מסעדת בבי היא יופי של מקום לרדת אליו בנעלי בית

במסעדת בבי, האוכל הביתי עם השפיץ והאירוח הלבבי בלי ה"פליץ" הופכים אותה מעוד בר שכונתי בתל אביב לביסטרו מקסים במיוחד

ניוקי ריקוטה וקצח עם מנגולד וכרישה/ צילום: איל יצהר
ניוקי ריקוטה וקצח עם מנגולד וכרישה/ צילום: איל יצהר

חיבתי רבת השנים לרחוב בן יהודה בתל אביב הוסגרה כאן לא פעם. הרחוב התל אביבי המרכזי אך הנשכח הזה (תחשבו על זה רגע, ותבינו למה אני מתכוון), זה שאין לו את ההיסטוריה הזוהרת של דיזנגוף, את הגלאם המפויח של אלנבי או את השארם הענייני של אבן גבירול, שלא לדבר על השיק הצרפתי של שדרות רוטשילד. בן יהודה שטראסה - שהיה במשך שנים ביתם של הייקים יוצאי גרמניה, שישבו בקפה מרסנד עד שעברו כמעט כולם מן העולם - הוא ביתם של כמה ממוסדות האוכל המופלאים ביותר של תל אביב. ברבוניה ובר בוניה, שילה, מל ומישל, בית תאילנדי, ויקינג הרוסית הנהדרת וכמובן קפה מרסנד עצמו - והם רק כמה שמות העולים על הדעת ומעניקים לבן יהודה בקלות את התואר הרחוב הכי טעים בתל אביב, שלא לומר ישראל.

מסעדת בבי/ צילום: איל יצהר
 מסעדת בבי/ צילום: איל יצהר

אלא שמסעדות שכונתיות אמיתיות, לא בתי קפה שכונתיים כמו מרסנד ולא מקומות אופנתיים (גם אם מעולים) כמו שילה, היו ונותרו חיזיון נדיר, ולא רק בבן יהודה. אז נכון, פיקולה פסטה וארנסטו הוותיקות עושות עבודה טובה בגזרה האיטלקית-שכונתית (עד לא מזמן פעלה כאן גם אוסטריה דה פיורלה הוותיקה משתיהן), ואצל אלברט אפשר לאכול אחלה שניצלים, ויש עוד כמה, אבל איכשהו, משהו פשוט - אבל מעודכן, שכונתי - אבל כזה שכיף גם לבלות בו בערב ולא רק לחטוף צהריים זריזים, עדיין חסר מאוד בנוף הבן יהודאי וכאמור בכלל.

אל תוך החור השחור הזה זינקה לאחרונה מסעדת "בבי" (גם השם הוא לשמחתי הכי שכונה שיש). בבי היא בעצם גלגול חדש של "ויינברג", שהיה מין בר יין שכונתי עד שנסגר. אלא שבמקום ללכת בדרך כל בשר כמו רבים מהקולגות שלו, זכה ויינברג לסוף טוב ומפתיע. אסי לוי שניהל את המטבח ושיר וייזר שניהלה את חלל ההסעדה, ובעברית קלה, שניים מעובדי המקום, קנו אותו מהבעלים הקודם, החליפו את שמו ושמרו עליו בחיים. וזה, תודו, מקסים.

עכשיו רק צריך שיהיה נעים וטעים. מילא העיצוב הפשוט שבפשוטים, כזה שלא עושה מעצמו שום עניין וזה מצליח לו. מילא המוזיקה הטובה. בבבי זכינו לאחת מקבלות הפנים הכי נעימות שאני יכול לזכור. מלצרים ומלצריות (אחת מהן התגלתה כבעלת הבית) שאשכרה אכפת להם שאתה נהנה ולא רק עושים הצגה כאילו.

טוב, אחרי כל זה ואחרי שלוק מהבירה הטובה (לא הזמנו יין, אבל יש כאן תפריט יינות על טהרת הכחול-לבן, ובחירותיו חכמות וטובות. עוד צל"ש קטן) התחלנו לאכול. מנת הלחם המסורתית התגלתה כבייגלה שומשום לוהט בסגנון עדות האבולעפיה ולצדו ערימת זעתר משובח במיוחד ופנכת שמן זית. האמת, הייתי יכול להסתדר רק עם זה ועם הבירה ומנת הקולרבי הכבוש* הנהדרת ולהיות מאושר. אבל אני בתפקיד הרי.

סלט עוף "מפורק" משאריות של עוף צלוי מתובל בסומק עם צזיקי, שקדים ו...ענבים. נשמע כמו בלאגן מאורגן שסופו ידוע מראש, והנה הפתעה, אחלה מנה. אולי הטובה שבמנות שטעמנו. אוכל ביתי קלאסי עם טוויסט קטן בדמות חצאי הענבים השחורים ותיבול מדויק שהעיפו את המנה הפשוטה לכאורה הזו גבוה-גבוה.

ניוקי ריקוטה וקצח עם מנגולד וכרישה/ צילום: איל יצהר
 ניוקי ריקוטה וקצח עם מנגולד וכרישה/ צילום: איל יצהר

מסבחת שורשים כללה שלל שורשים לבנים - סלרי, פטרוזיליה, שומר וגזר ואחרים, משתכשכים בטחינה מנוקדת בעדשים שחורות. מנה מנחמת (סליחה על המילה האיומה), לא מתוחכמת, אבל גם לא בנאלית. כיף.

עוד מנה ראשונה: קונפי של נתחי דג בורי שהוגש מונח על שלולית ענקית של שמן זית, מנוקדת בתלוליות יוגורט שמן מתובל ומקושטת בעיגולי צנונית, רצועות בצל ירוק ופרוסות פלפל ירוק חריף. לכאורה, שוב, מאוד בנאלי. בפועל, שוב, ביצוע מדויק שהפך את הבנאליה להצלחה גדולה.

עכשיו הגיע תור העיקריות. נוער א’ התענג על נקניקיות עגל סטנדרטיות, אבל עשוית היטב, עם פירה סטנדרטי, אבל כנ"ל וכרוב אדום צלוי בניחוח מעושן שהיה הברקה אמיתית. נוער ב’ הלך על ניוקי ריקוטה וקצח עם מנגולד וכרישה. הניוקי עצמו היה טיפל’ה כבד מדי וכך גם רוטב השמנת והיין הלבן, אבל הסך הכול היה בסדר.

מסבחה שורשים,/ צילום: איל יצהר
 מסבחה שורשים,/ צילום: איל יצהר

אמא ואבא של הנוער חלקו שווארמה דג, יעני נתחי מוסר צרובים היטב עם תבליני שווארמה, עם מבחר ירקות שורש, כרובית, גזר, פלפלים, בצל ואחרים, צרובים היטב גם הם. לא כל-כך שווארמה, גם לא של דג, אבל יופי של מנה.

לקינוח חלקנו כולנו קרמבל תפוחים עם ערימת קצפת קטנה, ביתי ומושחת, ופאדג’ שוקולד עם טופי מלוח לא פחות מושחת ומוצלח.

בבי היא, כמו שכבר הבנתם כנראה, יופי של מקום לרדת אליו בנעלי בית, אבל גם לנסוע אליו מהקצה השני של העיר מבלי להרגיש צורך להתגלח ולהתבשם. מקלחת ודיאודורנט יספיקו. האוכל הביתי עם השפיץ והאירוח הלבבי בלי ה"פליץ", שלא לדבר על המחירים השפויים, עושים את ההבדל בין עוד בר שכונתי לביסטרו מקסים במיוחד. כן ירבו. 

כדאי להכיר 

קולרבי כבוש: להערכתי הזהירה נכבש הקולרבי בדיוק כמו שכובשים לפת, ואפילו עם התוספת הקלאסית של פרוסות הסלק לטובת הצבע. כפית מלח על כל כוס מים, שבוע המתנה, והרי לכם אחלה מחמצים, כמו שהיו אומרים פעם, ללוות איתם את הבירה.