בכלל, ובפרט את מלאי התיקים הממתינים להכרעה תקופה של למעלה משנתיים, ובין שנה לשנתיים.
לפי הדוח, בסוף 2017 נותרו בכלל הפרקליטות רק 141 תיקים הפתוחים למעלה משנתיים ושטרם התקבלה בהם החלטה סופית (כאשר מהצהרות הפרקליטות עולה, כי כולם בשלבי טיפול מתקדמים). מתוך תיקים אלה, נטען, ב-107 תיקים התעכבה קבלת ההחלטה הסופית מסיבות שאינן תלויות בפרקליטות.
מלאי תיקי הפרקליטות הממתינים
מדובר בשיפור קל לעומת 2016, אז עמדו מספר התיקים שהמתינו להכרעה במשך שנתיים על 139, וכן ביחס לשנת 2015, שהסתיימה עם 116 תיקים שהמתינו להכרעה. עם זאת, מדובר בשיפור משמעותי לעומת העבר הרחוק יותר, כאשר בשנת 2014, הנתונים היו מטרידים מאוד, עם 708 תיקים שהמתינו להכרעה מעל שנתיים ו-1,201 תיקים כאלה בשנת 2013.
מהדוח עולה, כי כ-70% מהתיקים שנפתחו בפרקליטות ב-2017 על בסיס תיקי חקירה שהועברו מהמשטרה טופלו בתוך כחודש ממועד קבלתם (מעל 20 אלף תיקים), כאשר מחציתם יועדו לגניזה
על-ידי המשטרה. הנתונים הללו מעודדים בעליל. הם משקפים מניעת עיוות דין בעבור חשודים רבים, ויצירת וודאות אצלם בנוגע לקרקע עליה הם עומדים (בין אם מוגש כתב אישום ובין אם התיק נגנז). כשמגיע פרגון - מגיע.
אולם את הנתונים הללו יש לקרוא יחד עם נתונים נוספים בדוח, ובהם מספר החקירות המגיעות להכרעת הפרקליטות, נתוני סגירת התיקים ונתוני הגשת כתבי האישום. ואלה הנתונים: מהדוח עולה, כי בשנת 2017 חלה עלייה במספר התיקים שהועברו מהמשטרה אל הפרקליטות ביחס לשנת 2016, כאשר הועברו 35,076 תיקי חקירה מהמשטרה לעיון הפרקליטות - לצורך החלטה אם להגיש כתב אישום בהם - ונפתחו על בסיסם 29,561 תיקי פרקליטות (לא כתבי אישום. תיקי בירור).
בשנת 2017 נסגרו במחוזות הפרקליטות 25,742 תיקים (מדובר בתיקים שנפתחו בפרקליטות בשנת 2017 או בשנים קודמות), ומתוכם 4,714 תיקים (18%) הועברו לטיפול גוף תביעה אחר (בעיקר לתביעה המשטרתית) וכ-21,028 תיקים (82%) נגנזו במחוזות הפרקליטות מבלי שהוגש בהם כתב אישום. עוד צוין בדוח, כי במהלך שנת 2017 הגישו מחוזות הפרקליטות 4,236 כתבי אישום - ירידה קלה ביחס ל-2016, שבה הוגשו 4,500 כתבי אישום.
כשמניחים את הנתונים הללו יחד, מגלים כי מתוך עשרות אלפי תיקי חקירה, הרוב המוחלט נסגרים ללא אישומים, ובכמה אלפים בלבד מוגשים כתבי אישום. השאלה המתבקשת על רקע הנתונים הללו היא האם המשטרה חוקרת את המדינה לדעת ללא אבחנה? מדוע לא נסגרים תיקי חקירה כבר בין כותלי חדרי החקירות במשטרה, ואלה מגיעים להכרעת הפרקליטות העמוסה ממילא?
גם עילות הסגירה המרכזיות של התיקים מעוררות סימן שאלה בנוגע לטיב החקירות. העילות מחולקות ל"חוסר ראיות" - 59%; "נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין - 21%; ו"חוסר אשמה" - 12%. התיקים שנגנזו יוחסו לכ-29,108 חשודים (התיקים שנגנזו בשנת 2016 יוחסו לכ-21,870 חשודים).
בשורה התחתונה כמעט 60% מתיקי החקירה נסגרים בהיעדר ראיות מספקות, אז למה התיקים הללו מגיעים לפרקליטות? למה לא להשלים את החקירה או לוותר עליה עד שיתגלו ראיות חדשות?
התפלגות תוצאות ההליכים השיפוטיים
שנת 2017: תביעות בהיקף 700 מיליון שקל על נזקים שנגרמו למדינה
בצד הנתונים על הפרקליטות הפלילית, כתבי האישום וההרשעות, מפורסמים בדוח הפרקליטות גם נתונים בנוגע לתיקי הפרקליטות האזרחית, המגישה בשם המדינה, בין היתר, תביעות בתחום הנזיקין, מקרקעין, עבודה, מסים, משפט מינהלי ומעמד אישי.
לפי הדוח, נרשמת מגמת עלייה מתמדת בשנים האחרונות במספר התיקים הנפתחים ומטופלים בתחום האזרחי. בשנת 2017 נפתחו במחוזות האזרחיים של הפרקליטות כ-22 אלף תיקי פרקליטות, לעומת 21 אלף בשנת 2016 וכ-20 אלף בשנת 2015. המשמעות של חלק מההליכים האלה היא כסף שנכנס לקופת המדינה. הרבה כסף.
כך, עולה מהדוח כי בשנת 2017 הגישו היחידה לאכיפה אזרחית ומחוזות הפרקליטות האזרחיים 273 תביעות יזומות (גידול של 68% ביחס לשנת 2016) בהיקף של כ-702 מיליון שקל (עלייה של כ-75% משנת 2016).
74% מהתביעות היזומות שהגישה המחלקה לאכיפה אזרחית עסקו בתחום הנזיקין, 20% בתחום המקרקעין והשאר בתחום החוזים והחיובים. עוד לפי הדוח, במהלך שנת 2017 נפסקו לטובת המדינה בהליכים שיזמה היחידה כ-100 מיליון שקל - עלייה משנת 2016 (אז נפסקו לטובת המדינה 75 מיליון שקל).
כתבות
ני"ע
