הבחירה של חדוה בר: להגן על הרווחים של קרן ורבורג פינקוס - או להגן על התחרות, החדשנות והצרכנים

קרן ורבורג פינקוס מאיימת על הרגולטורים לבטל את עסקת לאומי קארד כדי לסחוט הטבות רגולטוריות שאינן נהוגות בעולם: למה להיכנע לה? • פרשנות

המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר / צילום: איל יצהר
המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר / צילום: איל יצהר

1. נפלאות דרכי הרגולציה הישראלית, שמייצרת לנו "רפורמות" השכם והערב, שמבטיחות לנו להוריד את השמיים ולייצר עולם שכולו טוב, עולם שיש בו תחרות לחיים ולמוות, עולם שיש בו מחירים יותר זולים ועולם שמשרת אך ורק את הצרכנים. יש רק בעיה אחת עם כל המילים היפות הללו: הן בסך הכל מילים, אמנם מילים יפות, אבל כשמגיעים לביצוע, כשמגיעים למציאות המילים הללו מתבררות כריקות מתוכן. זה קרה בוועדת בכר, זה קרה בוועדת הריכוזיות וזה קורה גם בוועדת שטרום. על הכוונת, כרגיל, המערכת הפיננסית הישראלית, יעד מאוד אטרקטיבי לביקורת, חלקו בצדק, חלקו האחר פופוליסטי - שלא משרת את הצרכנים, משרת רק את כל הפופוליסטיים - בראשן תנועות "חברתיות" שתופסות טרמפ על כל טרנד אנטי בנקאי ומטרתן היא לא ממש לדאוג לצרכן, ל"חברה", אלא לדאוג לעצמן ליחסי ציבור כמי שדואגות לצרכן.

2. לוועדת שטרום היה רעיון תיאורטי ששווק לציבור כרעיון שיניע תחרות בשוק הבנקאות. כבר כתבתי בעבר שאלו חלומות בהקיץ - מי שחושב שהפרדת שתי חברות כרטיסי האשראי מפועלים ולאומי יתניעו שינוי במערכת הבנקאות צריך להיות אחד מהשניים: בעל חוש הומור בריא, או בעל דמיון מאוד מפותח. העסקה הראשונה כתוצאה מוועדת שטרום יצאה לדרך: קרן ורבורג פינקוס משלימה בימים אלה את רכישת חברת כרטיסי האשראי לאומי קארד, בבעלותו של בנק לאומי, תמורת סכום נאה של 2.5 מיליארד שקל.

תזכורת בקליפת אגוז: במסגרת רפורמת שטרום נקבע כי על פועלים ולאומי למכור את חברות כרטיסי האשראי שבבעלותם עד לשנת 2020. הבנקים השלימו עם הגזירה, אבל כמו כל גוף עסקי נורמלי בנו תוכנית פעולה איך לפצות את עצמם לטווח הארוך על אובדן ההכנסות כתוצאה מהגירושים הכפויים מחברות כרטיסי האשראי. חברות כרטיסי האשראי הן הרי פרות מזומנים שהניבו לבנקים רווח של מאות מיליוני שקלים בשנה.

אחת הדרכים לפיצוי הייתה פיתוח אפליקציית תשלומים - אפליקציה שבאמצעותה הצרכנים יכולים להעביר כסף בצורה פשוטה מאחד לשני באמצעות הטלפון הסלולרי וללא צורך בביורוקרטיה של העברה בנקאית. אלא שמבחינת פועלים ולאומי (פועלים עם אפליקציית ביט ולאומי עם האפליקציה של פפר פיי), העברת תשלומים בין אנשים הייתה רק המנה הראשונה. המנה העיקרית הייתה כניסה לפעילות מול בתי העסק, בשירות הדומה לשירות הסליקה שמציעות חברות כרטיסי האשראי. בעסקים עסקינן והמטרה הייתה כמובן ליצור קשר עם בית העסק ולמכור לו שירותים נוספים ורווחיים, שהרי הרווחיות בתחום התשלומים והסליקה אפסית. כל חובבי הקונספירציה וכל חובבי האנטי בנקים האוטומטים, יגידו בוודאי שהבנקים שוב "עובדים" על הרגולציה ומשבשים את הרפורמה האלוהית של שטרום עוד לפני שיצאה לדרך. סליחה? מה זה אכפת בדיוק לצרכן מי מסדר את מי? אם הוא נהנה מכך והתחרות גוברת - בבקשה, שהבנקים והרוכשים החדשים של חברות כרטיסי האשראי יריבו על הצרכן.

ובכלל, אפליקציות התשלום הן עוד נדבך במגוון שירותים בנקאיים חדשים שמתבסס על הטכנולוגיה, כי רק הטכנולוגיה מסוגלת לשבש את המגזר הפיננסי המסורתי ולא רגולטורים כמו שטרום שחושב שאם הוא יסדר את הקלפים מחדש בשוק הבנקאות, הכל יבוא על מקומו בשלום. הטכנולוגיה היא זו שמניעה חדשנות, היא זו שמאפשרת לצרכנים להשתמש בטלפונים הניידים שלהם לתשלומים, לקניית מוצרים פיננסיים מגוונים באותה קלות של מצרכים מזון במכולת ומאפשרת למיליונים ברחבי העולם להסתדר ללא מזומנים בארנק.

3. בכל מקרה, מה שקרה הוא, כצפוי, שקרן ורבורג פינקוס נעמדה על רגליה האחוריות ו"התלבשה" על הרגולטורים: הצילו, הצילו, הבנקים הורסים את רפורמת שטרום (כן, מה שיותר חשוב, שהם עוצרים את הבוננזה שתיכננה קרן ורבורג פינקוס לעשות בסיבוב על לאומי קארד). הקרן החליטה להוביל את המאבק כנגד התוכניות של הבנקים וגררו אחריהן את ישראכרט וכאל, שעדיין נמצאות בבעלותן של הבנקים. כאמור, הבכי ונהי, כלל לא רק את הטענה שהאפליקציות יהרסו את הבייבי של שטרום, שמטרתה הייתה לכאורה לחזק את חברות כרטיסי האשראי ולהפוך אותן למתחרות של הבנקים בתחום האשראי הצרכני - אלא גם איום לסגת מרכישת לאומי קארד.

דוברי הקרן עושים מאמצים אדירים להציג אותם כקורבן אומלל שבא להניע תחרות ושמו לו מקלות בגלגלים. דובריו ביקשו לצייר את הדברים באופן הבא: דמיינו לעצמכם מוכר בדוכן פלאפל שמעמיד את הדוכן למכירה ואז בא פלוני אלמוני ומסכים לשלם את המחיר המבוקש. האם יעלה על הדעת שיום אחרי יפתח המוכר דוכן פלאפל בצד השני של הכביש? ובכן, כן, בהחלט יעלה על הדעת - זו הכלכלה, טמבל. זו התחרות, טמבל (אם אין שום הסכם אי תחרות כמובן). וחוץ מזה - שקרן ורבורג פינקוס לא תהפוך עצמה למוכרת פלאפל כזו תמימה. מדובר בקרן אמריקאית מתוחכמת ומנוסה, שפעילה בענף הפיננסים והתשלומים בעולם. הקרן התעניינה, בדקה וצללה לעסקי לאומי קארד מזה כשנתיים לפחות. היו בטוחים: הם לא התעוררו בוקר אחד כמו אותו דוכן פלאפל שפתחו לו דוכן מתחרה מעבר לפינה וגילו שבנק לאומי רוצה להיכנס לפעילות בתחום הסליקה.

בניתוחים הרבים שעשו טרם הרכישה, הם בהחלט לקחו זאת היטב בחשבון. נראה שהם פשוט מנצלים את האווירה האנטי בנקאית בכדי לשפר עמדות ולהרחיק מתחרים פוטנציאליים - רק כדי ששוק הסליקה ימשיך להישלט ע"י 3 חברות כרטיסי האשראי בלבד וישמור על איזון מסוים בתחום הרווחיות. כלומר, תחרות לא מעניינים, רפורמת שטרום לא מעניינם, הצרכן לא מעניין - הרווח שלהם זה בהחלט מעניינם (באופן טבעי), אז למה להפוך את זה קרב על דמותה של רפורמת שטרום?
זאת ואף זאת: הקרן הגלובלית שמכירה היטב את ענף התשלומים הגלובלי, יודעת היטב שמגבלה כמו המגבלה שהיא מנסה לכפות בשוק המקומי - חסימת הבנקים מכניסה לפעילות בתחום - אינה קיימת בשום מדינה בעולם. אז למה בישראל כן? כי הרגולציה בישראל עקומה ותמיד היא מנסה להמציא את הגלגל, כי רק בישראל אפשר לנצל אווירה פוליטית-פופוליסטית לטובת שיפור והרווח והתשואה שהם ירשמו אחרי שיסיימו לעשות סיבוב על לאומי קארד וימכרו אותה בעוד כמה שנים ברווח פטור ממס.

4. למרבה הצער הלחץ של ורבורג פינקוס על הרגולטורים ובנק ישראל, שתחילה נטה שלא להתערב, צפוי להטיל מגבלה על הבנקים. ככל הנראה מדובר בהיקף מחזור הסליקה השנתי על מנת לוודא שלא ישתלטו על שוק ו"יפגעו" בחברות כרטיסי האשראי. ובעצם, למה? הרי המטרה של רפורמת שטרום הייתה להגביר את התחרות ולהטיב עם הלקוחות. אז למה לא להכניס עוד שחקנים לשוק הסליקה, בעיקר בתחום העסקים הקטנים שעדיין משלמים עמלות סליקה גבוהות בעשרות אחוזים לעומת הרשתות הגדולות? יתירה מזו: ממילא בחברות כרטיסי האשראי אומרים מזה שנים שתחום הסליקה כבר לא מהווה מוקד רווח מהותי והם השלימו שהשינויים בשוק רק ישחקו עוד יותר את הרווחיות - ולכן הן מתמקדות בתחומים אחרים כמו אשראי צרכני.

5. טעות אחת גדולה עשה בנק הפועלים בעידן של רפורמת שטרום: במקום להיפטר מישראכרט כמה שיותר מהר, בדומה ללאומי, הוא מרח את הזמן במחשבות והרהורים על איך למכור. למכור בבורסה, למכור למשקיע כדוגמת קרן ורבורג פינקוס או השתעשעות ברעיון הגרוע של דיבידנד בעין, שהובילה יד ימינה של שרי אריסון, אפרת פלד. במקום להכות בברזל בעודו חם, כשהשווקים חמים, כשהשוויים עולים, שהבורסה רעבה לקלוט הנפקות ענק מהסוג של ישראכרט - הבנק די חלם. עכשיו הוא תקוע עם ישראכרט כמו עצם בגרון. ראשית - השווקים התקררו, התכווצו וספק אם כיום הבורסה תוכל לקלוט הנפקת ענק כזו; שנית, מצד אחד הבנק מחזיק עדיין בחברת כרטיסי האשראי הגדולה במשק ומצד שני הוא פועל נגדה. 

6. ההחלטה הקרובה של חדוה בר, המפקחת על הבנקים, בהטלות מגבלות, כמוה ככניעה לאיומים, או סוג של סחיטה באיומים שהפעילה הקרן.
זו בחירה בהגנה על קרן ורבורג פינקוס ורווחיה במקום הגנה על התחרות ועל הצרכן.
זו בחירה בהגנה על רגולציה שמנסה להמציא את הגלגל במקום ליישר קו עם מה שקורה בעולם, בו אין אף מקום שרגולציה הטילה מגבלות על הבנקים בשימוש באפליקציות תשלום. זאת ואף זאת: בר יודעת היטב שהמתחרים הפוטנציאליים בעולם בשוק התשלומים הם ענקיות הטכנולוגיה.
זו בחירה בהגנה בכל מחיר על רפורמה מדומיינת וכושלת במקום הגנה על החדשנות ועל הטכנולוגיה שמשבשים את המודלים הישנים של הסקטור הפיננסי.
זו בחירה שסותרת גם את עמדתה של רשות ההגבלים העסקיים, הממונה על תחרות, כפי שבאה לידי ביטוי בדיונים סגורים.

בקיצור, בחירה בהטלת מגבלות היא בחירה גרועה לצרכנים, לחדשנות ולתחרות. אז למה מתעקשת חדוה בר לעשות בחירות גרועות?