1.8 מיליארד בני אדם מאיימים על עתיד הדמוקרטיה

יותר ויותר מדינות שמוגדרות כ"לא חופשיות" מצליחות להציע לאזרחיהן הכנסה גבוהה ומוכיחות כי הדמוקרטיה כבר אינה הדרך היחידה לשגשוג ולעושר

קניון בבייג’ין /  צילום: רויטרס, Jason Lee
קניון בבייג’ין / צילום: רויטרס, Jason Lee

כשהמאה ה-20 הסתיימה, הדמוקרטיה הייתה בשיאה. ברית המועצות נעלמה. הנאציזם היה סיוט מתרחק, וכל יבשת הפגינה סימני מעבר לבחירות חופשיות ולשלטון חוק. כל האנושות הגיעה סוף סוף להכרת העקרונות הגדולים של חופש דמוקרטי ושוויון - זה מה שמשקיפים רבים הניחו.

במבט לאחור, הסיבות לקסם של הדמוקרטיה באותם ימים אופטימיים נראות מורכבות יותר. חלק גדול מזה לא היה עניין של רעיונות נאצלים, אלא של הצלחה כלכלית. המדינות העשירות ביותר בעולם היו דמוקרטיות, ושאר העולם רצה גם הוא להיות עשיר. היום, העושר העולמי נודד לחלקים סמכותניים יותר של העולם, ולא ברור באיזו מידה הדמוקרטיה תנצח בתחרות הזו, ללא כל היתרונות החומריים לצידה.

מאז העשור האחרון של המאה ה-19, מדינות כמו ארה"ב, בריטניה וכמה דמוקרטיות נוספות שלטו בכלכלה העולמית. אפילו ב-1995, 96% מתושבי מדינה עם תמ"ג לנפש של יותר מ-20,000 דולר בשנה (במונחי ימינו) היו אזרחים של מדינה דמוקרטית. מלבד כמה אוליגרכים שבלטו בקרב חברות (societies) מדכאות וקפואות מבחינה כלכלית, רק דמוקרטיות נהנו מרווחה אמיתית.

כוחן העולה של האוטוקרטיות
 כוחן העולה של האוטוקרטיות

התור של "המדינות הלא חופשיות"

המציאות בימינו שונה מאוד. ניתוח של תחזיות קרן המטבע הבינלאומית מראה שבשלב כלשהו בחמש השנים הבאות, התמ"ג הכולל של מדינות שמדורגות כ"לא חופשיות" על ידי מכון Freedom House יעלה על זה של המדינות הדמוקרטיות. סך הכלכלה של מדינות כמו ארה"ב, גרמניה, צרפת ויפן יהיה קטן מזה של אוטוקרטיות כמו סין, רוסיה, טורקיה וסעודיה.

כדי שהמערב ינווט בהצלחה בעולם החדש הזה, הוא יצטרך להבין איך כפות המאזניים נעו מהר כל כך מהגמוניה דמוקרטית לעלייה אוטוקרטית. חלק אחד של ההסבר הוא הנסיעה לאחור של הדמוקרטיה בכלכלות גדולות, בזכות מאמציהם של מנהיגים חזקים כמו ולדימיר פוטין ברוסיה ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה. אם דמוקרטיות כמו ברזיל, הודו ודרום אפריקה יעברו מגמה דומה בשנים הבאות, הכוח היחסי של המנהיגים האוטוקרטיים ימשיך לגדול.

אבל גורם חשוב אפילו יותר הוא עליית הקפיטליזם הסמכותני. לפני המאה ה-21, משטרים אוטוקרטיים שהגיעו לרמה גבוהה יחסית של הכנסה לנפש נטו להפסיק לצמוח כמו ברית המועצות, או להפוך לדמוקרטיים, כמו משטרים צבאיים באסיה, אמריקה הלטינית ודרום אירופה. מדינות כמו סינגפור, שהמשיכה לצמוח בלי שהפכה לדמוקרטיה אמיתית, נחשבו לחריגים מעטים מן הכלל הרחב.

המגבלה הזו עדיין קיימת במדינות כמו צפון קוריאה וונצואלה, שממשיכות לרכז בקפדנות את הכלכלה בידי המדינה. אבל יותר ויותר מדינות למדו לשלב שלטון אוטוקרטי עם מוסדות כלכלת שוק, והמשיכו לצמוח מבחינה כלכלית, מעל ומעבר לשלב שבו התרחש בעבר המעבר לדמוקרטיה.

היום חיים 376 מיליון בני אדם במדינות מאוד לא חופשיות, בהן רוסיה, קזחסטן ומדינות המפרץ הפרסי, שההכנסה לנפש שלהן עולה על 20,000 דולר בשנה במונחי כוח קנייה שווה. באזור החוף בסין, ההכנסה הממוצעת כבר עלתה מעל הרמה הזו, ובערים הגדולות היא מגיעה ל-35,000 דולר בשנה. כאשר סין כולה תחצה את הסף של 20,000 דולר לנפש, מה שקרן המטבע מעריכה שיקרה בשנה הבאה (2020), 1.8 מיליארד בני אדם ברחבי העולם יחיו במשטרים סמכותניים ברמת הכנסה גבוהה מאוד.

התמ"ג הסובייטי איים על האמריקאי

למגמה הזו יש השלכות אדירות על עתיד הדמוקרטיה. הפעם האחרונה שבה העולם הדמוקרטי ניצב מול אתגר רציני לעליונות הכלכלית והטכנולוגית שלו הייתה אחרי שבריה"מ השיקה את ספוטניק, הלוויין המלאכותי הראשון בהיסטוריה, ב-1957. בעזרת השיקום של אחרי המלחמה ותוספת של מדינות וסאליות במזרח אירופה, הגוש הסובייטי העלה את התמ"ג שלו מחמישית מהתמ"ג האמריקאי ב-1945 ליותר ממחצית התמ"ג האמריקאי ב-1958. כעבור כמה שנים, הכלכלן זכה פרס נובל פול סמואלסון ניבא בספר הלימוד הפופולרי מאוד שלו שהתמ"ג של בריה"מ יעקוף את זה של ארה"ב ב-1984.

זה כמובן מעולם לא קרה. ב-1969, הדגל האמריקאי התנופף מעל הירח, והצמיחה הכלכלית בארה"ב שוב הותירה מאחור את בריה"מ. רמת החיים במדינות הקומוניזם מעולם לא הגיעה לזו שבמערב. המהדורות הבאות של ספרו של סמואלסון המשיכו לדחות את העיתוי שבו הכלכלה הסובייטית תעלה על זו של ארה"ב אל העתיד הרחוק יותר ויותר.

אבל היום יש פחות סיבה לחוש ביטחון בניצחון הכלכלי הסופי של הדמוקרטיה. ב-1957, ארה"ב ובעלות בריתה הדמוקרטיות באירופה ויפן היוו כמעט שני שלישים מכלכלת העולם - פי שלושה יותר מהגוש המזרחי בתוספת סין. הספוטניק אמנם הפחיד את האמריקאים, אבל המערב היה עדיין דומיננטי מבחינה כלכלית. השאלה האמיתית הייתה אם יש לו הנחישות הפוליטית לתרגם את העליונות החומרית שלו להגמוניה גיאופוליטית.

ב-2019, לעומת זאת, אין כמות של נחישות פוליטית שיכולה לבלום את העובדה שהדמוקרטיות המערביות מהוות רק מעט יותר משליש מהכלכלה העולמית. על רקע השינוי הרדיקלי באוכלוסייה ובפריון העולמיים בעשורים האחרונים, יהיה נאיבי לצפות שצפון אמריקה ומערב אירופה יחזירו לעצמן את ההגמוניה שלהן בעתיד הנראה לעין.

לכן, השאלה אם דמוקרטיה או אוטוקרטיה ישלטו בעולם במאה ה-21 תהיה תלויה כנראה בכמה מדינות מפתח שיכולות להשתייך לכל מחנה. אם מדינות כמו הודו, ניגריה ואינדונזיה יצליחו לבסס דמוקרטיות יציבות ועשירות יחסית, לעקרונות החופש והשוויון יש סיכוי לשמור ולהרחיב את השפעתם בעשורים הבאים. אבל אם המדינות המתנדנדות הללו יהפכו לאוטוקרטיות ועשירות, לדמוקרטיה יהיה קשה יותר לטעון להגמוניה.

כפי שמראה לנו ההיסטוריה של המאה ה-20, החופש מתוק בהרבה כשהוא נראה כמו הדרך לעושר.