לבנות את החומה בגובל מקסיקו - ולהרוס את החוקה?

הנשיא טראמפ אינו מוכן לקבל תבוסה בהצבעה פרלמנטרית • מנוי וגמור איתו להוציא כסף מן הסלע • החוקה מסמיכה רק את הקונגרס להקצות כספים • אבל הנשיא מכריז מצב חירום לאומי, כדי לעקוף את הקונגרס ולעקוף את החוקה • מזומן לו עכשיו מאבק משפטי ופוליטי חסר תקדים • עוד קצת הרבה פילוג באמריקה

החומה בגבול ארה”ב־מקסיקו / צילום: רויטרס, Carlos Garcia Rawlins
החומה בגבול ארה”ב־מקסיקו / צילום: רויטרס, Carlos Garcia Rawlins

אנחנו עומדים בעיצומו של משבר פוליטי חדש בארה"ב, שיש לו הפוטנציאל להתפתח למשבר חוקתי. זה עניין לא שגרתי, שנובעות ממנו סכנות, והוא תורם לפילוג עוד יותר עמוק של החברה ושל המערכת הפוליטית.

השנתיים האחרונות היו רצופות מאורעות, שרמזים של משברים חוקתיים נבעו מהם. הנשיא דונלד טראמפ חושב רעש ומהומה לרקע הכרחי וקונסטרוקטיבי של התהליך הפוליטי. סוף סוף, הוא קיבל עליו את המשימה של ערעור הסטטוס-קוו. הוא רוצה להפיל את הסדר הפוליטי.

ממילא, מהלך העניינים הרגיל בתהליך פוליטי לא נועד בשבילו. מהלך רגיל הוא מחרוזת של התקדמויות ושל נסיגות, של עסקאות ושל פשרות. לזה התכוונו מנסחי החוקה האמריקאית, כאשר חילקו את סמכויות הממשלה בין שלוש רשויות, והעניקו סמכות בלעדית לקונגרס להקצות כספים לממשלה הפדרלית.

הפרק הראשון של החוקה מטעים (סעיף 9): "לא יוּצָא כסף מן האוצר, אלא על יסוד הקצאה באמצעות חקיקה". חקיקה היא כמובן נחלת הרשות המחוקקת. הנשיא יכול לתבוע. הנשיא יכול לרקוע ברגליו. הנשיא יכול להתלונן ולגנות. אבל הנשיא אינו יכול להוציא כסף מן האוצר בלי חוק הקצאה, אלא אם כן הוא משתמש בחוק בן 42 שנה, המעניק לו את הסמכות להכריז "מצב חירום".

זה חוק פרדוקסלי, מפני שהוא נועד במקורו להגביל את פוטנציאל השימוש לרעה בכוח נשיאותי. החוק חייב את הנשיא לחזור ולהאריך מצב חירום אחת לשנה. לרוע המזל, המחוקק לא הגדיר מצב חירום, אולי מפני שהניח כי נשיאים יכבדו את כוונתו.

עווית של כעס

ביום ו' בבוקר, הנשיא טראמפ הכריז "מצב חירום לאומי" לאורך גבולה הדרומי של ארה"ב עם מקסיקו. ההכרזה נועדה להקנות לו את הסמכות לשנות סדרי הוצאות בתקציב הביטחון. הוא רוצה 6.7 מיליארד דולר כדי לבנות חומה. הקונגרס סירב להעניק לו את הסכום המבוקש.

בסוף דצמבר הנשיא הגיב בעווית של כעס, סירב לחתום על חוק הקצאה זמני למימון פעולות הממשלה, ו-800,000 עובדים חדלו לקבל שכר. רוב שירותי הממשלה פסקו ל-35 יום - והפופולריות של הנשיא רשמה ירידה תלולה. ביום ו' הנשיא הודיע שיחתום על חוק הקצאה כדי למנוע סגירה נוספת של הממשלה - אבל גם יכריז מצב חירום, כדי לקבל את הכסף שהדמוקרטים בקונגרס (יש להם רוב בבית הנבחרים ומיעוט גדול בסנאט) מיאנו להקצות.

לא לזה התכוון המחוקק בהעניקו לנשיא סמכות להכריז מצב חירום. ההנחה ביסוד החוק הייתה שמצב חירום יוכרז על דעת הקונגרס, לא בהתרסה נגדו. מצב חירום נועד לקצר תהליכי חקיקה בזמן משבר, לא לשבש אותם, ובוודאי לא לעקוף אותם.

המחוז התשיעי יעצור

הנשיא יודע בדיוק מה עומד לקרות: מצב החירום שלו יגיע מיד אל בית המשפט, ויעוכב שם. במסיבת עיתונאים קצת מוזרה טראמפ הסביר בטון מתנגן, ש"אנחנו נגיע אל בית המשפט של המחוז התשיעי, אף על פי שזה לא צריך להיות שם, וכנראה נקבל שם פסק דין שלילי". המחוז התשיעי (9 th circuit) הוא בית המשפט הפדרלי לערעורים במערב ארה"ב, שמקום מושבו הוא סן פרנסיסקו. יש בו רוב של שופטים ליברליים, מינוייהם של שלושה נשיאים דמוקרטיים בחצי המאה האחרונה (המינוי לבית משפט פדרלי הוא לכל החיים).

הנשיא מטיל את יהבו על בית המשפט העליון, שהוא הספיק למנות שניים מתשעת שופטיו. בזכות מינוייו יש שם עכשיו רוב שמרני דחוק. שני ממוניו ידועים בחוות-דעת אוהדות לרשות המבצעת.

התהליך הזה יכול להימשך שבועות, אולי אפילו חודשים. שורה של מדינות בארה"ב ושל ארגונים הודיעו שבדעתם לפתוח בהליכים בבתי משפט מקומיים ופדרליים. הכיוון הסביר ביותר לתבוע את הממשלה בשם בעלי קרקעות על הגבול, שבניית החומה תצריך הפקעות של חלק מהחזקותיהם. כמה מדינות יטענו, ששינוי העדיפויות בתקציב הביטחון יפגע בהן במישרים. טענה אחת נגד מצב החירום תצטט את הנשיא עצמו. הוא אמר במסיבת העיתונאים שלו, "לא הייתי מוכרח לעשות את זה". איזה מין מצב חירום הוא זה שאותו הנשיא לא היה מוכרח להכריז, על פי הודאתו שלו?

הימין חזר והתלונן

הנסיבות הפוליטיות מיוחדות במינן. הימין האמריקאי, המזהה את עצמו כ"שמרני" (השמאל הוא ה"ליברלי"), מנהל מאבק רב-שנים נגד מה שהוא חושב לתיאבון מופרז של הרשות המבצעת לצבור סמכויות שהחוק אינו מעניק לה. במשך רוב נשיאות אובמה, כאשר לפחות אחד משני בתי הקונגרס היה בידי הרפובליקאים, הימין חזר והתלונן שהנשיא עוקף את הקונגרס באמצעות צווים מינהליים.

מן הטעם ההיסטורי הזה, מספר ניכר של רפובליקאים מתנגדים למצב החירום, אם כי רק מתי מעט מביעים את התנגדותם בגלוי. אימת טראמפ מהלכת עליהם. הוא השולט במפלגה באמצעות המוני מצביעים מן המעמד הבינוני הנמוך, שבעיניהם דקדוקי הפילוסופיה השמרנית אינם מעלים ואינם מורידים. הנשיא הוכיח את יכולתו להביס רפובליקאים שאינם נוחים לו באמצעות תמיכה ביריביהם במהלך הבחירות המקדימות.

הדמוקרטים ינסו להביך את הרפובליקאים. הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים יאמץ כנראה חוק, שישלול מן הנשיא את הסמכות להכריז מצב חירום. החוק הזה יגיע להצבעה במליאת הסנאט, ושם לא יהיה עוד מקום לקריצות ולעצימת עיניים: הכול יהיו חייבים לעמוד ולהתפקד. מה יעשו אז המתנגדים הסמויים מבין הרפובליקאים? זו תהיה דילמה לא פשוטה, מפני שכל החלטה תסכן את עתידם הפוליטי: הצבעה נגד החוק תשחרר אותם אולי מיריבים פנימיים בבחירות המקדימות, אבל תעניק דחיפה ליריבים חיצוניים בבחירות הכלליות.

"רוח החוקים"

שלומה של החוקה האמריקאית תלוי לא רק בציות לכתבה וללשונה, אלא גם לרוחה. אחד ממקורות ההשראה החשובים של החוקה הזו היה הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה, שהתיאוריה החוקתית המפורסמת שלו נקראה 'רוח החוקים'. בזמנו לא רווח עדיין הצירוף 'תרבות פוליטית'. האנציקלופדיה הבינלאומית למדעי החברה מפרשת 'תרבות פוליטית' כ"אוסף של גישות, אמונות ותחושות, המעניקות סדר ומשמעות לתהליך הפוליטי, ומספקות את ההנחות ואת כללי-היסוד המנחים את התנהגותה של המערכת הפוליטית".

זאת אומרת, תפקודה של החוקה אינו רק תוצאה של האיום לאכוף אותה, ולהעניש את מפיריה. היא תלויה להצלחתה ברצון טוב, אפילו בדרגה של וולונטריות. ממשלות - במובן האמריקאי הרחב, הכולל את שלוש הרשויות: ממבצעת, מחוקקת ושופטת - צריכות לקבל עליהן כללי התנהגות המשתמעים מן החוקה, לא רק מתחייבים ממנה. המערכת תלויה בהכרת כל משתתפיה בצורך לקבל עליהם עכבות וסייגים; לדעת איפה לעצור, ומה לא לחצות.

הדייר הנוכחי בבית הלבן מעדיף כללים אחרים: ללא עכבות, ללא סייגים. במלחמה כמו במלחמה, הוא אומר. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny