במלחמה על איי גלפגוס, המדענים והמקומיים לא תמיד באותו צד

"השמידו את כל העיזים, לא הייתה ברירה. אם היו משאירים אפילו עז אחת, כל הפרויקט היה מיותר", אומר ד"ר דייגו קירוגה, חוקר של השפעות חברתיות על המערכת האקולוגית באיי גלפגוס. ה"פרויקט" הוא השבת האיזון האקולוגי לאי באמצעות חיסול העיזים. למבצע הזה קראו "עז יהודה", על שם יהודה איש קריות, שבגד בישו, בגלל הטקטיקה שבה השתמשו: תפסו עז אחת, חיברו אליה חיישן, והיא הובילה את הציידים אל שאר העדר, או שהובילה את העדר היישר אל הציידים. כך שוב ושוב, עד שאוכלוסייה של יותר ממיליון עיזים נעלמה מרוב האיים. כיום, הפרויקט נמשך בשלושה איים. 

 ד"ר דייגו קירוגה/ צילום: שלומי יוסף

"קשה לי לפעמים לחזות בכל העיזים המתות הללו", אמרה ב-2013 ד"ר לינדה קיוט, יועצת מדעית לשימור טבע לאתר Modern Farmer, "אבל העיזים מסכנות את הצבים. אני משתדלת לחשוב על הצבים".

העיזים סיכנו את האיים משום שהן נוטות להתרבות במהירות, ומאחר שאין להן בגלפגוס אויב טבעי, הן היו עלולות להכחיד לא רק את הצבים אלא את כל המגוון הביולוגי באיים. מדעני אקולוגיה, שחששו לגורלו של אחד האזורים הייחודיים והמיתולוגיים בתחום מחקרם, הסכימו להקריב כך את העיזים, שהיו מין פולש לאזור. העיזים שהומתו הושארו בחוץ להירקב. לו היו מסלקים את הגופות, החומרים המזינים הנובעים מתהליך הריקבון היו נגרעים מהמאזן של האי, וזה כשלעצמו היה עלול להרוס את האיזון האקולוגי במקום. 

מערכה 1: המקומיים נוקמים בחוקרים ובממשלה

תושבי הגלפגוס, כ-35 אלף איש, בחלקם הגדול צאצאי אסירים נמלטים או פיראטים שהגיעו לאי לראשונה בתחילת המאה ה-19, לא היו מרוצים כל כך מהפרויקט הזה, שהמדענים הגדירו סיפור הצלחה. מבחינת התושבים, העיזים הללו היו מקור מזון, והכחדתן הייתה כרוכה בדילול הצלחת שלהם. כאשר הבינו עד כמה המבצע הזה חשוב למדענים ולממשלה, הם החזיקו בו כקלף מיקוח. בכל פעם שהושתו על תושבי האזור הגבלות חדשות, לדוגמה הגבלות תנועה או דיג, הם היו נוקמים. כך מדי פעם נחתה באי עז חדשה, "מתנה" מאחד הדייגים שמרחב הדיג שלו צומצם. 

תושבי המקום הבינו שמבחינה עקרונית, גם הם מטרד בעיני המדענים. כמו העיזים, גם בני האדם נחשבים תוספת טרייה לאיים ולכן הם "מין פולש". מספר תושבי גלפגוס הוגבל בחוק האקוודורי, ההגירה למקום אסורה, ופיתוח תשתיות חדשות נעשה במינימום האפשרי. מגורי אדם מותרים רק ב-5% משטח האיים, ואילו ל-95% מהשטח מותר להיכנס רק בלוויית מדריך תיירים או בכלל לא. 

באתרים אחרים בעולם שמתנהל מאבק לשימורם, בדרך כלל נוצרת ברית בין האוכלוסייה המקומית למדענים ופעילי איכות סביבה, והם נלחמים יחד נגד תאגידים בינלאומיים המבקשים לכבוש ולתעש את המקום. אבל באיי גלפגוס, המקומיים והמדענים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. מדענים ופעילי איכות הסביבה נתפסים כאן על ידי אנשי המקום כשותפים של תאגידי התיירות המעוניינים להפיק את המרב משימור המינים האקזוטיים, על חשבון בני האדם.

"פוליטיקאים שרצו להיות פופולריים אמרו למקומיים, 'אלה אנשים רעים במכון המחקר, הם רוצים לזרוק את כולנו מפה", אומר ד"ר קירוגה, סגן נשיא למחקר באוניברסיטת סן פרנסיסקו דה קיטו באקוודור, החוקר את היחסים שהתפתחו בין תושבי המקום לגורמים אחרים באי - תיירות, מחקר והמערכת הביולוגית.

"אתם בישראל יודעים קצת על קונפליקט בין נרטיבים ועל דמוניזציה של הצד האחר. כך היה גם אצלנו. התושבים איימו לחטוף את המדענים, והיה צריך לשלוח את הצבא פנימה. את הדירקטור של הפארק (האחראי על כל התיירות באזור) החליפו פעם בחודש. לקראת אמצע העשור הקודם, הפוליטיקאים הפסיקו להזין את הקונפליקט, והעניינים קצת נרגעו".

מערכה 2: המדענים מתקרבים לאוכלוסייה

ד"ר קירוגה ושני חוקרים נוספים של האיים - ד"ר קרלוס מנה ופרופ' אינטי קית' - הגיעו לאחרונה לישראל כדי להשתתף בסימפוזיון שערכו שגרירות אקוודור ואוניברסיטת תל אביב במוזיאון הטבע שליד האוניברסיטה. הסימפוזיון עסק בחי ובצומח באיי גלפגוס, באסטרטגיות שמירה על הטבע ובמינים פולשים.

ד"ר מנה, מומחה לגיאוגרפיה ומנהל משותף של המכון לחקר הגלפגוס, חוקר את השפעת התיירות על האי, בהקשרים של ביטחון תזונתי לתושבים, מגוון ביולוגי וזיהום. המכון פועל באי בחסות אוניברסיטת סן פרנסיסקו דה קיטו שבאקוודור ואוניברסיטת צפון קרולינה שבארה"ב. 

פרופ' אינטי קית', ביולוגית ימית בכירה בתחנת המחקר על שם צ'ארלס דארווין באיים, חוקרת מינים פולשים שעלולים לפגוע בתמהיל הטבעי של איי גלפגוס. היא לא חוקרת בני אדם ישירות, אם כי הם הגורם המשפיע ביותר על המערכת האקולוגית. "למעשה, רוב הזמן אני חוקרת את המינים הקיימים במקום, כדי שנוכל להתריע כשמגיע מין פולש ומתחיל להתבסס במקום". לדבריה, הפעילות של בני האדם היא זו שגורמת למינים פולשים לשגשג.

לדברי ד"ר קירוגה, המתח הפוליטי מתמתן והולך, בין היתר בזכות מאמצים שעושים מדענים ואנשי שמירת הטבע להתקרב לאוכלוסייה המקומית. "אנחנו מאמינים שהעתיד של האי תלוי בכך שהאוניברסיטה תייצג גם את המקומיים. ביססנו את עצמנו כאוניברסיטה של הגלפגוס, שהיא לא רק נקודת מפגש למדענים מכל העולם שחוקרים את האיים, אלא קודם כול מוסד המציע השכלה לתושבי האיים. אם התושבים ידברו אנגלית, הם יעבדו בתיירות ולא יצטרכו להתפרנס מדיג, ולא יהיה אכפת להם לא לאכול עיזים".

הם אולי גם לא יעזו עוד לבצע מהלכים נקמניים כמו השבת עיזים או אכילת צבי ים מוגנים מול עיניהם ההמומות של התיירים.

כמו כן, אם המקומיים יעבדו כמדריכי תיירים, לא יהיה צורך להביא מדריכים מבחוץ, כלומר, קצת פחות אנשים ייכנסו וייצאו מהמקום. כך גם לגבי המדענים. אם המדענים באתר המחקר יגיעו מהאוכלוסייה המקומית, לא יהיה עוד פער חד כל כך בין "המדענים" לבין "המקומיים" ולא יהיה צורך לאכלס במקום כל כך הרבה אנשים מבחוץ. כיום 150 מקומיים לומדים במכון, וסוגיות הקשורות בשמירה על הטבע מקודמות גם במוסדות החינוך לגילאים צעירים ובקמפיינים פרסומיים.

"פעם הדייגים היו אומרים לי, 'אני צד כריש על אפך ועל חמתך', וגאים בזה", מספר ד"ר קירוגה. "היום הם מבינים שהכריש הזה שווה לכלכלה המקומית כשהוא חי לאורך שנים, יותר מאשר פעם אחת בצלחת של איזה סיני".

פרופ' קית': "חלק מהמקומיים בגלפגוס היו כל כך עניים, עד שלא יכלו כלל להגיע לפארק שנמצא על האי ליד, כי אין להם כסף לסיור והם לא ידעו לשחות. לא מפליא שמידת האכפתיות שלהם מהתיירות לא הייתה גדולה. היום אנחנו מתאמצים לשנות זאת".

ד"ר מנה: "אנחנו עדיין מביאים לכאן סטודנטים ממדינות אחרות, לרוב לסמסטר אחד, כדי שילמדו על הקשר בין אדם לסביבה. לגלפגוס יש מסר לביולוגים ומסר ללומדי האבולוציה, וגם מסרים לגורמים אחרים שרוצים לשמר בית גידול ייחודי ובמקביל לאפשר תיירות ומגורים במקום. כיום מחקים חלק מפרוטוקולי התיירות שלנו באנטארקטיקה. אפשר ללמוד מההצלחות שלנו, וגם מהטעויות שלנו.

"היום גדודי התיירים מנוהלים ומודרכים היטב. לא לכל מקום מותר להגיע, והתנועה היא תמיד עם מדריך. אי-אפשר לגעת בחיה סתם כך, יש כללים ברורים. מדובר ב-274 אלף איש בשנה, ולמרות הכמות, הם נמצאים תחת שליטה".

לדברי ד"ר קירוגה, "כ-95% מהמינים המקוריים של האי שרדו. בהוואי, לשם השוואה, מדובר אולי ב-35%".

תייר מגיע לקצה העולם כדי לחוות הרפתקה, ובסופו של דבר הוא הולך אחרי מדריך ומוגבל בשורה ארוכה של חוקים. זה לא נוגד את הפסיכולוגיה של התייר? התיירים לא מתנגדים?

ד"ר קירוגה: "המדריכים מסבירים להם חזור והסבר, לפני ההגעה למקום, עד כמה חשוב לשמור על הגלפגוס למחקר ולדורות הבאים. רותמים אותם לסיפור. אם מישהו רוצה יותר חופש פעולה באי, הוא מוזמן לחזור כמדען או כמתנדב".

פרופ' קית': "כיום התיירים מתנהגים יפה, אבל אנחנו בהחלט חוששים שבעתיד, אם מספר התיירים יגדל, העניינים עלולים לצאת משליטה".

לדברי קית', למרות ההגבלות מגיעים לאיים גם מהגרים לא-חוקיים. התיירות, ההגירה וההתרבות הטבעית מובילים לכך שבשלב מסוים יהיו חייבים לפתח את התשתיות באי, ומגיני הסביבה חוששים מכך מאוד.

"אנחנו מנסים להתפתח באופן הידידותי ביותר לסביבה, לדוגמה על ידי התקנה של תחנות רוח", אומר ד"ר קירוגה. "אנחנו מוכנים להיות אתר ניסוי לטכנולוגיות חדשניות בתחום הקיימות. אין לנו ברירה".

מערכה 3: כולנו אויבי האי

לא רק תושבי האיים והתיירים הם הבעיה של הגלפגוס, אלא גם אנחנו, כל אחד מאיתנו. מדוע? משום שהבעיות המרכזיות באי הן ההתחממות הגלובלית וזיהום מי הים, במיוחד בפלסטיק, ובני אדם אחראים לכך. מעבר לכך, אומר ד"ר קירוגה, כשמתפרץ הר געש באיסלנד, ההשפעה על האי גדולה יותר מאשר התפרצות מקומית, משום שהאירוע חוסם לשבוע את הטיסות מאירופה לאי ומוביל לירידה בתיירות. 

"אנחנו רואים שהתחממות מי הים משנה את החסמים הטבעיים ומאפשרת למינים חדשים להגיע לאזור", אומרת פרופ' קית'. "אם ניקח לדוגמה את סופת אל ניניו, האלמוגים יכולים להתאושש אחריה, אבל אם הסופה מביאה איתה אצות והן צומחות על האלמוגים, הם לא יצליחו להתאושש. לכן אם אנחנו רואים מין פולש, אנחנו מנסים לחסל אותו, אף שבמים הדבר קשה יותר מאשר חיסול של עיזים על פני האדמה".

קית' מוסיפה וטוענת שבני האדם אחראים במידה רבה להגעתם של מינים פולשים, שתפסו עליהם טרמפ. הם נדבקים לספינות, הופכים לחלק מהמזון שהתיירים רוצים לאכול באי ומסתתרים בבגדים. איי הגלפגוס הם אתר מעניין מבחינת היחס בין מספר התיירים הגדול לבין רגישות המקום לכל דבר חדש. מינים רבים, אומרת קית', כבר נכחדו בגלל פולשים, והגלפגוס של היום אינם הגלפגוס של דארווין.

הפולשים מגיעים גם על גבי פלסטיק. "הפלסטיק המסוכן, אם בתצורת שקיות ובקבוקים ואם במיקרו חלקיקים, מגיע בזרמים מפרו ומסין. הפלסטיק עצמו קטלני לחלק מהמינים בים. למחזר זה בסדר, אבל בעתיד נהיה חייבים לחיות בלי פלסטיק. באיי גלפגוס אנחנו מובילים את המהלך הזה, והיום אסור להשתמש פה בקשים, בקבוקים או שקיות מפלסטיק. אנחנו רוצים להראות לעולם שאפשר לחיות בלי פלסטיק".

ד"ר מנה, שיוצר במחקריו מודלים ממוחשבים במטרה לנבא את השפעת שינויי האקלים, אומר ש"אקוודור היא כמו קנרית במכרה - כשאנחנו נהיה בבעיה, אתם תדעו שהבעיה בדרך אליכם".

לדבריו, "המערכת הכלכלית באקוודור בכלל ובגלפגוס בפרט לא חזקה כל כך, כי היא מבוססת יותר מדי על תיירות. המטרה שלנו כעת היא לפתח סוגים חדשים של כלכלה". מן הסתם, לא מתוכננים לקום שם מפעל שבבים או פארק הייטק. הרצון הוא להתמחות בפיתוח ובניסוי של טכנולוגיות בתחום הקיימות.

"ישראל היא מקום שמשקיעים בו בבני אדם, אנחנו רוצים ללמוד את מערכת החינוך שלכם", אומר מנה. "ישראל היא גם מעצמה של טכנולוגיות מים, וזה אתגר גדול מאוד עבורנו. אנחנו, לעומת זאת, יכולים ללמד אתכם לנהל תיירות במקומות שמורים".  

ההיסטוריה הסוערת של איי גלפגוס

איי גלפגוס מוכרים כבסיס לתורת האבולוציה של צ'ארלס דארווין, שביקר בהם בשנת 1835 וגילה שם מינים שלא הכיר. אבל ההיסטוריה הסוערת של המקום הייתה השראה גם לקלאסיקת ספרות.

ב-1835, האיים היו בתוליים מאוד עדיין, ותושבים מעטים התגוררו בהם. אבל כבר אז הם היו אתר שוקק לציד לווייתנים. כאשר הימאים לא הצליחו להשיג לווייתנים, הם צדו את צבי הענק המפורסמים של האיים. הצבים היו מזון אידיאלי לימאים: הם יכלו לחיות זמן רב על ספינה בלי להידרש למזון ומים טריים רבים, וכך הם שימרו את עצמם כמזון פוטנציאלי אפילו במשך כמה שנים של מסע, וגם קל היה לתפוס אותם הודות לתנועתם האטית והיעדר הפחד שלהם מאויבים טורפים. עד להגעת הימאים, הם מעולם לא נתקלו בטורפים כאלה. 

ציידי הלווייתנים שעלו על סיפונה של Essex כמעט חיסלו את אוכלוסיית הצבים הייחודית באחד האיים, תחילה כאשר תפסו 300 צבי ענק, ואחר כך כאשר הציתו בטעות שריפה באי.

הימאים ברחו מהאש חזרה לספינה והפליגו מהמקום, אולם ב-1820 הספינה התנגשה בלווייתן וטבעה. 20 איש התפזרו לסירות הצלה קטנות וניסו להגיע ליבשה. הם הצליחו להגיע לאי הזעיר הנדרסון, כ-4,000 ק"מ מאיי גלפגוס, רעבים, מיובשים וסובלים ממכת חום. הם מצאו שם מים חיים וגם מעט סרטנים, ביצים ודשא, אולם אחרי שבוע מיצו את רוב החי והצומח המתאימים למאכל. 17 איש מתוך ה-20 החליטו לצאת שוב לדרך בסירות הצלה, אולם לאט לאט הם החלו למות. השניים הראשונים נקברו בקבורה ימית, אך בעקבות הרעב הוחלט לאכול את המתים האחרים. 

כשלא נותרו עוד גופות לאכול, עשו שבעת השורדים הגרלה כדי להכריע את מי מהם יהרגו כדי שיהיה למאכל. ה"זוכה" היה צעיר בן 17 בשם אוון קופין. מפקד הספינה ובן דודו הבוגר הציעו אמנם להחליפו, אך הוא התעקש על גורלו. הגרלה נוספת בוצעה כדי להחליט מי יבצע את ההרג. לבסוף, לאחר שמת חבר צוות נוסף ונאכל, שרדו חמישה מתוך ה-17. ספינת חולפת זיהתה אותם ומשתה אותם מהמים במצב מתקדם של הזיות. החמישה ניצלו, וכך גם השלושה שנותרו על האי הנדרסון. כעבור חודשים ספורים, רובם חזרו לים. לגבי אחד מהם יש תיעוד שסבל מפוסט-טראומה ונהג להחביא מזון ולהתעורר מסיוטי לילה. 

שניים מהניצולים תיעדו את האירועים, שהיו השראה לקלאסיקה "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל.