מהעיר התחתית בחיפה לסצנת המוזיקה הלוהטת של אירופה: הכירו את רשא נחאס

אפילו שבשנה וחצי האחרונות היא גרה בברלין, המוזיקאית רשא נחאס היא תוצר מרתק של סצנת האנדרגראונד הפלסטינית, שפועלת בעיר התחתית בחיפה, ושכבר מזמן לא בונה על מימון או שיתוף פעולה מכל סוג שהוא עם המדינה

רשא נחאס / צילום: כפיר זיו
רשא נחאס / צילום: כפיר זיו

קולה המתוק-חודר של רשא נחאס, מלווה בגיטרה ובכינור, מלטף את האוזן באנגלית, עם שאריות של ר' מתגלגלת משפת האם שלה. היא שרה על המדבר, על זהות, אהבה, הגדרה עצמית וכאב, ולעיתים מבצבץ בין המילים גם סאב-טקסט פוליטי. כמו בקליפ השחור-לבן של "DESERT", שצולם בהופעה חיה, במועדון קטן, מאחוריה ציור של ספק נמר ספק ברדלס, פוסטר מקרי עם דמות של שוטר ודלת שאף אחד לא טרח להסתיר, היא מביאה את האמת שלה חשופה, לא מתחנחנת ולא מתחנפת, ישר לפנים.

רשא היא יוצרת פלסטינית מהזן החדש. לא האישה הקטנה מהכפר שמשרתת את הבעל, מגדלת ילדים ושומרת על צניעות, אלא בחורה עצמאית, מרדנית, דעתנית בת 22, שנראית ומדברת מבוגר לגילה. היא חמושה בתספורת קצרה, מתריסה, נזם באף, תנוכי האוזניים מחוררים בצפיפות בעגילים, לבושה וינטג' מחושב. היא עוד תוצר מרתק של סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בעיר התחתית בחיפה, אפילו שבשנה וחצי האחרונות היא גרה בברלין, משם היא מתחזקת קריירה בינלאומית מרשימה וממש בימים האלה מוציאה אלבום חדש, שאת הקליפ שלו צילמה ממש עכשיו בביקורה אצל המשפחה בחיפה.

היא הגיעה ברכבת לתל אביב, וכשאנחנו יושבות בקפה באחת השכונות הקטנות קרוב לתחנה, נראה שהיא לא ממש מרגישה שייכת. כשהתכתבנו לפני הפגישה, העדיפה לשלוח מסרונים באנגלית, אף שהיא מדברת עברית שוטפת, כי ככה קל ונכון לה יותר. תחושת הזרות הזאת, לא פה ולא שם, מלווה את השיחה שלנו, שמתנהלת כמעט בלחש, עד שהיא מגיעה לסוגיות שמכאיבות לה, כמו מערכת היחסים שהיא מנהלת עם מדינת ישראל.

"אני כבר לא גרה פה", היא אומרת, "אז אפילו בעברית אני כבר לא ממש משתמשת. ישראל בשבילי היא המון דברים. היא אנשים והיא ממשלה שמבצעת כיבוש ואפרטהייד כנגד העם שלי, בצורה מכוערת ואלימה. יש לי חברים ישראלים, שאני לא בטוחה שהם מגדירים את עצמם כישראלים, שמאוד יקרים לי. איך שאני מסתכלת על המדינה, על הפרופגנדה בחינוך, במדיה, משהו בסיסי ועמוק אנטי פלסטיני מושרש בחברה. גם בכלל לא ברור לי מאליו שילד בן 18 צריך להחזיק אקדח. כשחברים שלי מחו"ל באו לבקר אותי בחיפה, הם נסעו ברכבת והיו בשוק ממספר הרובים שראו שם. זה מצב דפוק".

גם האלימות מהצד הפלסטינית דפוקה.

"אני לא מקבלת אלימות משום צד. אני נגד אלימות. אבל נקודת המוצא בין העמים היא כל-כך לא שוויונית ומשם הכול נובע, ממערכת יחסים של מדכא ומדוכא. רק שיהיה ברור - רצח הוא מזעזע בעיניי משני הצדדים".

את לא כותבת שירים פוליטיים נוקבים.

"אני כותבת על זהות, על בחירה, האם אנחנו מגדירים את עצמנו נכון, בית, חופש, אהבה ויחסים, על כאב, שמחה ומה שביניהם. אם זה פוליטי? כן, גם זה פוליטי, אבל זה הרבה יותר מזה. הפוליטי הוא רק שכבה אחת מהמציאות שלי, היא חשובה והיא חלק ממני, אבל לא כל-כולי".

לא תלויה במירי רגב

רשא נחאס נולדה למשפחה מבוססת בחיפה, אבא עו"ד, אמא טכנאית מכשור רפואי. היא למדה בבית הספר הנוצרי בעיר, בגיל שבע התחילה ללמוד לנגן ובגיל תשע אימצה את הגיטרה של אחותה והלכה ללמוד בקונסרבטוריון באופן מסודר עד גיל 18, כי רצתה שיהיה לה בסיס מוזיקלי חזק שממנו תוכל לצמוח. מגיל 12 כתבה שירים, וכשהתחילה לשיר אותם, לקחה שיעורים בפיתוח קול כדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהיא מעמידה לעצמה תמיד.

את ההופעה הראשונה עם חומרים מקוריים שלה עשתה בערך לפני ארבע שנים במועדון קבריט, שפירושו בערבית גפרורים - מרכז הסצנה הפלסטינית מחתרתית בעיר התחתית. "הסצנה הזאת התחילה מהרצון שלנו להזמין בירה בערבית, בשפת האם שלנו", היא מספרת. "האמנים הערבים הפלסטינים לא מרגישים נוח, אין להם את החופש ליצור, את היכולת להיות עצמאים בלי להיות תלויים בשלטון. לפני שנתיים עשיתי פרויקט עם תלמידים בתיאטרון ‘אל מידאן' ובאמצע חתכו את התקציבים בגלל החלטה של משרד התרבות לקצץ תקציבים והפסקנו אותו. זאת הייתה הפעם הראשונה ביצירה שלי שהרגשתי שאני לא יכולה ליצור את האמנות שלי בדרך שאני רוצה.

"אז יש לנו את היצירה האלטרנטיבית שלנו, העצמאית. יש את המועדונים שלנו ‘פאטוש' ו‘קבריט', שיש בהם סאונד, אקוסטיקה ותאורה מעולה, ואני מדברת שם בשפת האם שלי, אומרת מה שאני רוצה על כל מה שאני רוצה, יש לי את המקום שלי".

ואולי את לא חייבת להתחבא? תאמר נפאר הוא דוגמה לאמן שפרץ והצליח להגיע לקהל הישראלי, ששר דרוויש ואומר מה שהוא רוצה.

"הוא אמן מדהים שעובד עם מי ועם מה שנכון לו. גם אנחנו עושים מה שנכון לנו. אנחנו קבוצה גדולה של אמנים ברמה בינלאומית בחיפה, שמתעקשים להביא את האמת שלנו ולבד. יש לנו פסטיבל סרטים פלסטיני וערבי עצמאי, תיאטרון עצמאי, ואני לא מוצאת את זה בשום מקום אחר בארץ".

גם לא ביפו?

"גרתי ביפו. זה לא ככה".

כי בחיפה יש דו קיום טוב יותר?

"אני בעד דו קיום, אבל גם בחיפה אין דו קיום, כי איך אפשר לדבר על דו קיום כשאנשים חיים מאחורי חומה פחות משעתיים נסיעה ממני? אני אוהבת אנשים ואני בעד דיאלוג. מוזיקה מחברת בין אנשים וחשוב לי לתקשר עם אחרים, אבל איפה רמאללה, ושכם ועזה? אלה האחים שלי".

אבל הערים האלה לא נמצאות בריבונות ישראלית, למה את מאשימה את הישראלים במציאות שהפלסטינים יצרו?

"כי יש שם חיילים ישראלים. לפני חודש רמאללה הייתה בהסגר, אז זה כן שייך לפה וזה כן מדינת ישראל. יש לי חברה מביירות שעבדנו יחד בצרפת לא מזמן, גם ביירות היא הרי אותה אדמה, עם אותם חופים, אולי אני נאיבית".

"בנו אין מי שתומך"

אירועי הדמים באוקטובר 2000, היא מספרת, עומדים מאחורי הקמת הסצנה האלטרנטיבית פלסטינית בחיפה. רשא הייתה אז בת ארבע, אבל היא אומרת שתמיד שאלה שאלות על מה קרה שם. "תמיד היו לי מודעות ועומק, תמיד העניין הפלסטיני היה ברקע בבית. אני מעדיפה לכתוב שירי אהבה, אבל זה נוכח. אם תראי פלסטיני נופל על הבמה במופע מחול, המשמעות של הנפילה תהיה אחרת מאשר אם תראי גרמני או ישראלי נופלים. הכול פוליטי וגם לא פוליטי. לכל דבר יש עוד ועוד שכבות".

מי מממן את האירועים שלכם?

"הם מממנים את עצמם. אנשים משלמים על הופעות, קונים דיסקים, חלק בא לעזרה מארגונים בינלאומיים. בנו אין מי שתומך".

בגיל 19 הוציאה מיני אלבום ראשון שכלל ארבעה שירים ושלחה אותו לאמרגנים ותחנות רדיו בחו"ל, שהתחילו להשמיע אותם. שנה אחר כך השתתפה באירוע חשיפה גדול ברמאללה ואחד המפיקים של פסטיבל גלסטונברי באנגליה, שהיה מאחורי הקלעים והתרשם ממנה, הזמין אותה להופיע שם באחת הבמות. "היו שם הרבה אנשים ואחרי הפסטיבל עברתי בברלין והחלטתי להישאר, ספונטני. יכולתי להישאר בכל עיר אחרת. הרבה זמן הרגשתי שאני רוצה לצאת מישראל וזה היה נכון. מאז אני שם".

ואיך ההורים הגיבו?

"הם מאוד אוהבים ותומכים בי. אנחנו מגדירים את הזהות שלנו".

לא היה להם קשה שהבת שלהם בועטת בכל מוסכמה אפשרית?

"אולי, אבל הם הכי מדהימים והכי מפרגנים ויש בינינו דיאלוג. אז אמא שלי לא מתה על התספורת שלי, אז מה. זה שיער והוא גדל. כל החברים שלי ככה. יש כל-כך הרבה דיכוי. לא רק לפלסטינים, גם לנשים - וזה לא ינהל אותי. אני אדם יוצר ואני זקוקה לחופש, אני מי שאני. יש כאלה שאוהבים וכאלה שפחות וזה בסדר".

היא התמקמה בברלין בדירה עם שותפה וחיפשה נגנים. "הסתובבתי במועדונים, פרסמתי מודעות בפייסבוק וחברתי לשאדן, כנר מדהים שניגן איתי בקונסרבטוריון והפך לשותף מוזיקלי יקר. היום אנחנו ארבעה בהרכב וכדי להוציא את האלבום החדש, שנמצא עכשיו במיקסים, בעיצוב עטיפה ובחירת שם, עשיתי גיוס המונים ואת הקליפ צילמתי עכשיו בחיפה עם האמנית אליזבת' קרוגלוף המדהימה שביימה אותו. אני פה פעמיים-שלוש בשנה וביתר הזמן בכל העולם - ברזיל, צרפת, שוויץ, ארה"ב, אנגליה, סיבובים עם להקה, לבד. כרגע יש כמה לייבלים אירופאים ששמעו אותו ומעוניינים להחתים אותנו".

את מצליחה להתפרנס מהמוזיקה?

"בטח. אני משתתפת בשני פרויקטים של אמנים בתיאטרון, אבל 80% מההכנסה היא מהמוזיקה שלי".
שהיא מאוד מערבית ובאנגלית, אין בה כמעט זכר לערבית.

"אני מאוד מושפעת מהמוזיקה של שנות ה 60' וה-70', ג'ון לנון, ג'וני מיטשל ולו ריד והכתיבה באנגלית פשוט באה ממני, למרות שהיא לא שפת אם ובאה מבית הספר ומהטלוויזיה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים יבינו אותי. עכשיו אני דווקא כותבת בערבית, שזה מרתק ומוזר. השפה בשבילי היא כמו מכחול שצייר בוחר לעבוד איתו".

תחזרי לגור בישראל?

"אולי, יכול להיות שכן. המשפחה שלי גרה כאן, הבית שלי כאן. אני לא מקציבה לעצמי זמן להיות בחו"ל, זה יכול להיגמר כל שנייה".

רשא נחאס | אישי: 22, רווקה, גרה בברלין | אקטואלי: בימים אלה מוציאה את אלבומה הראשון