פסק דין "האישה הבוגדת" – הדיון הנוסף בדרך?

לאחר שביהמ"ש העליון אישר בדעת רוב את פסיקת בית הדין הרבני הגדול ששלל מאישה את חלקה ברכוש, בין היתר בעקבות בגידה בבעלה - היום הגיש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, בו קיימת דעת מיעוט של השופט יצחק עמית

השופט יצחק עמית / צילום: ליאור מזרחי
השופט יצחק עמית / צילום: ליאור מזרחי

מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן הגיש היום (ב') לבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של העליון שזכה לכינוי פסק דין "האישה הבוגדת".

פסק דין זה, שניתן לפני פחות מחודש, עורר סערה בזירת דיני המשפחה (ולא רק). זאת, בין היתר, לאחר שבית המשפט העליון אישר בדעת רוב, את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים בה התגוררה עם בעלה משך שנות הנישואים.

נזכיר כי העתירה לעליון סבבה את השאלה אם יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עקב מתן משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג. השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו בדעת רוב כי אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, לאחר זה מצא כי ביחסים הספציפיים בין בני הזוג מעשה בגידה שולל את השיתוף ברכוש.

השופט שטיין ציין בפסק דינו כי "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה כי כוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה בגידה או ניאוף של בן הזוג האחר, איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלה בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש. בקבעו כך, בית המשפט מקיים ניטרליות ביחסו אל הדפוסים השונים של חיי נישואים וזוגיות, כפי שנדרש על-ידי עיקרון האוטונומיה".

מנגד, השופט יצחק עמית, שהיה בדעת מיעוט וסבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני, כתב בפסק דינו כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגבוה, ו"זאת מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה הוא שהטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".

הבקשה לדיון נוסף הוגשה באמצעות עורכי הדין שי זילברברג ועדי רז, ובשיתוף עם עו"ד איל מנחם, אשר טענו בבקשה כי זו מוגשת בשל חשיבותה של הסוגיה הנוגעת לדיני המשפחה בישראל והשלכותיה על ציבור המתגרשים והמתגרשות בישראל.

המבקשים טוענים כי אי-התערבותו של בית המשפט העליון בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול - דינה כהסכמה להתנהלות חסרת סמכות של בית הדין הרבני, כמו גם להכנסת שיקולי דת ומוסר בבחינת הפן הרכושי בין בני זוג שהחליטו לפרק את התא המשפחתי.

לטענתם, משמעות הפסיקה הנוכחית בהקשר הרחב של דיני המשפחה היא לגיטימציה מלאה להכנסת שיקולים דתיים-מוסריים למערך השאלות האזרחיות של רכוש בני זוג, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא פגיעה בנשים, אשר מלכתחילה נמצאות בצד הנחות של בעלות על רכוש, כספים ונכסים. 

"פסק הדין הזה הוא לא פחות מרעידת אדמה", אומרת פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האישה. לשיטתה, פסק הדין "מהווה הפיכה מוחלטת של כל מה שהתרחש ב-25 השנים האחרונות בזירת דיני המשפחה, במערכת שבין המשפט הדתי לאזרחי. אנו תקווה כי הנשיאה חיות תיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף, וכי פסק הדין ייהפך, ולא - יהפוך הוא לציון דרך עגום בנסיגה קשה בשוויון המגדרי ובמעמד הנשים בישראל".

"החשיבות הכללית לציבור בישראל היא להבטיח כי חלוקת רכוש בין בני זוג שמתגרשים תיעשה על-פי הדין, החוק וההלכות המחייבות של בית משפט עליון, ולא על-פי הדין הדתי בהלכה היהודית" אומר עו"ד אייל מנחם. לדבריו, "החשיבות לאישה הפרטית באשר היא להבטיח כי דירת מגורים של בני זוג, שהיא בדרך-כלל הנכס המשותף העיקרי היחיד, תחולק ביניהם בעת הגירושים ללא התחשבות בטענת בגידה משום צד, מכוח כוונת שיתוף ובהתאם להלכת בבלי הנושנה בה נקבע כי בגידה אינה עילה לשלילת רכוש".