מקריירות מצליחות למקומות נידחים: שיחה עם אנשים שהחליטו לעצור הכל ולוותר בכוונה על הרלוונטיות

"היום אני עפה על עצמי"

אבישג קופלמן, 36. בעבר: בעלת מותג אופנה אינטרנטי, היום: מגדלת גן ירק ומרצה

זה קרה בחג הפסח לפני שלוש שנים. היא הייתה בהריון, בשבוע 37, עם שני ילדים קטנים בבית ומותג אופנה על הראש. "לא ראיתי איך אני שורדת", מספרת אבישג קופלמן ל’ליידי גלובס’. "הסתכלתי על הילדים ועל הבטן הגדולה שלי, והחלטתי שאני נוסעת איתם למוזיאון חיל האוויר בבאר שבע, וחוזרת למחרת. התקשרתי לבעלי לספר לו, והוא הגיב ב’השתגעת? את בחודש תשיעי ויכולה ללדת בדרך’. בכל זאת ארזתי שקית, ויצאתי לדרך. כבר בדרך התקשרתי לבעלי שוב, ואמרתי לו ‘אני לא אחזור מחר’. הוא ענה: ‘כן, כן, נראה איך תרגישי בערב’.

"יצא שחזרנו אחרי שבוע. טיילנו בבאר שבע, במצפה רמון ובאילת, ובעלי הגיע באמצע לפגוש אותנו. כשחזרתי מהטיול הזה תחושת החופש הייתה עצומה, וידעתי שאני לא יכולה להמשיך עם המותג שלי. עסק משמעותו לוחות זמנים שמחייבים אותך להיות מדויקת, זה דבר כובל ומקרקע, שלא קשור ליצירה".

בעולם שבו רבים רודפים אחרי האתגר הבא כמעט על אוטומט, קופלמן החליטה לעשות דווקא את ההיפך, ולצאת מהמרוץ. עד אותו פסח היא הייתה מחויבת למותג שהקימה עוד בהיותה סטודנטית בשנקר, ‘מכופתרות’. היא עיצבה ומכרה פרטי לבוש בסגנון רטרו דרך הרשת, הייתה אמונה על תהליך הייצור, דגמנה עבור המותג, ושימשה כקופירייטרית וכאשת השיווק שלו. מפעל של אישה אחת. בשיאו היו למותג אלפי לקוחות, עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, קבוצת פייסבוק פעילה ו-12 אלף מנויים ברשימת התפוצה.

"העסק הזה היה החלום שלי", היא מודה, "אבל לפעמים כשאת מגשימה את החלום יש את העניין של החלום ושברו, ואפשר להודות בזה. הדרך לשם כל כך מתישה, ואז, כשאת כבר נמצאת על הפסגה, את גמורה. הצלחתי לסמן וי על כל המטרות שהצבתי לעצמי, ולא היו דברים חדשים שרציתי. זה בסדר להגיד: עשיתי את זה, תודה ושלום. לא הרגשתי צורך להיאחז בזה עוד 20 שנה קדימה.

"מעבר לזה, הרגשתי שהעשייה שלי לא מתיישבת עם האופן שבו אני רואה את תרבות השפע והצריכה. היה לי קשה להיות במקום שמעודד לצרוך עוד ועוד, כשאני יודעת איזה נזק זה עושה ליחסים בין בני אדם, למשפחות, לתרבות. היה לי גם קושי גדול לשווק את המוצר. זה תמיד ‘החולצה הכי יפה’, ‘החצאית הכי מהממת’, ‘השמלה שאת חייבת לחג’. כשכתבתי את המסרים האלה ללקוחות, הרגשתי באיזשהו מקום שאני משקרת. כי זאת בטוח לא החולצה הכי יפה, ולא השמלה הכי מהממת, וגם אם הן כאלה, בקולקציה הבאה אני שוב אצטרך להשתמש באותן מילים".

היא עברה על רשימת האפשרויות שעמדו בפניה, ביטלה את רובן על הסף, ונשארה עם שתי אפשרויות: להישאר ולתפעל את המותג "מתוך שעמום", או להבין שלגיטימי להחליף עבודה, כמו ששכירים עושים. "לקחתי בחשבון שאת כל הידע שצברתי בתור עצמאית, כל האנשים שהכירו אותי וכל הבמה היצירתית שבניתי לעצמי - אי אפשר לקחת ממני".

פחות חפצים, יותר זמן

היום היא בעיקר מגדלת את שלושת ילדיה, מטיילת איתם ברחבי הארץ, ומטפחת גן ירק ואורח חיים מינימליסטי. את ההודעות על קולקציה חדשה מחליפים תיעוד ותיווך של אורח חייה בבלוג ובהרצאות, שדרכם היא מנסה להשפיע גם על משפחות נוספות לנטוש את תרבות הצריכה, להירגע ולצאת אל הטבע.

אילו תגובות קיבלת מהסביבה כשהחלטת להוציא את ‘מכופתרות’ לחופש, כהגדרתך?

"ההורים שלי היו בשוק, המשפחה הקרובה לא צפתה את זה. גם לא בעלי. הייתי בשיא ההצלחה, וכשאת נמצאת בסיטואציה הזאת, אחרי כל כך הרבה שנים של עמל ויזע, הדבר הצפוי הוא להמשיך. מצד שני, אני בן אדם של סמנטיקה, מאמינה שבחירת מילים היא דבר מהותי באופן שבו אנחנו מתקשרים את עצמנו החוצה. אז הודעתי שהוצאתי את ‘מכופתרות’ לחופש. זה מבאס לסגור עסק, אבל זה יופי להוציא אותו לחופש, והייתה לזה השפעה על התגובות של הסביבה".

דוממת את העסק והתחלת להכניס שינויים מהותיים לחייך, עם התמקדות במינימליזם.

"העסק תפס המון נפח, וברגע שהוא יצא לחופש הייתה לי פניות רגשית לדברים חדשים. בתוך החלל הזה התחלתי להסתכל על הסביבה שלי קצת אחרת, ולהרגיש שאני לא רוצה להמשיך לשבת על ספה שאני לא אוהבת, או להגיש לילדים אוכל בצלחת שקיבלתי לפני עשר שנים ואני לא סובלת.

"בהתחלה שחררתי דברים שלא עשו לי תחושה טובה בתוך הבית. היה לי כל כך נעים לגלות מדפים קצת ריקים, וארונות קצת ריקים, ואז הקטגוריות הלכו והתרבו: צעצועים של הילדים, ספרים, שהיו מהדברים האחרונים ששחררתי, ובגדים. היום אני חיה עם ארון שבו 35 פריטים".

קופלמן מספרת שבשלב מסוים הפסיקה לקנות בקצב שהייתה רגילה אליו, והתחילה להתבונן בצורה יותר מודעת על פרסומות ומסרים שיווקיים. "אני שואלת שאלות ונותנת תשובות, וזה מאוד עוזר לי להוריד 90% מהמסרים שמגיעים אלינו בכל רגע נתון. גיליתי שאני יכולה לחיות חיים מלאים וטובים ונהדרים כשיש לי מעט חפצים.

"אני לא צריכה הרבה כדי להרגיש טוב עם עצמי, להיפך: בתקופה שהיו לי הרבה חפצים בבית הרגשתי שכל חפץ דורש ממני תשומת לב. את עסוקה בחפצים שלך, וכשיש לך פחות, יש לך יותר זמן. לחפץ יש משמעות כלכלית, והמשמעות הזאת היא הזמן שבו לא הייתי עם הילדים שלי, לא טיילתי, לא נהניתי מהגינה שלי והייתי צריכה לעבוד".

מעצבת כל רובד בחיי

העובדה שוויתרת על מקומך כיזמית פגעה בהגדרה העצמית שלך?

"ממש לא. הייתי מזוהה עם המותג, כלפי חוץ זה כל מה שהייתי, ותמיד הרגשתי שזה אסון שהדבר היחיד שמגדיר אותי בעולם זה ‘מכופתרות’. זה הקטין אותי. ברגע ששחררתי לא הרגשתי שזה לוקח ממני משהו, להיפך".

מצד שני, שבע שנים זה המון זמן. רוב החיים הבוגרים שלך את מעצבת.

"אני עדיין מעצבת, פשוט לא מתפרנסת מזה יותר. אז פעם עיצבתי בגדים והיום אני מעצבת את הגינה, את החממה, את האוכל שאני מגישה לילדים, את הטיולים שלי. עיצוב בהגדרה זה לא רק מקצוע. להיות מעצב אמיתי זאת צורת הסתכלות על החיים, על חפצים, על צבעים, צורות וקומפוזיציה. אני מעצבת כל רובד בחיים שלי. אז מהבחינה הזאת, עיצוב לא חסר לי.

"הדבר היחיד שמפריע לי הוא שאולי הילדים שלי מסתכלים ורואים אמא שלא עובדת, ושאין לה שאיפות במושגים שנהוג לדבר עליהם. אולי הם רואים אמא שלא תורמת לכלכלת המשפחה, אז כשיש לי הרצאה ומגיעים אלינו אנשים הביתה, אני מסבירה להם שזאת העבודה שלי.

"היום אני לא מגדירה את עצמי, אבל עפה על עצמי. הרבה אומרים לי ‘הלוואי שיכולתי לאמץ יותר מזה לתוך החיים שלי’, כי זה נותן נקודת הסתכלות ומאפשר חשיבה אחרת".

להיות רלוונטית בעידן החדש

"לרלוונטיות יש כמה פנים. בר רפאלי או אסי עזר סופר רלוונטיים, ואני מאוד מעריכה את המקום שלהם, אבל זה רק סוג אחד. כל החשיבה סביב מה שאנחנו אוכלים ושותים זה מאוד רלוונטי, כי יכול להיות שלא נוכל להמשיך להתקיים בתצורה הנוכחית עוד 50 שנה, אם לא נחשוב על זה.

"אם מסתכלים על הדברים בצורה יבשה, אז אפשר להגיד שהייתי מעצבת ועכשיו אני בבית מגדלת שלושה ילדים. זה נשמע משעמם, אבל אני מלאה בעניין, בעשייה, אין משהו שחסר לי. בעיניי, עכשיו יש לי יותר: אני מסננת את רעשי הרקע והמסרים החברתיים שגדלתי עליהם, שהם, בגדול, ‘תעשי צבא, תטוסי לחו"ל, אבל לא ליותר מדי זמן, תלמדי ויאללה, נתראה עוד 50 שנה בפנסיה’. היום אני עושה דברים שפעם רציתי לעשות, ולא התאפשר לי: רציתי לטייל, אבל בתור בעלת עסק את לא יכולה לעזוב פתאום הכול ולטייל שבועיים; רציתי גינה, ולא היה לי זמן".

 "השחרור מהכוח דרש תהליכים שהייתי צריך לעבור ביני לבין עצמי, אבל הגעתי לזה מוכן יותר". אמיר טייג

"שאבתי כוח מדומיין מהפוזיציה"

אמיר טייג. פעם: איש תקשורת, היום: נדל"ניסט בספרד

הוא שימש במשך שנים כעיתונאי ועורך מוערך בזירות כלכליות מרכזיות, עיצב סדר יום והיה אחראי במידה מסוימת על הפיכתן של סוגיות לרלוונטיות בציבוריות הישראלית. כמי שעמד בצומתי ההשפעה הגדולים ביותר, היום שלו היה אינטנסיבי, לפעמים גם סופי השבוע. אבל לפני שלוש שנים החליט אמיר טייג, 48, לעזוב את הקלחת הרותחת של התקשורת, מתוך הבנה שאינה יכולה להעניק לו את הביטחון והיציבות שאליהם שאף.

"גם סביבת הרלוונטיות השתנתה, ודרשה ממני דברים שהיה לי קשה איתם", הוא מספר. "למשל, כניסת הרשתות החברתיות לחייו של העיתונאי. מה זה דורש מעיתונאי? לתחזק את הפרסונה שלו שם כל הזמן. אני ראיתי את עצמי כעיתונאי שמנתח, שלא רק מסתכל על המציאות, אלא מביא אמירה יותר מורכבת, וזה לא מתאים בהכרח לעולם הרשתות החברתיות, שדורש תגובה מהירה ופופוליסטית שתייצר לייקים. פחות אהבתי והערכתי את זה".

היום הוא מתגורר במדריד עם בת זוגו, ועוסק בנדל"ן. את הבוקר הוא פותח בהליכה בפארק עם הכלב, וממשיך בהתרגעות בבית הקפה השכונתי. הגעגוע למקצוע, לתחושת השייכות ולהשפעה עדיין שם, לעתים, ומצד שני - סיאסטה באמצע השבוע הפכה ממדע בדיוני לאופציה ריאלית, כך גם משקה בחצות היום, מלווה בתחושה עצומה של חופש.

אחד הדברים שטייג הסתייג מהם הוא ניצול קשריו הענפים כעיתונאי לטובת פילוס דרכו הלאה. לכן תר אחר האלטרנטיבה הפחות צפויה, שאינה מתכתבת כלל עם עברו. "מישהי אמרה לי פעם, ‘אתה לא תישאר בעיתונות יותר מדי זמן. אתה מהר מאוד תלך להיות הדובר של בזק’. וזה תמיד ישב לי בראש, האמירה האומללה הזאת. לא רציתי להיכנס לתבנית של זה שניצל את הכוח שהופקד בידיו כדי לעבור למשרה נחשקת בצד המסוקר. הבנתי שאצטרך לעשות משהו עצמאי, רחוק מעולם העיתונות, ולבד. זה מאוד משך אותי, גם בגלל תחושת החופש".

אילו תגובות קיבלת עם ההחלטה לעזוב?

"אמרו לי, ‘יש לך משהו טוב ביד, הצלחת לייצר מעמד, למה לוותר עליו? לא תוכל למצוא שום דבר אחר שייתן לך אותה תחושת סיפוק ועשייה. לא תמצא בשום דבר את האינטנסיביות שאתה מכור לה".

והם צדקו?

"ברור שהם צדקו, במובן הזה שלא מצאתי את אותן אינטנסיביות, שליטה והשפעה - השאלה היא האם זה מה שאני מחפש בחיים. האם אני רוצה בולטות? לראות את עצמי בטלוויזיה? חלק מהאנשים יגידו, ‘ברור’. זאת לא התשובה שלי. ראיתי את עצמי בטלוויזיה, המשכתי הלאה. זה לא משהו שאני חייב אותו.

"אנשים חושבים שהשליטה והרלוונטיות זה מה שחסר להם, ושאם רק יהיו להם עוד עשרת אלפים עוקבים באינסטגרם, או אם יביעו את הדעה הנחרצת שלהם - החיים יהיו טובים יותר. אבל אחרי שעושים את זה תקופה, מגלים שזו שגרה. זה נחמד, ולא יותר מזה.

"אחד העורכים שלי אמר לי ‘תדע שאם אתה עוזב, הטלפון יפסיק לצלצל. יפסיקו לרדוף אחריך, ואתה תעבור מהצד של המחוזרים לצד של המחזרים’. תמיד ידעתי את זה, ואמרתי לעצמי: 'נכון שאתה מרגיש עכשיו מלך העולם, מקבל כבוד משרים ואנשי כסף, וכולם מתקשרים ואומרים איזה גדול אתה, איך הבאת את הפרשנות או הידיעה - תדע שזה זמני'. ההכנה העצמית הזאת הקלה עליי, אבל פחות ממה שחשבתי".

איבדתי את השייכות

איך הוויתור על הכוח והרלוונטיות השפיע על ההגדרה העצמית שלך?

"תמיד ידעתי שאני שואב את הכוח המדומיין הזה מהפוזיציה: בזכות זה שהיה מישהו שאמר ‘אני אתן לאמיר את הזכות להשתמש בפלטפורמה שלנו’. ראיתי את האנשים סביבי, מנכ"לים גדולים ומשכתבים זוטרים, ואמרתי: המנכ"לים לא יותר חכמים ממך ואתה לא יותר טוב מהמשכתבים. ייחסתי הרבה מהכוח למזל ולפלטפורמה, לדברים שהם חיצוניים לי. לכן זה לא השפיע על ההגדרה העצמית שלי.

"השחרור הזה מהכוח כן דרש תהליכים שהייתי צריך לעבור ביני לבין עצמי, אבל הגעתי לזה מוכן יותר. המשכתי ואני ממשיך לעקוב אחרי כל מה שקורה בתעשייה, והרבה מאוד פעמים נוצר אצלי תסכול מזה שאני לא יכול להגיד את מה שאני חושב, שאין לי פלטפורמה. אני אומר לעצמי: ‘אתה בחרת לעזוב, ולכן זה יהיה טוב לך, וגם לאנשים שהשארת מאחוריך, אם לא תמשיך להיות מעורב’. איבדתי את הזכות להגיד את דעתי מתוך ריחוק מתנשא".

מה עוד הפסדת?

"בעיקר את הסביבה החברתית שלי. בסופו של דבר, אחד הדברים העיקריים שקיבלתי מהעבודה שלי הייתה שייכות לקבוצת אנשים איכותית. הרגשתי שאני חלק ממשהו שהוא גדול יותר. זאת תחושה שהיה לי קשה מאוד להיפרד ממנה".

ומה הרווחת?

"תחושה גדולה של חופש, נפילה ברמת הלחץ. פתאום יש לך הרבה יותר זמן פנוי, ואתה יכול לשנות את אורח החיים שלך בהתאם למה שאתה רוצה, ולא בהתאם למה שנדרש ממך. כעיתונאי, סיאסטה באמצע השבוע הייתה מייסרת אותי בצורה קיצונית, לא הייתי מסוגל לעשות את זה. פעם רבצה עליי אחריות גדולה, עכשיו אני דואג שזוגתי, אני והכלב שלי, נחיה טוב. ואין לי רגשי אשם. אני עושה את זה, וזה לגיטימי לדאוג לעצמך".

 "השהות בחווה חידדה אצלי את הריצה המיותרת, השפע המוגזם, כל הדברים שעושים כי מישהו אמר". אילנה אפרתי / צילום: אור רוזנבוים

"שחררתי את עצמי. אני יוצאת כל חודש לחופשי"

אילנה אפרתי, 62. פעם: מעצבת אופנה, היום: בעלת חווה באומבריה

אילנה אפרתי הייתה ממעצבות האופנה המוערכות והעסוקות בישראל, עם חנות מותג בבעלותה שפעלה בדיזינגוף מאז 1987, פרויקט ‘שדרת המעצבים’ והכרה מקיר לקיר. החנות והסטודיו שלה סיפקו עבודה לעשרה עובדים. "הייתי פורצת דרך. לא היו מעצבים ישראלים מקוריים, ואני הרגשתי שאני יכולה לתת ביטוי למחשבה שלי ולהוביל מהלכים.

"כשעשיתי הכול מחויט מחומר גלם טבעי, ועם מחשבה על הצבעים - אנשים הגיבו לזה. אבל כשזארה נכנסה הבנתי שהמפה השתנתה, שמכאן החיים של המעצב יהיו הרבה יותר קשים ושאין לאן לצמוח. זה היה טוויסט קרדינלי, שמעודד מחשבה על שינוי. בשיאו של העסק שלי, שחררתי את עצמי מלהיות מחויבת.

"הייתי אז מאוד עסוקה ויכולתי להמשיך ולהיסחף לתוך העולם הזה, ולתת לו להשתלט עליי. הרגשתי שזה נחמד, אבל אני לא רוצה להשתעבד למותג ‘אילנה אפרתי’. אני פשוט לא מרגישה מחויבת לפעול כמו שהחברה מכתיבה לנו. יש לי את היכולת לנתק את הטייס האוטומטי, ולהסתכל על הדברים מבחוץ במבט ביקורתי".

היא החליטה להיפרד מהעובדים, לשנות את דרך עבודתה ולהפעיל את הסטודיו לבד, במתכונת של פגישות אישיות בלבד, חודש כן וחודש לא, לסירוגין. "הייתי אז בת 45, לא עשיתי את השינוי בצורה אימפולסיבית", היא מספרת. במקביל, רכשה ושיפצה חווה, שלדבריה ננטשה במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן שבחבל אומבריה שבאיטליה. בחווה היא מטפחת גן ירק, מטע זיתים וכרם, ומקבלת השראה. לאחרונה פרסמה יחד עם בתה ההיסטוריונית, אור רוזנבוים, את הספר 'אורטו: טבע, השראה, אוכל', שמתעד שנה בגן הירק.

למה דווקא איטליה?

"לאורך שנים שוטטתי שם כשקניתי חומרי גלם לבגדים שעיצבתי, והבנתי את התרבות שלהם דרך השיחות וההיכרות המוקדמת. בפעם הראשונה שהגעתי לאיטליה למפעל בגדים, הייתי אמורה להיפגש עם המנהל, אבל הוא אמר לי ‘מצטער, אני הולך עכשיו’. זה קרה כמה פעמים, ואז הבנתי שהם בסך הכול הולכים לאכול ארוחת צהריים.

"בהתחלה הייתי מתחרפנת. חשבתי לעצמי: ‘אני באה, לחוצה בטירוף, והם, בעלי המפעל, מרשים לעצמם. מה, הם לא רוצים למכור?’. אחר כך התחילה לחלחל המחשבה, ונפל האסימון: גם אני יכולה לחיות ככה, יש בזה היגיון. התחלתי לקחת הפסקות, וללכת עם בעלי והבת שלי, שאז הייתה קטנה, לארוחות צהריים. השינוי הזה קרה עוד בתקופה האינטנסיבית שלי".

תמיד הייתי פרש בודד

השהות בחווה חידדה אצלה את "הריצה המיותרת, השפע המוגזם, כל הדברים שעושים כי מישהו אמר. אני מאוד גאה בזה שמכרנו את שתי המכוניות שלנו, ואנחנו מתניידים באופניים. יותר מזה: אין לי טלפון נייד כקונספט, אף פעם לא היה. אני גם לא רואה טלוויזיה, רוצה ללכת בקצב שלי".

אילו תגובות קיבלת כשהחלטת על המהלך?

"הרבה אנשים הסתכלו עליי בעיניים פעורות, לא הבינו. אמרו לי: ‘את עושה טעות. הגעת לשיא, ודווקא עכשיו את עוזבת הכול ונוסעת?’. אבל אני הייתי בטוחה בעצמי. אני מודעת מאוד לזמן, יודעת שהוא רץ מהר, ושאלתי את עצמי מה צופן לי העתיד והאם אמשיך לעשות כל חיי רק את זה. זה לא מה שרציתי.

"חלק מהלקוחות קיבלו את זה קשה, שאפשר יהיה לבוא רק בקביעת פגישה מראש. היה לי חבר, איש שיווק, שאמר לי ‘המצאת קונספט, ואת תסגרי את העסק בעוד כמה חודשים".

והוא לא צדק, במידה מסוימת?

"חלק מהלקוחות אכן נדדו הלאה, אבל אחרים באו כי אהבו את הקונספט של בניית קולקציה יחד איתי. האמת היא שחשבתי שזה לא יתאים לאף אחד, וככה העסק ייפסק לבד, והופתעתי מאוד לגלות שזה לא קרה.

"ברור שכשמישהו נסוג מעט יש לזה מחיר, כי הוא יכול להפסיד את ה’קליקה’ וחיבורים בתעשייה. אבל אני תמיד הייתי פרש בודד, לא כל כך מצייתת לחוקים, ולכן במובן הזה היה לי יותר קל: לא איבדתי את הקליקה, כי אף פעם לא הייתה לי כזאת. כלכלית, החנות משלמת את עצמה ומשאירה לי משכורת. בוודאי שאם הייתי עובדת בחברה אחרי 30 שנות ניסיון, הייתי מרוויחה יותר. אבל אני לא רוצה להיות עבד. עכשיו אני יוצאת כל חודש לחופשי".

מה הרווחת?

"אינטרדיסציפלינריות. עכשיו אני עושה גם חקלאות וגם בגדים, עשיתי קולקציות בהשראת המקום והבאתי לישראל. העולם שלי מלא דברים, ומאתגר אותי מאוד. הרחבתי את עצמי, ודבר נולד מדבר. הייתי צריכה להוריד את ההילוך הזה, כי אנחנו בתור בני אדם משתנים. כשאת בזינוק בעלייה את ממוקדת מטרה, אחר כך מסתדרת ובוחרת איפה לשבת.

"כשהגעתי לבית הוא היה מוקף בשדות תעשייתיים, וכיוון שרציתי להפוך אותם לאורגניים, נתתי להם לנוח. כמו שהשארתי את השדה, ככה המוח שלי היה זקוק לחופש מהדינמיקה העירונית, שמאוד מכוונת מסחר. אפילו הבגדים שלנו בעיר לא כל כך משתנים, זאת חוויה שמרחיקה את המעצב משינוי אמיתי. ברגע שעשיתי את השינוי, אפשרתי לעצמי לעשות את העבודה הזאת יותר כאמנית.

"בנוסף, השבריריות והחוזק של הטבע מרתקים אותי, ונותנים לי הרבה תובנות על חיסכון, הפרדה, שימור. אני אוכלת בעונה כמעט רק מגן הירק שלי, וזה נותן לי שליטה: אני יודעת בדיוק מה גידלתי ואיך. אנחנו נמצאים היום, במובן הזה, בהמון אי ידיעה, ואלו דברים שמעסיקים אותי מאוד.

"עוד דבר שמתחדד אצלי בהימצאות כאן הוא קוצר הזמן שלנו. זה מאוד נוכח דווקא במגע עם הטבע, כי בעיר אנחנו מחביאים את סוף החיים, מתעלמים מזה, מותחים את הפנים כדי להדחיק את הנקודה הזאת. בטבע מרגישים את, זה כי יש בו מחזוריות. זה מאפשר לך לא לפחד, לקבל את זה כמו שאת מקבלת שהכרם צהוב והעלים נפלו, ואין צבעים. מתוך השיא הזה של השפע, יש רגעים שאין".

 "מאוד חששתי מהשינוי, לפעמים הייתי משותק מזה". אמיר אלרום / צילום איל יצהר

"הרגשתי שאם לא אשנה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם"

אמיר אלרון, 54. פעם: איש הייטק, היום: חקלאי עירוני

25 שנה הוא בילה בעולם התובעני והמאתגר של הטכנולוגיה בישראל ובחו"ל. מסלול שכלל גם רילוקיישן עם משפחתו לוונקובר שבקנדה עם חברת סייטקס, וחזרה לישראל שבע שנים מאוחר יותר כמנהל הפרויקטים הגלובליים ב-IT של חברת סאפ. הוא נהנה להיות חלק מקבוצה שפיתחה טכנולוגיות אינטרנט מתקדמות, מעבודה עם חברי צוות הממוקמים במקומות שונים בעולם, ומעניין גדול.

למעשה, שום דבר במסלול החיים של אמיר אלרון לא רימז על כך שיום אחד ימצא את עצמו בונה בריכות אקולוגיות, בוסתנים, חממות וגינות עירוניות, ומרגיש יותר שייך ונלהב מאי פעם. ובכל זאת הוא החליט לנטוש את המשכורת המפנקת והשקט הנפשי (היחסי), וללכת אחרי הלב.

הרצון לשינוי, הוא מסביר, הגיע כחלק מתהליך ההתאקלמות המחודש שלו בישראל. "לא סבלתי בתחום שלי, אהבתי תוכנה, אבל 25 שנה זה הרבה זמן, הייתי כבר באמצע שנות ה-40 והרגשתי שאם לא אשנה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם". החיבור לטבע תמיד היה שם, הוא אומר, אבל החשיפה לתחום הקיימות התעצמה כששהה בחו"ל. "בקנדה, שהיא ירוקה בכל אספקט, התנדבתי בגינה הקהילתית והייתי פעיל בעמותה להצלת מזון, וככה הכרתי את הקיימות יותר מקרוב. כשחזרתי לארץ היה לי רצון גדול להמשיך ולעסוק בזה, נדלקתי לגמרי על התחום, והרגשתי שהוא קורא לי. בזמן הזה גם ניהלתי פרויקט הייטק בצפון אמריקה בשעות מטורפות, וזה היה לא שפוי. היו סימנים שעכשיו צריך לזוז".

בשמונה השנים האחרונות הוא עצמאי שמונע על ידי תשוקה גדולה לייצר חקלאות עירונית בישראל, ולהעלות מודעות לנושא הקיימות. "חקלאות עירונית זה כלי כלכלי, חינוכי ושיקומי. ככה חיו בעבר בני אדם, הם גידלו ליד הבית אלפי דברים. בישראל זה קרה בפעם האחרונה בתקופת הצנע בשנות ה-50. זה מאוד פרקטי, וצריך לחזור לזה. לנצל שטחים עירוניים לגידולים, לחבר טבע לבני אדם. יש לזה חשיבות גם ברמה הנפשית, וגם הכלכלית".

פחדת מהשינוי?

"מאוד חששתי, לפעמים הייתי משותק מזה. היו ימים שלא ידעתי לאן אני לוקח את הדברים, כי רציתי משהו בלי להבין את התחום בצורה מספקת. התחלתי עם הרבה חשש, אבל מתוך הבנה שהספיק לי מה שעשיתי, ועכשיו צריך משהו שיחבר אותי מחדש לדברים שאני אוהב".

אילו תגובות קיבלת כשעזבת את המשרד והלכת לעשייה פיזית?

"חלק חושבים שאתה משוגע ושזה משבר גיל, מה שלא מנותק מהמציאות. אחרים חושבים שזה מדליק, היו מתים לעשות שינוי בעצמם. זה קרה בזמן שהתחום היה עוד פחות מוכר ומובן בישראל, אז היו כאלה ששאלו למה לא להפוך את זה לתחביב, ולהמשיך לעסוק במה שאני עוסק, שהוא כלכלי מאוד. עניתי שהגיע זמן לנסות ברצינות".

על מה ויתרת עם השינוי?

"על השקט הכלכלי, בהחלט נאבקתי בהתחלה. היום אני במקום יותר טוב, אבל עדיין קשה לייצר הכנסה טובה, בטח ביחס לעבר. כשאתה שכיר יש יותר שקט נפשי, ואין את השקט הזה כעצמאי. צריך לייצר עוד עבודה, עוד הצעות מחיר. מצד שני - לא צריך לבקש יום חופש מאף אחד. אני עוד לא מספיק רגוע כעצמאי, זה שריר שאני מנסה לפתח כל הזמן".

הסטטוס החברתי שלך השתנה.

"בישראל אכן יש שיח על מקצועות שהם יותר ופחות נחשבים, אנשים מעריכים אנשים שמצליחים כלכלית, וכסף מדבר כאן מאוד חזק. מצד שני, רוב האינטראקציות שלי מתקיימות עם אנשים שבעניין של קיימות, אז ביומיום אני מרגיש בעיקר פרגון".

מה הרווחת?

"העובדה שאני עצמאי, למרות הכול, היא יתרון. אני אחראי על סדר היום שלי, יש בזה הרבה חופש וזה מאוד מעצים. מעבר לזה, אני מרגיש שאני נמצא במקום הנכון והמדויק בשבילי. אני עובד עם חבר’ה בכל הגילאים, הרבה צעירים, יש תחושה של קהילה, אנרגיות אחרות, יש הרבה יותר אנשים כיפיים בעולם הזה של הקיימות. אני מרגיש שאני מתפתח מקצועית, ואפילו רוחנית, בעולם הזה.

"בעולם התוכנה הייתי מנהל פרויקטים ויש בזה משהו מדליק, אבל יותר מספק לראות אנשים שממש משתמשים בדברים שאתה יוצר, ולקבל את הפידבק. השינוי הזה גם מאפשר לי להרגיש קצת צעיר. אם באופן מצרפי אנשים יעשו עוד דברים ירוקים בהלימה עם הטבע, יקרה שינוי. קיימות צריכה להיות גבוה בסדר העדיפות העולמי. אלו דברים שבוערים בי".