יש לנו כוחות וצרכים שלא היו לנו פעם. עם הכוח באה אחריות להשפיע, והצורך הזה גדל והופך למפלצת

בראיון ל"ליידי גלובס" מסביר הפסיכולוג רועי סמנה עד כמה המרדף האגרסיבי הזה עשוי להוביל דווקא לתחושת ריקנות, התשה והתמוטטות נפשית: "אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו, ומייצרים לחץ מטורף" • כשזה מתלכד עם האובססיה להגשמה עצמית, שיעורי הדיכאון הולכים וגדלים • אז אילו מיומנויות חשוב לסגל כדי להתמודד עם תובענות העידן החדש

רועי סמנה / צילום: אריק סולטן
רועי סמנה / צילום: אריק סולטן

העולם שלנו משתנה בקצב מהיר, ולא תמיד אנחנו מצליחים, או רוצים, לעצור לרגע ולראות איך זה משפיע עלינו. לכולם כבר נראה טבעי לתעד את מה שאכלו או עשו, ולהעלות מיד לרשתות החברתיות, עוד לפני שנהנו מהביס. טעם עדיין לא מצטלם, אז מה שחשוב זו הניראות - וכמה לייקים עשו לה. הפסיכולוג הקליני רועי סמנה, מרצה ומדריך בתוכניות לפסיכותרפיה וגם מטפל מבוקש, מסביר ל"ליידי גלובס" לאן מוביל אותנו המסחור העצמי העודף בעידן החדש, ומייצר נקודת מבט ייחודית לשינויים שאנחנו חווים, בזמן שלנפש האדם קשה להדביק את הטכנולוגיה.

איך תגדיר רלוונטיות בעידן החדש, ולמה חשוב להישאר רלוונטיים?
"רלוונטיות היא לא מושג פסיכולוגי, אבל אפשר לחבר את זה למקום הנרקיסיסטי. ההרגשה שאני מספיק בעניינים מתחברת למקום האקזיסטנציאליסטי של החרדות שלי מפני הגיל וכל מה שמסמל את האובדנים שהוא מביא איתו. אז להיות רלוונטי זה בעצם להגיד: אני צעיר, לא נתקעתי מאחור, אני מחובר למה שקורה. בעידן הזה חלק מהעניין של להיות רלוונטי זה להרגיש שאתה בסדר עם קבוצת השווים שלך".

תמיד רצינו להיות כמו קבוצת השווים, זה עיקרון עתיק מאוד.
"תמיד היו קבוצות שווים, ותמיד אנשים רצו להשתייך, אבל היום הרבה יותר קל להשוות, כי יש לנו חלונות ראווה מול העיניים".

מזויפים.
"כמובן".

זה חדשני, כי מעולם לא יכולת לזייף ככה בהיסטוריה האנושית.
"נכון. פעם היה זיוף, אבל הוא היה שייך לסלבריטאים. למי היו עושים פוטושופ? למעטים. היום אתה עושה לעצמך בשניות. הגענו למצב שיש אנשים שעושים ניתוחים פלסטיים כדי להיראות כמו הפילטר של האינסטגרם שלהם. כמה כוח, לכאורה, יש לאנשים היום, שבלחיצת כפתור שמים פילטר ונהיים יפים".

ומה השתנה אצלנו?
"כולנו היום מוצרי צריכה, כולנו עסוקים בשיווק עצמי. אפילו ילדים משווקים את עצמם. בגלל שכל אחד משווק את עצמו, אתה בשוק מאוד תחרותי, עם המון אנשים שמתחרים על תשומת הלב של הגולש הממוצע. אתה צריך לספק עניין, להיות רלוונטי. אתה צריך להיות מספיק מרתק, מספיק סקסי, מספיק מושך, וזה קשה. זה מרוץ מטורף. זאת עבודה".

אנחנו יצורים הישרדותיים, שמוכנים לשלם מחיר עבור תגמולים. האם התגמול גבוה?
"רלוונטיות חשובה בהיבטים אבולוציוניים. כי מה זה בעצם אומר? אתה מתאים את עצמך לסביבה, מסתגל, מתארגן בהתאם לשינויים. הבעיה היא שאנחנו בעידן טכנולוגי שמתפתח ורץ קדימה, ולעומת זאת, האבולוציה של הנפש מאוד איטית. עד שנדביק את הקצב, הטכנולוגיה תהיה שונה".

זה יוצר דיסוננס קשה.
"נכון, הטכנולוגיה נושפת בעורפך, הנפש שלך לא מסתגלת, ואנחנו רוצים לספק צורך בשייכות, כי יש לזה משמעות אבולוציונית. חוקרים טוענים שה-FOMO, נניח, התפתח אבולוציונית, כי אם לא ידעת מה קורה סביבך - כל השבט מדבר על הממותה שמסתובבת ואתה לא מעורב, זה לא מעניין אותך - פשוט נכחדת. כלומר, עם השנים המוחות שלנו התפתחו כך שאם אנחנו מרגישים אאוט, אנחנו מגיבים בצורה של פייט או פלייט. זה מגיע לאקסטרים היום, כי קצב ההתפתחות מטורף, האינפורמציה זורמת מהר מדי ומהרבה כיוונים. אפילו אני מרגיש מאחור. 20 פעם מטופלים הסבירו לי מה הסיפור של הסטוריז באינסטגרם, ולא הבנתי את הקונספט, וכבר עכשיו אני מתחיל לפתוח פער ומרגיש קצת לא רלוונטי. ואני לא כזה זקן".

הנרקיסיסט הבריא

מה המניע שלנו להרגיש רלוונטיים?
"הצורך בשייכות מאוד בסיסי. מדברים בפסיכולוגיה על צרכים בסיסיים נרקיסיסטיים, שהם בריאים, בסך הכול. אחד מהם זה הצורך שיראו אותי, שישקפו לי שאני טוב, שאני מוצלח, שיש לי מה לתרום. ויש גם צורך בתאומוּת - אני צריך להרגיש שאני משתייך, שאני כמו אחרים, שאני לא חייזר. על הצרכים האלה הרלוונטיות יושבת. אני רוצה, למשל, שיראו אותי ברשתות החברתיות ושייתנו לי לייקים, ואני רוצה להרגיש שאני כמו כולם. בדיוק כמו ילדים בתיכון - אני אקנה אותם בגדים ואשמע אותה מוזיקה".

איך זה מייצג אותנו כחברה?
"החברה שלנו היום, התרבות המערבית, נמצאת בגיל ההתבגרות. יש לנו קצב צמיחה מואץ ולא פרופורציונלי. אנחנו בבלבול עמוק, במשבר זהות, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם כל הדברים שצמחו לנו. זה מין שלב ביניים שאי אפשר לדעת כמה זמן יימשך. יש לנו כוחות וצרכים שלא היו לנו פעם.

"הכוח הוא היכולת להיראות ולהשפיע. לאדם הממוצע יש משהו כמו 700 חברי פייסבוק. יש לו קהל יעד, והוא יכול להפיץ את דעתו. פעם היו לך 2-3 חברים מקסימום. היום יש לך מאות, או אלפים, שעוקבים אחרי הדברים שלך. מצד שני, עם כוח גדול באה אחריות גדולה, אתה צריך להשפיע ולעניין, והצורך הזה גדל והופך למפלצת. נוסיף לזה ענייני קנאה שמתעוררים בעידן הזה. פעם היית משווה רק עם השכן. היום אתה עסוק בהשוואות, ובדרך כלל מפסיד".

זה משפיע למרות שאתה יודע שזה מזויף?
"אתה יודע שזה לא אמיתי, אבל זה עדיין עושה את האפקט. זה כמו שאתה רואה סרט - אתה יודע שהוא לא אמיתי, אבל אם הסרט מספיק טוב אתה משהה את חוסר האמונה. ובכל מקרה, כמה אני יכול לא להאמין. יש גבול ליכולת להשהות את הספק. כל הפרצופים המחייכים חודרים את השריון, במיוחד אם החיים שלי במצב לא משהו. אפילו אני, שחוקר ומרצה על זה, הרגשתי בחג המולד שכולם חוגגים באירופה ורק אני נשארתי בבית. בסופו של דבר, אם הייתי עושה פילוח סטטיסטי, זה היה חלק קטן מהחברים שלי בפייסבוק. אבל הם העלו כל יום תמונה, וכמובן רק את התמונות שבהן הם נהנים ומחייכים".

למה יש לנו צורך להראות שאנחנו מאושרים כל הזמן?
"קודם כל, אנשים לא אוהבים להראות שרע להם, אולי רק לחברים הקרובים, לא למסה של החברים בפייסבוק. כשאת באה לכיכר העיר לא תספרי שרע לך. אבל למה אנחנו צריכים להראות כמה טוב לנו? כי זאת אשליה נעימה, אני מוכר את זה גם לעצמי. אחד הדברים היפים שפייסבוק הביאו זה את הזיכרונות - כל יום הוא מעלה לי מה היה לפני שנה. ואז אני מקבל תמונה חלקית מאוד גם על החיים שלי, אני אומר לעצמי איזה כיף היה לפני שנה. אני כבר לא זוכר מה באמת עבר עליי באותו יום, כלומר, אני מוכר את הסיפור לעצמי. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה בהפוך על הפוך, זה מאלץ אותי לראות את הטוב בחיים שלי".

אבל את מי מעניין מתי עשית ספורט או מה אכלת?
"את הקהל הדמיוני שלנו. אנחנו הרבה פעמים מציגים לקהל הדמיוני, והוא חשוב. נכון שקצת הלכנו רחוק מדי - אנשים היום עושים סקס כמו פורנו, מחשבים זוויות צילום כדי שזה ייראה טוב. אני שומע את זה ממטופלים - המחשבה איך זה יצטלם וייראה - קשה לתפקד תחת העדשה הדמיונית הזאת. אתה כל הזמן בתחושה שמתעדים אותך גם ממקומות נרקיסיסטיים. ולכיוון השני, כמו עניין השיימינג, אני חושש לעשות פדיחות בציבור כי יש סיכוי שזה יתועד ויעלה לרשת החברתית. אם אני אצעק על הילדים בפומבי, נניח. התחושה היא שאנחנו כל הזמן בדריכות וחושבים איך אנחנו נתפסים".

לא מעניין מה למדת

איך הצורך להיות רלוונטי מתבטא בשוק העבודה?
"אמא שלי עבדה באותו מקום 40 שנה, בזמנו זה היה כבוד גדול שמישהו רוצה אותך. אתה עושה 20 שנה אותו דבר, יש לך ידע עצום, צריכים אותך, אתה עמוד תווך חשוב בחברה. היום אנחנו יודעים שבעולם ההייטק להיות אחרי גיל 40 זו בעיה, כי אתה לא רלוונטי.

טכנולוגיה משתכללת, ומה שלמדת לפני עשור כבר לא רלוונטי. אנשים בהייטק כל הזמן לוקחים קורסי השלמות אחרי העבודה. בלילה הם יושבים לקרוא מאמרים, להתעדכן בבלוגים. הכול כדי להישאר רלוונטיים, אחרת הם יאבדו את מקום העבודה. יש משהו מטורף בריצה של הצעירים, כי הם רצים כדי להישאר במקום".

אז מה, אנחנו אוגרים על גלגל בכלוב?
"אנחנו ממש רצים אחרי הזנב של עצמנו, וזה מלווה בלחץ מטורף. גם הגשמה עצמית, דבר חשוב, הפכה לאובססיה. אחוזי הדיכאון הולכים וגדלים כל הזמן. אבל המצב היום יותר טוב. פעם היה רעב, לא היו תרופות, מכונות כביסה וכו’. היום יש שפע, יש יותר זמן פנוי והמצב הכלכלי יחסית טוב, ולכן אתה הרבה יותר עסוק במשמעות.

"פעם הייתי צריך לעבוד בשביל אוכל לילדים, המשמעות הייתה ברורה, היה סדר ברור. היום אנחנו בקצה פירמידת הצרכים של מאסלו, וזה ממש לא פשוט, כי היא מסבכת את החיים. אתה פותר את הבעיות הבסיסיות, עולה לשלבים גבוהים, ואז נוצר סט חדש של בעיות. אני רואה את זה בטיפולים - יש בעיה עם החמות, נניח, פותרים אותה ואז מתגלה שיש בעיות בתשוקה. הבעיות רק הולכות וגדלות. זה שיש לנו יותר שפע, יוצר הרבה פעמים סט חדש של בעיות".

זה כמו כשאתה הולך לבחור רוטב עגבניות בסופר - פעם היה אחד, היום יש מלא.
"לא משנה מה אבחר, תמיד ארגיש שלא בחרתי בהכי טוב".

זה נכון גם במעגל העבודה?
"כן. תמיד יש תחושה שהחיים קורים במקום אחר. גם בזוגיות - האם זו הבחירה הכי טובה? אלו בעיות שלא התמודדו איתן בעבר".

מה אפשר לעשות עם זה?
"אני מאמין שזה תהליך ארוך. צריך ללמוד להכיר תודה אמיתית, לא ברמת הטכניקה, אלא לקבל את עובדות החיים המרות, לדעת שאנחנו תמיד נפספס משהו, שתמיד יהיה מקום לחרטה ולמחשבה על מה שהחמצנו. אין דרך להימנע מזה. תמיד יגיע דור חדש ונרגיש זקנים".

מי מושך ומי לא

יכול להיות שאפליקציות הדייטינג מעודדות את השאיפה לתחלופה תמידית.
"אני שומע הרבה פעמים מהרווקות והרווקים אצלי בקליניקה שנאה תהומית לאפליקציות. הם רוצים ללכת ברחוב ולמצוא מישהו כמו פעם. אני אומר להם שהם יכולים לנסוע בכביש על כרכרה, אבל זה יהיה איטי ולא יעיל. צריך להכיר בבעייתיות שיש במצב הזה, שבטינדר, למשל, יש כל הזמן אלף אופציות אטרקטיביות יותר. בסופו של דבר אתה חייב להשתמש בדברים האלו - למי שלא שם אין דייטים. גם אם אנשים יגידו לך שהם רוצים להכיר באופן טבעי ואורגני, השפע של היכרויות באפליקציות מסחרר. זה מפחיד, כי זוגיות היא המקום שבו אתה רוצה את הכי טוב. אתה יוצא עם מישהו, אבל אלף אחרים הביעו בך עניין ראשוני, ואתה לא רוצה לפספס את זה".

איך אתה מאמין לזה, הרי זה פייק מה שכותבים.
"הרישום לא מעניין, רק האימג'. בטינדר את מדפדפת על פני תמונות, מכיוון שיש לך כזה שפע, אין זמן להתחיל לקרוא. את רק מסתכלת מי מושך ומי לא".

אבל מי שם תמונה אמיתית שלו?
"אתה צריך להיראות במיטבך. אתה צריך תמונה אטרקטיבית, כי זה מה שמוכר, זה שוק מאוד רווי. כיוון שכל אחד מנהל עסק, עסוק בשיווק עצמי, בהמון אספקטים אתה חייב למכור את עצמך - בעבודה, בחיים האישיים, זה מפעל".

כל אחד הופך להיות מנהל שיווק?
"אנחנו חברת ראווה, אנחנו עסוקים בהסחרה, אנחנו מוכרים את עצמנו, מוכרים אייטמים על עצמנו, עסוקים בלהיות מעניינים. כל אחד הופך להיות גוף תקשורת עצמאי שצריך לספק עניין לציבור. אנחנו בסרט בתקופה הזאת, אנחנו בסרט אקשן, במרוץ מטורף".

ומה קורה אם אנחנו מחליטים לא להשתתף במרוץ?
"אלה דברים שיפה וקל להגיד. אבל מצד שני יש דברים טובים, כמו האפשרות להשפיע על אנשים, ליצור קשרים. אני יכול היום להיות חבר של כל מיני שועי עולם שפעם לא הייתה לי גישה אליהם. אני יכול להרחיב את עולם הידע והאינטלקט שלי עם המון אנשים. גם אם זה לא לגמרי קשרים חבריים, זה עדיף מכלום. ויכולים להיווצר קשרים אמיתיים עם אנשים שרחוקים ממני גיאוגרפית. הבעיה, כמו תמיד, זה למנן, לדעת איך להשתמש בדברים האלו בצורה מבוקרת ומושכלת. ועוד משהו שצריכים להיות מודעים אליו זה שהחברות למיניהן, פייסבוק ודומותיה, עובדות על זה שנהיה מכורים, שלא נמנן, שנתמכר. מיטב המוחות משקיעים המון כסף בשביל למכור לנו פיתויים".

רועי סמנה / צילום: אריק סולטן
 רועי סמנה / צילום: אריק סולטן

תשומת לב בכל מחיר

לכאורה, קיימת סתירה בין הרצון להיות רלוונטי לבין הרצון באנונימיות ברשת. למעשה, אין בעיה, כי לדברי סמנה "אנונימיות לא קיימת יותר באינטרנט. |אם לפני עשור היינו בטוחים שלשם זה הולך, היום אנשים רוצים שיראו אותם, הם ישימו בטוקבק שם מלא, עיר מגורים, ועדיף גם תמונה, כי הם רוצים שידעו שהם כתבו. אנשים לא מחפשים אנונימיות, הם רוצים שיראו אותם כל הזמן, בכל מקום. לא אכפת להם מפרטיות. תוך שנים ספורות עברנו מהפך טוטאלי".

זה נוגד את השיח שלנו על הגנה מפני חדירה לפרטיות.
"אנחנו חיים בהכחשה. אנחנו מדברים על פרטיות, אבל רק מעטים רוצים את זה. הרוב רוצים להרגיש סלבריטאים - שיעשו לנו פפראצי, שיצלמו אותנו ברגעים בנאליים בחיים. הפנטזיה היא חלק מזה - להאמין שיש לנו קהל דמיוני ושבאמת מעניין אותו איפה ישבנו לקפה.
"יש, למשל, קבוצה בפייסבוק בשם ‘כל התשובות נכונות’. הרעיון הוא שאתה מעלה שאלה, והגולשים עונים. זה יכול להיות מה החטיף אהוב עליך או מהי תנוחת הסקס החביבה עליך. יש הרבה שאלות מאוד חודרניות שקשורות לחיי המין, ומדהים כמה אנשים עונים על השאלות האלה תחת השם שלהם. וזאת לא קבוצת סקס. הפרטיות איבדה כל רלוונטיות, אנשים רוצים לחשוף את עצמם. הם רוצים תשומת לב, ולא חשוב אם היא חיובית או שלילית".

זה מתקשר לניכור החברתי?
"הניכור הוא כזה גדול, שאתה זקוק לכל תשומת לב שאתה יכול להשיג. מכיוון שאין לך את השבט הקטן שתומך בך ושאכפת לו ומתעניין, אז אתה נהנה גם מתשומת לב של זרים. היום רוצים לפתח כדורים נגד בדידות, לא למצוא פתרונות לבדידות. שתהיה בודד, אבל לא תרגיש. זאת תפיסה לא הגיונית".

אם אתה נשאר במקום, מה רע?
"אתה מרגיש כישלון. אנחנו בעידן הזה לא יכולים להסתפק ב'מספיק טוב'. אנחנו צריכים את הכי טוב, והוא משתנה כל הזמן. אנחנו קונים טלפון, לדוגמה, ועוד חודשיים יצא טלפון חדש - יציק לי שאין לי אותו".

למה אנחנו לא יכולים להסתפק ב'מספיק טוב'?
"ה'מספיק טוב' זאת יכולת כל כך חשובה. להגיד שמה שיש לי זה בסדר, זה לא מדהים, זה לא מושלם, אבל זה טוב. קשה מאוד להיות במקום הזה כשהמסרים בחברה שלנו הם שצריך להצטיין, להיות הכי טובים, לממש את כל הפונטציאל שלנו. אנחנו מאבדים את החיבור לעצמנו ואת היכולת לשהות במה שיש, כי אנחנו עסוקים כל הזמן בהשוואות ובדבר הבא".

חשוב להיות בכאן ועכשיו, ידוע שזה חלק מהבסיס לאושר ולסיפוק. במובן מסוים, אנחנו מוותרים על האושר שלנו.
"ההתפתחות האנושית הנפשית איטית, אין לנו יכולת להדביק את הקצב וזה יוצר פער אדיר. גם אם קוגניטיבית אנחנו מסוגלים איכשהו להתמודד עם העומס הגדל של המידע והגירויים, יכולת העיבוד הרגשית שלנו נמוכה. זה קשה. אין לנו יכולת לחוות את הרגע, אפילו את הדבר הכי פשוט כמו מסיבה בגן. רוב ההורים חווים את זה דרך העינית של המצלמה, אף אחד לא מתמסר לרגע, כי אנחנו במרוץ אחרי תיעוד".

היצירתיות הקונפורמית

כדי להיות רלוונטי צריך יצירתיות?
"ברמת הסיסמה כן, אבל החשד שלי שזה לוקח למקומות מאוד קונפורמים, כי רלוונטיות זה לצעוד עם הזמן, להיות מעודכן".

אבל יש את אלה שהולכים אחריהם.
"מובילי דעה? כשאנחנו מנסים להתאים את עצמנו לאנשים האלו, לחברות המסוימות, הרלוונטיות באה בדיעבד. המרדף אחרי רלוונטיות קצת פתטי".

אז איך אנחנו יכולים לשמור על רלוונטיות ועל הקול הייחודי שלנו בו זמנית?
"זאת הביקורת שלי על העניין הזה. מי שיותר מקורי הוא לא בהכרח רלוונטי. מבחינתי רלוונטי זה מי שפחות אכפת לו כמה הוא רלוונטי, הוא עושה את מה שהוא מאמין בו. יכול להיות שיצעדו אחריו ואז הוא יהיה הכי רלוונטי, ויכול להיות שלא יצעדו אחריו, אבל הוא עדיין יהיה מקורי ונאמן לעצמו".

מה בין רלוונטיות לטרנדיות?
"הם הולכים הרבה פעמים יחד. כשמשהו נהיה טרנד כולם רוצים להיות חלק ממנו, ואנחנו בעצם הופכים לסוג של עדר קונפורמיסטי. מה שטרנדי, מעצם ההגדרה, הוא זמני ויחלוף בטרנד הבא. בטח היום, כשאנחנו ממצים הכול מהר. הרבה אנשים צריכים להרגיש חלק, ולהיראות אותו דבר".

והצורך להרגיש נורמלי?
"זה אמביוולנטי, אני רוצה להיות כמו כולם, ומצד שני עם נגיעות טיפה שונות".

איך אתה מודד נורמליות?
"יש נורמות חברתיות שמשתנות בהתאם לרוח הזמן, ולאנשים מאוד חשוב להרגיש נורמליים, אחרת הם יחוו מצוקה קשה. הרבה פעמים אנחנו קונים את הנורמליות שלנו בדברים קטנים. בבגדים, במוזיקה וכדומה.

"יש אנשים נורמליים בצורה לא נורמלית. סוג של רובוטים מנותקים רגשית, אבל הם אזרחים למופת, צורכים את התרבות הנכונה, מעודכנים, תורמים לקהילה. הם ממש בסדר, אבל משהו בהם לא מחובר לעצמם - כי אם אתה מחובר לעצמך, אתה הרבה פעמים לא נורמלי, עושה דברים שלא מוציאים אותך טוב. האנשים האלה לא יודעים מה הם אוהבים, הם יודעים מה הם אמורים לאהוב, והם ייתפסו כמאוד רלוונטיים. הם יעשו הכול בשביל להיות הכי רלוונטיים. והמאמץ הזה מרחיק אותך מהחיבור לעצמך".

איך אתה מיישם על עצמך את המאמץ להסתפק במה שיש?
"אני שואל את עצמי איך הייתי מרגיש אם לפני עשור היה לי את מה שיש לי היום, ואז מסתכל ואומר: עברתי דרך, ולכן הייתי, כנראה, מרוצה. מה שיש לי היום ונראה לי מובן מאליו, היה נראה לי לפני עשור חלום לא מושג".

להיות רלוונטי בעידן החדש

"אנחנו יודעים שכל ארגון שואף לשמר את עצמו, ובאיזה שלב הופך להיות לא רלוונטי, אז הוא ממציא לעצמו מטרות חדשות. אתה כל הזמן צריך לשמר רלוונטיות. גם מתוך השאיפות לא להישאר במקום. גם ברמת הפרט וגם ברמת הארגון, אתה לא יכול להרוויח את המשכורת הנאה שלך, להישאר במקום הטוב שלך, ולשמוח בחלקך, אז אתה חייב לגדול ולגדול ולהפוך למפלצת".

יש לך דוגמה לכמה הרלוונטיות חשובה לאנשים?
"דודו טופז הוא הדוגמה הכי קלאסית. האדם היה בטופ הכי רלוונטי. ברגע שלקחו לו את זה ואמרו לו שהוא לא רלוונטי, הוא איבד את זה. זאת פגיעה נרקיסיסטית הכי עמוקה שיש. הכי הרבה מתעסקות בזה חברות מסחריות, הן במרוץ מתמיד. והאמת היא שזה לא הפתרון, אפשר להיות רלוונטיים אם יהיה לכם את הדבר שלכם עם הזהות שלכם, במקום לרדוף אחרי זנב של משהו.

"המרדף אחר רלוונטיות מעודד קונפורמיות. אתה שואף להתאים את עצמך למכנה משותף עכשווי, אבל זה לא משאיר הרבה מקום להביא משהו חדש ומקורי".