שיטת החישוב של העליון שמפחיתה את שכר-הטרחה של הנאמנים

מכה למנהלים המיוחדים בתיקי פשיטת רגל ופירוק? בפסק דין שניתן היום (ה') מקבע בית המשפט העליון שיטה לחישוב שכר-טרחה של מנהלים מיוחדים, אשר משמעותה היא כי במקרים מסוימים הם יקבלו הרבה פחות כסף ממה שהתרגלו לקבל עד כה.

השאלה שנדונה בפסק הדין הייתה כיצד יש לחשב שכר-טרחת נאמן עבור "תקבולי מימוש" לפי תקנה 8 לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) - האם "מלמעלה" או "מלמטה", מלגו או מלבר, מהברוטו או מהנטו של הכספים בקופת הפירוק?

השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים נעם סולברג ודוד מינץ, קבע כי החישוב יעשה מהסכום נטו ולא הסכום ברוטו - לא מכלל הסכומים שהופקדו בקופת הפירוק - ובכך למעשה הקטין את שכר-הטרחה של המנהלים המיוחדים על-פי תקנה 8 לתקנות החברות.

פסק הדין ניתן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בגדרה נקבע שכר-טרחתו של עו"ד אייל כהן, ששימש כנאמן בהליך פשיטת הרגל. במסגרת תוכנית פירעון התחייב החייב להעשיר את קופת פשיטת הרגל בסכום אשר יאפשר תשלום דיבידנד מלא בכל תביעות החוב שאושרו וכיסוי עלויות ההליך, ובכללן שכר-טרחת נאמן.

בין הצדדים התגלתה מחלוקת באשר לסכום שבו נדרש החייב להעשיר את הקופה. המחלוקת נבעה מגישותיהם השונות ביחס לאופן חישוב שכר-טרחתו של הנאמן בהליכי פשיטת הרגל, לפי תקנה 8 לתקנות. לשיטת המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי, יש לחשב את שכר-הטרחה מתוך סך ההפקדות לקופת פשיטת הרגל; ואולם לשיטת החייב, באמצעות עורכי הדין לירום סנדה וחנן עזרן, בסיס החישוב צריך לכלול רק את הסכומים שמומשו לקופה ומיועדים לחלוקה לנושים.

אמנם במקרה דנן הפער בין שני החישובים מסתכם בסכום פעוט של כ-5,000 שקל, אך טיבה העקרוני של השאלה גרם לבית המשפט העליון להבהיר את ההלכה המחייבת עבור המקרים שבהם הפער יהיה משמעותי הרבה יותר.

בית המשפט המחוזי בחן את שתי שיטות החישוב והכריע לטובת החייב. נקבע כי שכר-הטרחה יחושב כאחוז מתוך הסכום שמומש לקופת פשיטת הרגל ומיועד לנושים, ולא מתוך סך ההפקדות בקופה, הכוללות גם את הסכומים שהפקיד החייב לצורך כיסוי עלויות ההליך (שכר-הטרחה בתוספת מע"מ, שכר ההשגחה והוצאות ההליך). כלומר, לפי בית משפט המחוזי, סכום תקבולי המימוש אינו אלא סכום תביעות החוב שאושרו, וממנו יש לחשב את שכרו של הנאמן.

הנימוק לכך היה כי הוצאות ההליך אינן מסוג התקבולים שהיו מתקבלים אצל החייב אלמלא פשיטת הרגל. כמו כן, בית המשפט סבר כי קבלת עמדתם של הנאמן והכנ"ר תוביל לפסיקת "שכר-טרחה על שכר-טרחה".

על כך ערערו הנאמן, בתמיכתו של הכנ"ר לערעור.

הבסיס למחלוקת הן תקנות שכר-הטרחה, הקובעות שני מסלולים ו-3 דרכים לחישוב שכר-טרחה של בעל תפקיד בהליכי כינוס ופירוק: במסלול הראשון שכר-הטרחה נגזר מאופי פעולותיו של בעל התפקיד; ובמסלול השני - מתוצאות פעולותיו. המסלול הראשון כולל שתי חלופות - שכר ניהול, שבו השכר נקבע כאחוז מתקבולי הכנסה (לפי תקנה 7); ושכר מימוש, שבו השכר נקבע כאחוז מתקבולי מימוש (לפי תקנה 8). המסלול השני הוא מסלול שכר חלוקה, שבו השכר נקבע כאחוז מתוך סכום הנשייה שחולק בפועל לנושים (לפי תקנה 8א). הבחירה בין המסלולים נתונה בידי בעל התפקיד עצמו, בכפוף לפיקוח של בית המשפט, כאשר לבית המשפט יש סמכות להגדיל או להקטין את שכר-הטרחה.

עוד צוין בהכרעת העליון כי "אין נפקא מינה מה מקור הכסף שנכנס לקופת הכינוס - בין אם כתוצאה ממימוש נכס של החייב או כאשר החייב מביא 'על מגש של כסף' את מלוא הסכום הנדרש, שגם אז רשאי הנאמן לדרוש שכר-טרחתו כתקבולי מימוש על-פי תקנה 8 ולא כתקבולי חלוקה".

עם זאת, השופט עמית ציין כי המקרה הנדון חריג, בהיבט זה שהסכום שהופקד מאפשר חלוקת דיבידנד בשיעור של 100% בצירוף כל ההוצאות בהתאם להסכמה בין הצדדים. המצב השכיח הוא שבקופת הכינוס מצטבר סכום שאין בו כדי להשביע מלוא תאוותם של הנושים, והם נאלצים להסתפק בדיבידנד ששיעורו נופל מגובה תביעת החוב שאושרה. מכל שקל שנכנס לקופה כתקבולי מימוש, יש "להפריש" את הסכום המגיע לנאמן על-פי מדרגות שכר-הטרחה להן הוא זכאי.

בנסיבות, השופט עמית ציין כי הוא אינו רואה היגיון בשיטתם של הנאמן ושל הכנ"ר, לפיה יש לגזור את שכר-הטרחה מהסכום הכולל הן את הסכום המיועד לנשייה והן את הסכום שנצבר "בצד" עבור שכר-טרחה. שיטה זו אינה אלא חישוב שכר-טרחה על שכר-טרחה.

"התקשיתי לרדת לסוף דעתו של הכנ"ר, שהדגיש כי אין להכיר בשתי דרכים של חישוב של תקבולי מימוש. אף אני סבור כך, אך דומה כי גישתו של הכנ"ר מניחה את המבוקש, כביכול המקרה שלפנינו מחייב חישוב 'מלמעלה'", ציין השופט, והוסיף: "במקרה שלפנינו, ייחודיותו של המקרה היא בכך שסכום תקבולי המימוש נובע מההסכמה בין הצדדים כי החייב יעשיר את הקופה בדיבידנד של 100% בצירוף כל ההוצאות בהתאם להסכמה בין הצדדים. סכום תקבולי המימוש במקרה זה, מקורו בהסכמה זו של הצדדים ובהסכמתם 'לצבוע' כל סכום וסכום על-מנת להגיע לפירעון מלא. הסכמתו של החייב 'לצבוע' את הכסף עבור תשלום שכר-טרחת הנאמן, מוציאה אותו מגדר תקבולי מימוש במובן הרגיל והשכיח של הדברים. אין להשליך אפוא ממצב דברים זה למצב הדברים הרגיל, בו נכנסים לקופת הכינוס כספים שאינם 'צבועים'".

לכן, נקבע, "הסכום בו מעשיר החייב את הקופה, לצורך כיסוי הוצאות ההליך, במקרה כמו המקרה שבפניי, לא ניתן לראות בו כחלק מתקבולי המימוש, שכן הוא, באופן מעשי, איננו מיועד כלל לנושים אלא הוא נגזר מתוך הסכום אותו מבקשים הצדדים, בהסכמה, לייעד לנושים".

לדברי עו"ד לירום סנדה, "לאחר שנים רבות שבהן בעלי תפקידים בהליכי חדלות פירעון קיבלו שער-טרחה מופרז על חשבון ציבור החייבים במדינת ישראל ואף על חשבון הנושים, הגיע השינוי. היום בית משפט העליון, בהרכב של 3 שופטים, שם סוף לתופעה ושינה אחרי שנים ארוכות את תקנות חישוב שכר-הטרחה בהליכי פשיטת רגל.

"בית המשפט העליון קיבל את מלוא טענות מרשי לגבי אופן חישוב שער-טרחה בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון, וקבע הלכה חדשה שתשפיע על אלפי החייבים במדינה ואף תתרום יותר לנושים, שכעת יזכו לראות נתח גדול יותר מהכספים בקופת הכינוס של כל הליך. ציבור בעלי התפקידים בפשיטות רגל התאגד וניסה למנוע את ההחלטה התקדימית ואף גייס עירבון לתיק בסך של 30,000 שקל, אך כאמור ללא הצלחה. עסקינן בפסק דין תקדימי וחדשני, אשר דורש שינוי מערכות החישוב של כונס הנכסים הרשמי בדבר אופן חישוב שער-טרחה בהליכי חדלות פירעון ושם סוף אחת ולתמיד בעניין התדיינויות של שער-טרחה.

"בית המשפט העליון ער לסוגיה הקשה של בעלי תפקידים שניצלו את הפירצה בתקנות החישוב על-מנת לגרוף לכיסם מאות אלפי שקלים. ישנם תיקים בהם יש נכסים רבים לחייב, חברה פעילה, רכבים, נדל"ן, משק חקלאי וכו'. בתיקים כאלה מדובר בשינוי של מאות אלפי שקלים בכל תיק ותיק וכספים שכעת יגיעו לנושיו של החייב ולא לכיסם של בעלי התפקידים".