מי שעובד בשביל כסף סובל יותר

לפני מספר שבועות כתבתי טור שעסק בשאלה "מה עדיף? בוס טוב או חברה טובה". הטור גרר מאות תגובות שביטאו העדפה גורפת לבוס טוב על פני ארגון טוב, כלומר אנשים העדיפו לעבוד בחברה לא איכותית, לא מקצועית, לא מצליחה ובלבד שהבוס יהיה טוב. התגובות כללו סיפורים ספוגי אמוציות על בוסים בלתי נסבלים בכמות שהיא חסרת כל פרופורציה למציאות (מספר הבוסים הגרועים הוא קטן מאד), בוודאי לזו שבה אני נתקלת בעבודתי היומיומית, שהיא רובה ככולה עם אנשים מכווני קריירה.

גם להרבה כסף מתרגלים מהר

מהיכן נובע הפער העצום הזה? ובכן, הוא איננו קשור לאיכות הבוסים, אלא למערכת הציפיות של אנשים מהעבודה ומהממונים עליהם, שהיא סובייקטיבית וכמעט שאיננה תלויה במצב האובייקטיבי ובהתנהלות הבוס. ובהיבט רחב יותר, מערכת הציפיות של אנשים מהעבודה, ובעקבותיה מידת שביעות הרצון שלהם ממנה, נגזרות מהמשמעות שהם מייחסים לעולם העבודה ומהמקום שהיא ממלאת בחייהם (מה שמוגדר בספרות המקצועית "אוריינטציית עבודה").

מי שמצוי בתחום יודע שהאבחנה הזו איננה חדשה. היא עולה כבר עשרות שנים במחקרים שמצביעים על קשר הדוק בין אוריינטציית העבודה למידת שביעות הרצון בעבודה, שהולכת ויורדת ככל שהמוטיבציה של העובד היא חיצונית לעבודה עצמה. ובעברית פשוטה, מי שעובד בשביל כסף/פרנסה ייהנה הרבה פחות ממי שמחפש מימוש מקצועי, קידום, השפעה, בוודאי ממי שרואה בעבודה ייעוד.

אם תשאלו אותי, לא באמת צריך מחקרים בכדי להבין שאם אתה אוהב לרכוב על אופניים, גם בלי לרצות להפוך את העולם לירוק יותר אתה תהנה הרבה יותר ממי שנאלץ לרכוב עליהם רק כדי לרדת במשקל. קרוב לוודאי שהאחרון לא ייהנה מהדיווש, לא משנה כמה מכון הכושר יהיה משוכלל וממוזג, במקרה הטוב הוא יסבול קצת פחות עם הזמן. רק שלצערי אפילו המעט הזה לא קורה לאנשים מכווני פרנסה. כשעובדים בשביל כסף, גם אם השכר עולה בעשרות אחוזים ההשפעה על תחושת הסיפוק היא זמנית בלבד, ולאחר תקופה קצרה של התרגלות לשכר הגבוה צוללת לה שביעות הרצון מהעבודה לנקודת המוצא. הממצא הזה עולה לא רק בהקשרים תעסוקתיים אלא גם במחקרים על אושר המראים שהרבה יותר כסף לא מייצר תחושת אושר מתמשכת, גם לא ווילה מפוארת או מכונית ספורט חדישה.

מהמורות בדרך למטרה

הבעיה היא שמי שעובד בשביל כסף נוטה לסבול יותר גם משאר ההיבטים המאתגרים שמזמן לנו עולם העבודה, כיוון שמלכתחילה הנכונות שלו לחוות קשיים היא קטנה יותר. הוא הרי נמצא שם די בעל כורחו (חייב להתפרנס) ולא כי הוא רוצה לממש את עצמו, להתקדם, להצליח, להשפיע, או לייצר עולם טוב יותר, מה הופך אותו להרבה פחות סובלני ללחץ, לעומס, לשעות עבודה ארוכות, לבוס קשה, למרחק גדול מהבית, אפילו להתמודדות עם אתגרים מקצועיים או תוספת אחריות. דוגמה קטנה: מנהלת שעובדת 115 ק"מ מהבית כבר 8 שנים (כי החברה מצוינת, כי מעניין, כי היא מוערכת, מצליחה, מתקדמת) נהנית מהעבודה הרבה יותר מקולגה שעובדת 8:00-16:00 ונוסעת פחות מ 20 דקות כל כיוון. האחרונה שמכוונת כסף לא מפסיקה לקטר על הבוס, מתלוננת שנתנו לה יותר אחריות בלי להגדיל את השכר, בעוד הראשונה שמכוונת קריירה משוועת לעוד תחומי אחריות, למרות תובענותו הרבה של (אותו) הבוס.

ואם נחזור לרגע להתחלה, כנראה שרבים מהאנשים שהעדיפו בוס טוב על פני חברה מקצועית הם אנשים מכווני פרנסה, להבדיל ממכווני קריירה שהציפיות שלהם מהבוס הן פחות אמוציונאליות, מה גם שהם מתייחסים לבוס גרוע כאל מהמורה בדרך למימוש מטרות הקריירה.

לא לכולם יש ייעוד

אז מה הפיתרון? בניגוד לרבים מהעוסקים בתחום קריירה, אני אישית לא מאמינה גדולה בשינוי אוריינטציית עבודה, בטח שלא מפרנסה לקריירה או ייעוד. הפן הזה מתגבש בגיל צעיר יחסית, הרבה לפני גיל העבודה, והוא לחלוטין תלוי אישיות, שכידוע לא משתנה דרמטית. לכן מי שנרשם לבית ספר לרפואה שלא מטעמי ייעוד, קרוב לוודאי שלא ימצא עצמו כעבור שנים ב 'רופאים ללא גבולות' מתרוצץ באזורים מוכי אסון, מציל את העולם, וזה בסדר גמור. לא לכולם יש או צריך להיות ייעוד, הגם שרבים מתפרנסים מלשכנע אנשים למצוא את הייעוד שאין להם.

גם אין שום בעיה לעבוד רק בשביל כסף, ובלבד שמבינים ומפנימים שהעסקה הזאת לא בהכרח כוללת הנאה מהעבודה (כמה כבר אפשר להינות כשהמטרה מנותקת מהעשייה עצמה?). הרבה מכווני פרנסה מוצאים לעצמם עניין וסיפוק מחוץ לעולם העבודה ומרוצים מהחיים, לא פחות ממכווני הקריירה. שהרי אין אוריינטציית עבודה שאין לה מחיר, כנ"ל כל בחירה אחרת בחיים, רק צריך להחליט מה יותר זול מבחינתכם. בהצלחה.

■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com