אבנר בר חמא הוא עוף מוזר בנוף האמנות הישראלית, ויש לו הרבה מה לומר לברנז'ה השמאלנית

בין כל הדרמות הפוליטיות, מצא החודש שר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט זמן להתקשר לאמן אבנר בר חמא כדי לבשר לו שזכה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום האמנות הפלסטית. "הוא אמר: 'אני שמח להגיד לך שזכית בפרס ומאוד התרשמתי מהעבודה שלך, נתראה בטקס'. שמחתי מאוד כי זאת הכרה משר דתי שיש לנו אמנות פלסטית", אומר בר חמא, 72, אחד האמנים הפעילים ביותר בתחום היצירה היהודית העכשווית ועד לאחרונה יושב ראש המדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות וחבר המועצה לתרבות ואמנות.

לבר חמא ברור שההיעדרות שלו מבמות מרכזיות בנוף האמנות הישראלית במשך שנים קשורה לנטייתו הפוליטית ולנושאים הבאים לידי ביטוי ביצירתו. העבודות שלו משלבות מיצב, פיסול, מדיה דיגיטלית וציור, ועוסקות "בארץ המובטחת", באדמה, בציונות. "לי היה מאוד קשה להתקבל לברנז'ה ולקאנון", הוא אומר. "אמרו לי בפירוש 'אבנר, אתה פשוט שם איקס על העבודה ועל עצמך כי אמנות זה שמאל, וברגע שאתה עושה עבודות אמנות למען גוש קטיף, אתה חוסם את עצמך ולא תקבל פרסים'. וזה נכון".

העבודה הידועה ביותר של בר חמא היא מיצב התפוזים "היום גוש קטיף, מחר יפו!" משנת 2005, ימי ההתנתקות. המיצב כלל 300 ק"ג תפוזים ומדבקות Jaffa שהונחו על הרצפה בצורת מפת ארץ ישראל השלמה. בהמשך, הוצגה העבודה במקומות נוספים כשהתפוזים הוחלפו בתפוזי פלסטיק ולאחרונה היא הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתערוכה "המפה" (אוצרת: בתיה דונר).

 אבנר בר חמא והתפוזים / צילום: ארדון בר חמא

בעבודה בוטה למדי הוא הציג מפה אחת מלאה גריסי נייר צבעוניים ועל ידה מפה עשויה מפחם. "כתבתי עליה שהמפה הצבעונית היא החלום הציוני שמבטא קיבוץ גלויות, ואילו החלום הפלסטיני עשוי מפחם". מפה אחרת שלו נשאה את הכותרת "ארץ זהב חלב ודבש". עבודותיו שואבות השראה מפסוקים במקורות ומהגלות, ויש לו משיכה לנושא השואה. עבודה ידועה נוספת שהוצגה לראשונה בתערוכה "כוחה של מילה" הייתה מפת ישראל שהונחה על הרצפה עם הכיתוב: "של נעליך מעל רגליך". גם הרצל והרב קוק נוכחים בעבודותיו.

אתה נחשב לאמן הימני היחיד שהסתנן לעולם האמנות הישראלי. חוקר האמנות גדעון עפרת אף קבע במאמר מפורסם: "או ימין לאומי, או אמנות טובה". אבל השיח בין ימין ושמאל הכרחי גם בעולם האמנות העכשווית. אז למה זה לא קורה? זה עניין ברנז'אי או תוכני?

"הגשתי מועמדות לפרס שרת התרבות כל השנים ולא קיבלתי מעולם. כשהייתי במדור ועבדנו על הפרסים בדקתי מי היו בוועדות בשנים קודמות ומי קיבל את הפרסים. פתאום ראיתי שיש מין סבב כזה - היום אני בוועדה ואתה מקבל פרס ומחר אתה בוועדה ואני מקבל פרס. לא יאומן. פתאום אני מגלה שיש יותר מ-20 אמנים שקיבלו פעמיים את פרס השרה על סך 50 אלף שקלים. אז בדקתי וראיתי שיש סעיף לפיו כל 12 שנים אפשר שוב להגיש מועמדות. מה זה הדבר הזה? אותם 20 יקבלו פעמיים ואיפה כל מאות האחרים שהם אמנים טובים ופשוט לא בברנז'ה? את זה לא אהבתי.

"היום זה בלתי אפשרי כי הוועדה נבחרת אחרי שכולם הגישו את התיקים. אחד הדברים שניסיתי לעשות זה להכניס דם חדש לוועדות, ואכן יש קבוצה גדולה של אמניות בעיקר שקיבלו פרסים בשנים האחרונות, שבסבבים הקודמים לא היו מקבלות. זה מאוד שימח אותי".

עוף מוזר עם כיפה

הזכייה השנה בפרס לתרבות יהודית היא תוצאה של מהלך פומבי שהחל בר חמא בשנתיים האחרונות: "במשרד התרבות יש הרבה פרסים בסכומים שנעים מ-30 אלף שקל ועד 70 אלף שקל לפרס מפעל החיים. כשבנט נכנס לתפקיד שר החינוך, גם הוא החל לחלק פרסים לעידוד אמנים בתחום התרבות היהודית בגובה 150 אלף שקלים. במשך שנתיים הוא חילק אותם בתחומי תיאטרון, מחול ועוד, אבל לא היה פרס לאמנות פלסטית, לא הבנתי למה. כתבתי על כך מאמרי דעה בעיתונים הארץ ומקור ראשון, שאלתי מה הסיבה, הרי לא יכולה להיות סיבה הגיונית. לשמחתי, השנה זה השתנה ונכנסה קטגוריה בפרס גם לאמנות פלסטית".

זה אומר שתקבל 150 אלף שקלים?

"לא, את כל הפרסים פרט למפעל חיים חולקים שני אמנים. אני חולק את הפרס עם קבוצת אמניות דתיות בשם 'סטודיו משלך'".

למה זה נראה לך חשוב לחלק פרסים בתחום האמנות ליוצרים עם זיקה לתרבות יהודית?

"כי אמנות ישראלית עכשווית מעורה באמנות העולמית, אנחנו חלק מהסצנה הכללית, אבל יש משהו ייחודי בתרבות היהודית שבא לידי ביטוי בשנים האחרונות. הציבור הדתי-לאומי מתחיל להתעורר ומבין שניתן לעשות יצירות תיאטרון וקולנוע שקשורות לתרבות היהודית. אם זה לא היה נעשה על-ידי ציבור דתי או דתי-לאומי, זה היה נעשה על-ידי ציבור שלא מכיר אותנו מבפנים".

בתחום האמנות הפלסטית, בהחלט רואים התעוררות בשנים האחרונות בקרב אמנים דתיים, עם אמנים כמו רעיה ברוקנטל ושי אזולאי, ואפילו עם אמנים חרדים. עד כמה זה פוליטי לדעתך וקשור לעובדה שהממשלה ימנית מאוד?

"כשהתחלתי לעסוק באמנות הייתי היחיד עם כיפה סרוגה, הייתי עוף מוזר ובודד. נכנסתי לסצנה והצגתי בהתחלה עבודות ללא אמירה פוליטית או חברתית. לפני 20 שנה זה השתנה. מ-1981 ניהלתי את המסלול לאמנות במכללת תלפיות עד שיצאתי לפנסיה ושם ניסיתי לכוון את הסטודנטיות ליצור ולהציג ופעלתי לעודד אמנים במגזר הדתי ליצור אמנות טובה ואמיצה, זה היה קשה".

 עבודה של אבנר בר חמא/ צילום: איל יצהר

המסרים של האמנים הדתיים לא מספיק חריפים וביקורתיים לדעתך.

"יש אמנות מתארת ויש אמנות מביעה. אם אתה מוכשר ומצייר יפה נוף זה נהדר, אבל אין בזה אמירה. הקריאה שלי לציבור של הנשים שלמדו אצלי אמנות והן מוכשרות היא לייצר אמירות, לא רק לדעת לצייר נוף נפלא בטכניקה טובה. חלק גדול מהן גרות בשומרון ומציירות נופים, וזה נהדר, אבל תראו מה קורה בשמאל - תוקפים את הימין ואת המתיישבים ויוצאים נגד הכיבוש. אז אתן יושבות בשומרון וממשיכות לצייר נופים כאילו לא קרה כלום? יש לכן תפקיד, צאו החוצה. זה משגע אותי עד עכשיו".

אולי כי חסרה חשיבה ביקורתית בחינוך הדתי-לאומי? לא מתאמנים מספיק על השריר הזה.

"יש אמנית אחת בלבד, חנה גולדברג, שהיא דתייה ועושה דברים מעניינים ופרובוקטיביים והייתי שמח לחלוק איתה את הפרס. אבל הדור החדש לא הולך בכיוון, אני לא רואה את זה זז".

באתר של משרד התרבות יש בעיית שקיפות. מה המדור לאמנות פלסטית בעצם עושה?

"תקציב המדור בסביבות מיליון שקל מיועד לתמיכה באמנים דרך פרסים, לתמיכה בגלריות ציבוריות ולפרויקטים שמציעים למדור. חברי המדור מסיירים בגלריות ציבוריות מצפון ועד דרום ומוודאים שהן עומדות בתנאים לתמיכה כמו שעות פתיחה, ייצוג של אמנים מהשורה הראשונה ותנאים נוספים. אם אכן הם עומדים בתנאים, הם מקבלים תקציב שוטף ומשיגים תקציבים ממקומות נוספים. מעבר לזה, יש בקשות לתמיכות לפרויקטים נוספים כמו פסטיבלי אמנות ואחרים. אנחנו קובעים מי מקבל את התקציב ומעבירים העתקים לשרה".

תשמע, זה צומת ממש משמעותי.

"ברור, כולם ניזונים מזה או ממפעל הפיס או משניהם, וגם זה לא מכסה הכול".

חברי המדור עובדים בהתנדבות?

"בוודאי, קיבלנו מאה שקל הוצאות לישיבה".

מהמעברה לאליטה של רחביה

בר חמא עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1956 כשהוא בן עשר. המשפחה הגיעה באונייה לנמל חיפה ומשם נשלחו במשאית למעברה בקריית גת. החיים כיהודי בין מוסלמים בילדותו במרוקו והעלייה החפוזה למעברה בישראל הותירו סימן בעבודות האמנות שלו. הוא מספר כי בגיל שלוש חטף אותו מוסלמי בזמן שעמד עם אמו ברחוב, והתושייה של אביו הרכוב על אופניים בשוק הובילה למציאתו ולחילוצו. בגיל שבע, כשהיה בבית כנסת, שמע קריאות "אטבח אל יהוד" וכל הילדים נסו לגג. אירועים אלו יהפכו בהמשך למניע נפשי שהוביל אותו לעיסוק מתמשך ברדיפת היהודים ובשואה.

בישראל הוא נשלח להתחנך בישיבות של הציבור הדתי-לאומי, אך תמיד העדיף לצייר על דף גמרא במקום ללמוד אותו. המהלך המכונן של חייו, כך נכתב בספר האמן של בר חמא שיצא לאור ב-2013 (הוצאת ראובן מס, ירושלים), הוא המעבר שלו מהשוליים אל המקום שבו הסצנה האמנותית. כנער בישיבת נתיב מאיר הירושלמית הוא התוודע לאליטה של רחביה והחל להבין גם את מוצאו הפריפריאלי, אולם לדבריו, לא חש קיפוח מעולם.

בדיבורו עוד ניכר המבטא הצרפתי, מהשפה שבה שוחחו בבית. כשהיה בכיתה י"א המשפחה החליטה לעזוב לצרפת, ואבנר, שקיבל זימון לקורס טיס, סירב בכל תוקף - מהלך שהביא את המשפחה לבטל את התוכנית ולהישאר בארץ. בסוף התגייס לנח"ל ולחם במלחמת יום כיפור. בתום שירותו הצבאי החליט לממש את שאיפותיו האמנותיות שבערו בו מילדות ונרשם למורת רוחם של הוריו לבית הספר הגבוה לציור בתל אביב, לימים קלישר. בתום השנה השנייה כבר מונה למרצה מן המניין בתחומי קומפוזיציה ורישום ובהמשך למנהל הפדגוגי.

בשנת 1970 נרשם למחזור הראשון של הוראה במדרשה. הוא למד פיסול אצל דב פייגין וציור אצל אביגדור סטימצקי ואחרים. את פסל החוצות הראשון שלו הזמין משרד השיכון והוא הוצב במתחם בריכת השחייה בקריית גת. ב-1972 הציג לראשונה תערוכת יחיד. בשנת 1978 יצא לשליחות ציונית בבריסל לשלוש שנים (ב-1988 יצא לשליחות נוספת כנציג הסוכנות היהודית ושליח עלייה במונטריאול). שם החלה להתגבש תפיסת עולמו כאמן שלא מסתפק בציור ורישום אלא יוצק ביקורת ומשמעות ביצירותיו.

כשחזר, הציג תערוכה בשם "המנורה חוזרת לירושלים", וב-1982 כבר הציג ביקורת פוליטית ברורה באמנותו, בעבודה שכותרתה "שלום לך ימית" והתייחסה לפינוי ימית. ב-1995 הציג בתערוכה "מאבק" שסימנה את המפנה ביצירתו. ב-2005 הציג בנווה דקלים את המיצב "עקירה, קרע, קריעה", שכלל כיסא קש קרוע ומפת ארץ ישראל השלמה מצופה זיתים שחורים ועלי זית. במקביל, הציג בתל אביב את מפת התפוזים שהביאה לו, כאמור, את ההכרה והפרסום.

ב-15 שנים האחרונות הוא פועל רבות בשדה האמנות בעלת הזיקה הדתית-ימנית, כמו למשל בתערוכה "הוי ארצי מולדתי" משנת 2007 או בתערוכה קבוצתית שאצר בשם "גלו-יה" שעסקה בנושא כיסוי הראש אצל האישה ביהדות. במיצב "פרחים במקום קברים" משנת 2000, ימי האינתיפאדה השנייה, נגע בר חמא בעצב הכי רגיש בחברה הישראלית ויצק שבע תשתיות קברים בגודל טבעי מול בית האמנים בתל אביב ומילא אותן אדמה. הוא הזמין את הקהל לשתול פרחים במעין פעולה תרפויטית.

לפני שלוש שנים עבר לירושלים מקריית גת במהלך שעבורו היה "הגשמת חלום. בקריית גת היה לנו בית גדול וסטודיו גדול ופה עדיין אין לי סטודיו, אבל אני נהנה מאוד. עכשיו עם כספי הפרס אחפש לי סטודיו באזור או דירה קטנה לעבוד בה".

 אבנר בר חמא/ צילום: איל יצהר

לא רוצה להישאר בנישה

בקרב האמנים הישראלים נדמה שקיים קונצנזוס זועם שלפיו, חוק הנאמנות בתרבות הוא סכנה אמיתית לחופש הביטוי והיצירה. החוק, שההצבעה עליו נדחתה לעת עתה בגלל קושי של הקואליציה לגבש רוב בעדו, יאפשר לשרת התרבות לשלול תקציבים ממוסדות בטענה לפגיעה בסמלי המדינה, תמיכה בטרור, התייחסות לעצמאות במונחים של נכבה, ועוד. בין הקולות הללו של בכירי האמנים בישראל מכלל תחומי היצירה, הקול של בר חמא חריג למדי. ייתכן שמצאנו את האמן הפלסטי הבכיר היחיד בישראל שתומך בחוק?

"את יודעת, אני לא אוהב את המינוח הזה של שמאל וימין באמנות", הוא אומר, "נכון שפעם אחת הגדירו אותי כסמן ימני ואז כולם כתבו אותו דבר, אבל אני עושה גם דברים אחרים. אז נתפסתם על תערוכה אחת שזעזעה את כולם. נכון שהנושא של המפה מעסיק אותי מאוד ועכשיו היה לו ייצוג מצוין בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אבל למה להיתפס על סטיגמה? תסתכלו על דברים אחרים שאני עושה, אני לא רוצה להישאר בנישה".

הקול שלך חריג בהגמוניה השמאלנית של האמנות העכשווית, קשה לחדור את זה, אולי אתה גם מלמד על הצביעות של עולם האמנות הישראלי - ליברליות רק בתנאים שנוח לו.

"את אמרת".

אז חוק הנאמנות בתרבות, מה דעתך עליו?

"אני בעד. לא צריך לקבל כל דבר שהוא נגד מדינת ישראל, יש לנו מספיק שונאים בחוץ ו-BDS, אז אם אדם רוצה להפיק סרט נגד מדינת ישראל, בתור מי שחי במדינה הזאת, אני לא חושב שצריך לעזור לו. אני יודע כאמן כמה זה חשוב לקבל תמיכה ליצירה, אבל אישית, זה מפריע לי".

ועקרונית?

"אם היינו מדינה רגילה, ובשם האמנות היו עושים אמנות נגד המדינה, הייתי מקבל את זה. אבל יש לנו אויבים שנלחמים נגדנו ויש אנטישמיות. ברור שכאמן זה קצת מפריע לי כי מדובר בביטוי אישי".

אתם במדור, התבקשתם לדעה מקצועית בנושא כשהחוק נוסח?

"לא".

בהנחה שהחוק יעבור בקריאה שנייה ושלישית בעתיד, זה יעבור גם דרך הצמתים של המדורים השונים במשרד התרבות.

"כן, אני מתאר לעצמי שאם החוק יתקבל, השרה רגב תבקש מחברי המדור לשים עין, אבל שזה לא יהיה בהחלטת המדור בלבד ויעבור הלאה. אבל אם אחת העבודות נוגעת לנושא החוק, אז אני מניח שיעבירו את זה לבעל הסמכות שיחליט אם לתמוך. אני כבר לא שם ולא יודע אם מדברים על זה".

יש עבודות שאתה מרגיש שיש בהן זילות וזה חורה לך?

"אני רואה את העבודות של דוד טרטקובר או דוד ריב עם חייל שמחזיק נשק מול ילד. אוקיי, אז אתה מביע את דעתך בלי גבול ומקבל שני אולמות במוזיאון תל אביב ואני לא, כי יש לי דעה אחרת. אין לי מה לעשות נגד זה. אפילו הצעתי לדוד ריב שנעשה תערוכה ביחד".

מעניין.

"כן, הוא לא התייחס לזה למרות שיצא לנו להציג באותה תערוכה. אני יודע שיש מי שמעריכים את מה שאני עושה ואומרים שיש לי אומץ, אבל אז אני רואה את רותי דירקטור נכנסת לתערוכה של המפה, קוראת את השם של העבודה, מסתובבת ויוצאת. היא גם אמרה בעבר שהיא לא מכירה אמנות ימנית טובה. ברגע שהעבודה ימנית, ילכו נגדה. גם אלן גינתון (עד לאחרונה האוצרת הבכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב) אמרה דברים חמורים על העבודה הזאת. מה פתאום שאמן אומר משהו אחר מהברנז'ה?".

ההתנתקות הייתה מהלך כל-כך משמעותי, שזאת תעלומה איך לא היו הרבה עבודות אמנות שעסקו בזה.

"כי השמאל לא יעז ובצד השני אין אמנים. העבודה של מפת התפוזים הייתה תוצאה של תהליך הבשלה, הרגשתי שיש לי הרבה מה לומר גם אם זה אומר לסכן את עצמי. אני זוכר שזה הגיע לי כמו הבזק בארבע בבוקר שבוע לפני פתיחת התערוכה".

אתה מרוצה מההנהגה של השנים האחרונות?

"יש לי ביקורת, למשל שהם היו הססניים מדי בעזה לאחרונה. מספיק עם הכפפות משי. אני בא מהדרום ויש לי משפחה שם, ואני חושב שאיבדנו קצת את ההרתעה. פעם פחדו מאיתנו. יש תחושה שביבי לא רוצה מלחמה. אם כל מה שחוו בסבב הלחימה האחרון היה בתל אביב, נראה לך שהיו נוהגים אותו דבר? זה מפחיד לחשוב ככה - מה, יש אוכלוסייה ששווה פחות? יש חבר'ה נהדרים בדרום".

מקריית גת יצאו כוכבים, גם מירי רגב מקריית גת. אתה מכיר את המשפחה?

"את ההורים שלה אני מכיר, אנחנו היינו גרים 300 מטר מהבית שלהם, אבל אין קשר מיוחד. גם עדי נס מקריית גת".

עדי נס הוא אמן שעסק רבות באסתטיקה הומו-אירוטית. מה אתה חושב על מה שקרה לאחרונה בגלריה צ'לנוב בתל אביב, שם הזמינו משטרה בגלל עבודת וידיאו שהוצבה בחלון הגלריה ובה שני גברים מתנשקים? החשש הוא שחוק הנאמנות הוא תקדים לפגיעה בחופש הביטוי והיצירה, זה מסוכן.

"אני אישית מכבד ופתוח, יכול לא לאהוב, אבל גם עבודות כמו שני גברים מתנשקים, אם זה אמנות טובה אז אני מעריך אותה. מצד שני, יש גם פרובוקטיביות מתוכננת והאמנים יודעים מה יביא את התקשורת. האמנות מחפשת חשיפה והאמן גם. אני זוכר שאחרי רצח רבין, ניר הוד עשה עבודה של בחור עם כיפה עם חבל כרוך סביב הצוואר. מה אתה רוצה להגיד? בגלל שהרוצח היה עם כיפה, מאשים את כל הדתיים? אני מצפה מאמן שיהיה קצת יותר אמנותי ויעזוב את הפשטני".

כיו"ר המדור לאמנות פלסטית, מה תוכל להגיד על האמנות הישראלית היום?

"יש אמנות טובה מאוד. הדור הצעיר הולך בדרך טובה. גם מבחינה טכנית וגם מבחינת הרעיונות יש מאוד מוכשרים בדור החדש".

יש יותר עיסוק באישי או בקולקטיבי?

"אני חושב שיותר באישי, והאישי הוא פוליטי".

אתה, לעומת זאת, לא עוסק בכלל באישי, נכון?

"לא. אני לא מרגיש צורך לחשוף את עצמי ואת משפחתי. דברים אחרים מניעים אותי. כמו רצח נורא שבו מחבל רצח אישה עם ארבעה ילדים ועשה וידוא הריגה. לא יכול להיות שבאמנות אף אמן לא עושה עם זה כלום, כולם שותקים. אם זה היה בצד הפלסטיני, היו עושים. אבל כשזה היהודים שחיים בשטחים, הם כאילו לא מהחברה שלנו".

לדעתך, יש מקום באמנות לבטא גם את הכאב הפלסטיני?

"את יודעת מה - יש מקום, כי אתה כאמן חי פה. אבל אל תתעלם מכאב בצד אחר. אפשר לדבר על הכיבוש גם עם דעה אחרת. לפני ההתנתקות ציפי לוריא ואני הכרזנו על קול קורא לתערוכה בנווה דקלים בגוש קטיף. קיבלנו המון פניות מאמנים טובים וידועים וככל שהתקרב התאריך, חלק גדול הוציאו את עצמם, אמרו שהם לא יכולים שברקורד שלהם יופיע שהציגו בנווה דקלים. הנה דוגמה לאפשרות שהייתה לאמנים להזדהות עם הכאב הזה. אם היו מוציאים אותך מהבית לא היה כואב לך? זה חורה לי. אוקיי, תזדהו 90% עם הכאב של הפלסטינים, אבל 10% תזדהו עם הכאב היהודי".

אתה אומר שהמחויבות שלך כאמן היא לציונות וליהדות, אבל אולי האמנות מחויבת לערכים אוניברסליים יותר, לזכויות של מיעוטים, למשל, לעוולות הגזענות. לכן האמנות תזדהה יותר עם הנכבש, זה מה שנותן לה תוקף.

"אני לא יכול להצדיק את זה. מותר לך להגיב בעבודות שלך על מה שאתה רוצה, אבל לא יכול להיות שדברים כל-כך קשים עוברים לידך, זה לא אנושי. אני לא מסוגל לקבל את זה. יש שם פחד, אמן לא רוצה להצטייר בעיני אחרים כימני. דווקא אם אתה בא עם אמירה אחרת - בסוף יעריכו אותה, גם אם בהתחלה לא העריכו, כמו שקרה לי. אני מרגיש חיבוק גם מאמנים מהשמאל שאומרים שיש להם הערכה לכך שאני עומד על הדברים שלי".

"ראשי ערים הפכו לאוצרי אמנות והם לא מבינים בזה בכלל" 

 מלחמתו של בר חמא למען אמנות ציבורית ראויה נתקלת באטימות

לצד המיצבים הפוליטיים שלו, בר חמא הוא גם פסל פורה שעשרות פסלים שלו עומדים בין השאר בירושלים, קריית גת, תל אביב, בית שאן וחיפה, ושיש לו משנה סדורה לגבי החשיבות של אמנות טובה במרחב הציבורי. הפסלים שלו לרוב גיאומטריים ועשויים ממתכות, חלקם מבטאים גם את רעיונותיו שקשורים לארץ ישראל השלמה. כשנכנס לתפקידו כיו"ר מדור אמנות פלסטית במשרד התרבות, הוא מספר, "הדבר הראשון שביקשתי מהוועד החדש של איגוד האמנים זה לקחת על עצמם משימה לעורר את הנושא של פיסול במרחב הציבורי. הצעתי להם לעשות סיור באשדוד, יבנה או קריית גת ולראות מה מוצג ברחובות".

בר חמא אינו מסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו מטעמם של ראשי הערים באמנות ציבורית: "אם תעשי סיבוב, תראי איזה דברים מצחיקים מציבים בכיכרות. כל מיני פרפרים, ג'ירפות, קונכיות ושטויות, נותנים למישהו שיודע לרתך להכין פסלים לעיר. זה עוול גדול, פתאום ראשי העיר הפכו לאוצרי אמנות והם לא מבינים בזה בכלל. אני מתפוצץ מזה. זה ההבדל בינינו לאיטלקים, שם אתה רואה אמנות בכל מקום וזה משפיע, לא סתם יש שם שיאים של אופנה ועיצוב. פה אתה רואה כל פעם עוד בניין של 50 קומות שנראה אותו דבר - אנשים הולכים לגור שם, למה לא לשלב אמנות? יש מקום גם ליצירה".

והבנייה היום גם ככה כל-כך גנרית, מנותקת מזמן ומקום. עבודות אמנות יכולות להכניס רוח ונשמה לפרויקטים החדשים שנבנים.

"היום זה לא מעניין אף אחד, הכול נעלם. אני לא מבין את הקבלנים - אתם בונים מבנה במאות מיליונים, אז למה לא לשים 100 אלף שקל על פסל בחוץ? בעבר הייתה ועדה של משרד השיכון שהזמינה אמנים ומימנה עבודה להצבה כמתנה לעיר. הייתה גם ועדה של משרד החינוך שעמדה בראשה אדריכלית ובכל בית ספר חדש שבנו הזמינו אמנים להגיש הצעות, אני עשיתי להם שתי עבודות בזמנו. אני יצאתי בקריאה לשר השיכון שיעורר את זה מחדש כי יש המון בנייה חדשה. פניתי לא מזמן גם לכמה קבלנים ואמרתי להם שראיתי הדמיות בעיתון של מבנים יפים ופיתוח סביבתי שהם בונים, אז מה הבעיה להציב שם גם פסל? הם לא התייחסו אליי בכלל כי הם לא מחויבים לנושא. עזבי את הפרנסה של האמנים, זה עניין של מודעות - כמו שיש בבית חלון ודלת יש גם יצירה".