איך מנהלים מצב חירום כאשר רבע קבינט (בגוף של אדם אחד) יוצא לחו"ל

זו לא הפעם הראשונה בשנה האחרונה שבה ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא בנסיעה מדינית, אותה הוא מקצר בשיאה, משנה תוכניות או לא ממריא כלל, ומעלה את הפמליה העצומה המלווה אותו על המטוס החכור מאל על ובחזרה לישראל. זה דבר אחד, כאשר זה מתרחש במרחק שעתיים עד שלוש שעות טיסה - אך בנסיעה לארה"ב ההפקה של השיבה לישראל יותר מורכבת.

אתמול, שעות ארוכות אחרי שיצא נתניהו מהפגישה עם הנשיא דונלד טראמפ, הוא התכנס בבלייר האוס, הבניין ההיסטורי שמול הבית הלבן. מדי חצי שעה ערך התייעצות ביטחונית, ובין לבין צפה במהדורות של השעה 20:00 בערב בישראל.

מדוע לא מיהר נתניהו לעלות על המטוס החכור ולהמריא לישראל מיד בתום הפגישה עם טראמפ? הרי כשעתיים אחרי נפילת הטיל במושב משמרת כבר הודיע שהוא מקצר את הביקור וחוזר לישראל. הסיבה לכך היא רמת התקשורת המצויה במטוס החכור. 11 שעות באוויר, עם תקשורת טלפונית מוגבלת, גרמו לנתניהו להמתין עוד שעות ארוכות אתמול בבירת ארה"ב.

כיצד אפשר לנהל את אישור בנק המטרות, קבלת החלטות אסטרטגיות ואולי שיחות עם מנהיג מצרים ושליח האו"ם, כאשר אתה על מטוס ולא כל האינפורמציה זורמת בצורה מסודרת? אז נתניהו המתין והמתין. אנשי צוותו הפנו את תשומת הלב לכך שנסיעה שכזו לארה"ב על מטוס מאובזר ומותאם לראש הממשלה, המטוס שאמור להיות מוכן בחודש הקרוב ונרכש בעלות עצומה של כ-580 מיליון שקל, הייתה פותרת את המצוקה.

ישראל מותקפת, כולם בוושינגטון

הסבר אחר לעניין הוא מן התחום הלוגי הפשוט. קוראים לכך האצלת סמכויות וממשל תקין. הסיבה שנתניהו נותר צמוד לאמצעי תקשורת טלפוני טוב בהרבה מאשר הטלפון שיש בידיו על המטוס, היא כי בנוסף להיותו ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל (ישראל כ"ץ הוא ממלא מקום שר החוץ לשלושה חודשים) - הוא גם שר הביטחון. כאמור, הוא מאשר מטרות ויעדים. האחריות הביטחונית נופלת עליו. הוא עובד עם צמרת הצבא, הוא צריך לקיים את הדיון הביטחוני, אם חלילה יקרה דבר מה הוא לא רק ראש הממשלה. הוא מנהל את השיח מול המצרים, ודרכם עם החמאס, כדי להגיע או לא להגיע להפסקת אש.

 כשרבע קבינט (בגוף של אדם אחד) יוצא לחו"ל

באופן דברים נורמלי, אמור להיות לישראל - מדינה עם האיומים הגדולים והתכופים ביותר שיש - שר ביטחון במשרה מלאה. אמור להיות גם שר חוץ במשרה מלאה. אבל נתניהו רוצה שכל המשרות הללו יוותרו בידיו, וכך נוצר מצב אבסורדי בו המרכיבים הבכירים והחשובים ביותר בקבינט הביטחוני-המדיני נמצאים כולם בוושינגטון בעת שישראל מותקפת. לא זו אף זו, ממלא מקום שר החוץ, ישראל כ"ץ, היה אף הוא בסוף השבוע בוושינגטון, נאם בפני איפא"ק ביום ראשון, ולאחר מכן היה גם הוא באוויר למשך כ-12 שעות. ישראל נותרה עם השר יריב לוין כבעל סמכויות מוגבלות, לכנס את הממשלה במקרה שנתניהו יהפוך לבלתי-זמין במהלך הטיסה. סמכות כינוס הקבינט פוצלה מידי לוין ונמסרה ליואב גלנט, אלוף במיל’. גלנט הוגדר לפני יציאת נתניהו לארה"ב כ"מ"מ שר הביטחון ומ"מ יו"ר הקבינט הביטחוני".

אם אפשר היה לפצל את הכיבודים והתארים לעוד כמה אנשים, כדי לרצות אותם פוליטית, יתכן שנתניהו היה מחלק ומחלק עוד.

כשהשרים מעדיפים לשתוק

הבלגן החוקתי הלא-סביר הזה הוא חומר ממנו עשויות ועדות חקירה, במקרים של הסתבכויות. הדברים לא אמורים להיראות כך. אך בפוליטיקה הישראלית בהווה, בכירי הליכוד כה מפחדים מהבוס הגדול והחזק, שהם לא מעיזים לעמת אותו עם הכללים.

בסופו של יום האחריות הממשלתית נופלת על כל שרי הממשלה, מכוח עקרון האחריות המשותפת. ואם המצב יחמיר ויסתבך, הציבור יראה גם אותם כאחראים. הם אמורים לשמש לו קונטרה, כלשהי, לפחות ברמת הטיעון והפעלת השכל הישר.

אבל, כאמור, שרי ממשלת ישראל של 2019, כולל השרים כחלון, בנט ודרעי שאינם ממפלגתו, מרשים לו לעשות הכל. בין אם מדובר בהיותו ראש ממשלה המקבל מתנות, חשוד בשוחד שממשיך לנהל מדינה, אדם העומד בפני כתב אישום חמור (בכפוף לשימוע) ומנהל קמפיין בחירות כאילו העננים הפליליים הם סתם איזה עניין צד לא רלבנטי, עוד מוקש שיש לגבור עליו. ומנהל ממשלה ריכוזית, באופן מוגזם.
את חומרת המצב הביטחוני ניתן היה להסיק מהשינויים מרחיקי הלכת שביצע נתניהו בתוכנית המקורית. הוא ויתר על נאום באיפא"ק, דבר שכמעט ולא קרה בעשור שבו הוא מכהן כראש הממשלה. הוא דילג על ארוחת ערב חגיגית שאמורה הייתה להיות חומר צילומי משובח לקמפיין שלו. גם את לחיצות הידיים המסורתיות עם מנהיגי הקונגרס - יושבת הראש הדמוקרטית ננסי פלוסי ומנהיג הרוב בסנאט מיטש מקונל - הוא ביטל.

הזדמנות הצילום ולחיצות הידיים בגבעת הקפיטול יכלו להיות המקום בו נתניהו היה אומר, עם חיוך למצלמה, כמה חשובה לו התמיכה הדו-מפלגתית (דבר הרחוק מאוד מהאווירה הפוליטית בוושינגטון בשבועות האחרונים, כשהדמוקרטים יוצאים בגלוי נגד ראש הממשלה, נגד איפא"ק ומדירים רגליהם מהאירוע השנתי רב-העוצמה של הלובי האמריקאי למען ישראל).

עוד דבר שלא אירע אתמול, אחרי המפגש עם טראמפ, הוא התדרוך המסורתי לעיתונאים בבלייר האוס. תדרוך מן הסוג הזה מתקיים כמעט בכל נסיעה לחו"ל. בחלקו נתניהו עונה לשאלות און-רקורד, כלומר אומר דברים המצוטטים אחרי התדרוך בשמו. בשנים האחרונות לא ויתר נתניהו על התדרוכים הללו. נתניהו אוהב להיחזות כלפי חוץ כמי שסולד מעיתונאים, אבל בנסיעותיו בעולם נהנה לשבת לשעה ולפעמים ליותר מכך, יום אחר יום, עם קבוצת עיתונאים מדיניים ולשוחח ולענות באריכות על שאלות (לא כל הדברים שנאמרים במפגשים הללו ניתן לצטט).

אתמול, באורח נדיר, נתניהו בחר להיות מכונס עם הצוות הבכיר שלו בקומות העליונות של הבלייר האוס, בעוד העיתונאים - כ-15 במספר - ישבו שעות ארוכות סביב שולחן העץ הארוך והבוהק בקומה הראשונה של הבניין ההיסטורי והמתינו. חלקם העבירו דיווחים לישראל, תוך שהם מנסים לשמוע ולהבין מן הקומות העליונות, לאן צועד הסכסוך האינסופי עם החמאס. אולי היו אלו הדי הראיון המאתגר שערכה לו שדרנית חדשות 12 קרן מרציאנו שטרם התפוגגו. מפגש עם שאלות של עיתונאים אמיתיים בשלב הזה, שבועיים לפני הבחירות, לא נראה אירוע נחשק. עדיף לצלם קטעי וידאו נטולי ביקורת או לקפוץ בישראל להתראיין אצל אלירז שדה.

ובכל עת, בזמן ההמתנה, המשיכו להגיע ההתראות בניידים על ירי בעוטף עזה, על פעילות צה"ל בתוך הרצועה, הפגזות, ירי, הורדת מבנים. בשדרות פנסילבניה שקעה השמש, גשם החל לטפטף ופמליית נתניהו הייתה עדיין נצורה במבנה העתיק. ככל שהמשיכו לשהות בעיר הבירה היפה האמריקאית, כך נדחתה גם שעת הנחיתה בארץ. את הריבוע הזה לא ניתן לעגל. יש דברים שגם שיא הטכנולוגיה הישראלית לא יכלה לשנות, כיוון שעלייה לטיסה למשך 11 שעות שבה נמצא ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון - הכל בגוף אחד - הופכים את הקבינט הנותר מאחור בישראל לגוף שהוא בדיחה.