"שקט!", צועק בלחישה בוסקו, מדריך השימפנזים, וכולנו קופאים במקום. דממה ביער הגשם הסבוך. בוסקו מקשיב לשמיים, ואנחנו שומעים רק את הנשימות שלנו מהטיפוס התלול לפסגת ההר של ממלכת השימפנזים בפארק הלאומי קיבלה (Kibale ) שבמערב אוגנדה. ואז, בבת אחת, צווחות מפלחות את האוויר הצלול של יער הגשם, וצמרות העצים מתחילות לנוע בהיסטריה בלתי טבעית. זו לא רוח.
"אחריי", אומר בוסקו ומתחיל לנוע במהירות לתוך סבך השיחים, ואנחנו אחריו. עשרה מטרים מעלינו מתקדמת בין צמרות העצים להקת שימפנזים שזיהתה מקור מזון בקרבת מקום, אלא שהקופים הנבונים האלה מדלגים בין העצים בקלילות ובמהירות כמו רקדני בלט שמימיים שכוח המשיכה לא פועל עליהם.
מפגש עם שימפנזה/ צילום: דן ליאור
אנחנו מנסים להדביק אותם על הקרקע, רצים במקומות שנראה כאילו רגל אדם לא דרכה בהם. בוסקו חותך את הענפים ומפלס את הדרך ואנחנו מתקדמים אחריו, מצניעים את ההתנשפויות. פתאום בוסקו עוצר. מסתכל למעלה. צמרות העצים לא זזות. גם צווחות הקופים פסקו. לאן הם נעלמו?
לפתע אנחנו שומעים צעדים מאחורינו, קרוב מאוד מאחורינו, וגוש של פרווה שחורה שמגיע לנו עד המותניים מפלס לו דרך בינינו. הוא מתחכך בנו כאילו אנחנו לא שם ומתיישב מולנו במרחק שני מטרים. כך, בלב יער הגשם החשוך, הכרנו את באהויי, שימפנזה זכר בוגר, חבר בלהקת השימפנזים שעכשיו מקיפה אותנו. חוץ מבאהויי יש עוד שלושה שימפנזים שהתיישבו על הקרקע, שניים על הענפים הנמוכים של העצים, ולפחות ארבעה צעירים שמשחקים ומתנדנדים על צמרות העצים.
המחזה מרגש כל-כך, עד שכבר לא שמנו לב לגשם שהתחיל לרדת עלינו, בעצם לזרום עלינו, ללא הפסקה ולהפוך את היער הטרופי הזה לביצה.
בננות/ צילום:Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
אנחנו עומדים בלב היער וחיוך רחב מרוח לנו על הפנים. מסביבנו ירוק אינסופי, הרעמים קורעים את השמיים, גשם טרופי צפוף ניתך עלינו, הרגליים מבוססות בבוץ, מסביבנו מאות קילומטרים של עצים ושיחים, ובתוך כל הטבע הפראי הזה עומדת חבורת ישראלים עירוניים שמתארחת אצל להקת שימפנזים. הם מתייחסים אלינו בשיא הטבעיות כאילו הם יודעים שאנחנו בני דודים.
רומנטיקה באפריקה?
אני מסתכל על חני אשתי היפה, שחוגגת כאן יום הולדת, ורואה את פניה נשטפים בגשם הטרופי וכולה חיוך גדול של אושר ועיניים נוצצות משמחה. אני מביט בבן שלנו, רועי, יוטיובר מצליח, ורואה איך העיניים הענקיות שלו פעורות לרווחה ומנסות להכיל את יופיו של גן העדן הזה. במקביל, המצלמה שלו משדרת לעוקבים שלו בכל העולם את המפגש המרגש. כולנו לא יכולים להסיר את העיניים מהחבר החדש שיושב קרוב אלינו.
באהויי הוא אחד מ-900 השימפנזים שחיים ביער קיבלה שבאוגנדה, בשמורת השימפנזים הגדולה בעולם. מרגש לראות עד כמה אוגנדה דואגת לבעלי החיים בכל עשרת הפארקים הלאומיים שברחבי המדינה היפה. שמירת הטבע ובעלי החיים היא מעין דת מקודשת כאן, מדיניות שמנסה להגן על מה שנותר לנו מימי בראשית.
אף תייר לא מסתובב לבד בשמורות האלו, הכניסות מפוקחות, המבקרים מסתובבים בקבוצות קטנות, ולכל קבוצה יש צוות של מדריך, שומרים ופורטרים - מלווים שעוזרים לסחוב את הציוד או את המטיילים שמתקשים בעליות התלולות בחיפוש אחרי להקות הקופים.
צילום סלפי/ צילום: דן ליאור
המדריך שלנו בוסקו וצוות המלווים הם חברי שבט באטורו שחי בממלכת טורו במערב אוגנדה. לממלכה יש אומנם מלך, אבל הממלכות באוגנדה, כמו השבטים והמלכים, הם בעיקר סמלים שנותרו מהעידן שקדם לרפובליקה הדמוקרטית של אוגנדה המודרנית. המלך זוכה לכבוד ובני השבט רואים בו מנהיג רוחני, אך הוא אינו מוסמך לקבל שום החלטה שנוגעת לחיי היומיום. אפילו לא לסלול כביש בשטחי הממלכה שלו. בשביל זה יש ממשלה. הממשלה היא גם זו שדואגת לשמירת הטבע באוגנדה באמצעות רשות הטבע שאחראית על כל הפארקים הלאומיים שמכילים רבים ממיני החיות הנדירות שנותרו בכוכב שלנו.
השילוב של מזג אוויר טרופי והעובדה שאין כמעט דרכי גישה נוחות לפארקים, גורמים לכך שאוגנדה נראית כמו פיסת גן עדן שנותרה כמעט בלתי מתוירת. יערות גשם ירוקים, מפלי מים במקורות הנילוס, הרים מושלגים שמקיפים אגמים ציוריים ואדמה פורייה שמצמיחה בנדיבות 14 סוגי בננות (הצהובות מתוקות מדבש), אבוקדו אלוהי, קפה משובח ובעצם כל מה שניטע בה.
יש לי תחושה שאפריקה בכלל ואוגנדה בפרט הן המקומות האחרונים שחני חשבה שניסע אליהם לכבוד יום הולדתה. נסו להפתיע את בת/בן זוגכם ביום ההולדת עם כרטיסים ל... אוגנדה, ולא תזכו לקפיצת שמחה אוטומטית. הרעיון היה בכלל של רונית הרשקוביץ שעומדת בראש חברת ספארי קומפני, וחיה את אפריקה כבר יותר מ-20 שנה. גילוי נאות: אנחנו חברים של רונית כבר שנים רבות, גם ביקרנו באפריקה בעבר, אבל עדיין חששתי להזמין את אשתי האהובה לטיול יום הולדת רומנטי דווקא באוגנדה מכל המקומות בעולם.
לשמחתי, התבדיתי בגדול. אוגנדה היא ללא ספק אחת המדינות היפות בעולם. הלודג’ים שבהם התארחנו סחטו מאיתנו קריאות התפעלות של בני 16. אחד הלודג’ים ממוקם על צלע הר הטובל כולו בירוק עד. למרגלותיו אגם צלול ובאופק רכס הרים מושלג. על מרפסת העץ שמשקיפה לאגם הדליקו את העששיות רגע לפני השקיעה, והשמיים שנצבעו ורוד של דמדומים השתקפו ביין הלבן ששתינו באחד הערבים הרומנטיים ביותר ב-25 שנות נישואים. הרגשתי שאם אדם וחווה היו יכולים לשלוח לנו צילום סלפי מגן עדן, ככה זה היה נראה.
מפגש רוחני עם קוף
השהייה עם להקת השימפנזים הייתה בעבורנו שיא בחוויות הטיולים של חיינו. אבל זה היה לפני שפגשנו את הגורילות. "תתכוננו לחוויה רוחנית", אמרה חברה שמכירה את אפריקה היטב, ולא היה לי שמץ של מושג מה יכול להיות רוחני במפגש עם קוף.
פארק הגורילות בווינדי (Bwindi) נמצא על הר בדרום-מערב אוגנדה, והוא אחד מיערות הגשם העתיקים באפריקה.
ראשיתו מתוארכת לפני 25 אלף שנה. גדלים בו 400 מינים שונים של צמחים, אבל לא בשביל פרחים טרופיים הגענו בשלוש טיסות ועוד נסיעות של מאות קילומטרים בדרכי עפר קשוחות.
באנו לראות גורילות בטבע ולהכיר את מי שהיינו לפני שהזדקפנו והפסקנו לטפס על העצים. גורילות ההרים נמצאות בסכנת הכחדה, וככל הנראה נותרו בעולם רק 1,000 גורילות הרים שחיות בטבע. כמחצית מהן גרות כאן, בפארק בווינדי, והן שורדות הודות למאמצי השימור האדירים של האוגנדים. כללי הביקור קפדניים מאוד והתדרוך נשמע כמו קבוצת פקודות למבצע צבאי. למשל, אסור למי שחולה או מצונן להצטרף למפגש עם הגורילות. המתאם הגנטי שלנו ושל הגורילות מאוד גבוה, וסכנת ההדבקות של גורילה בשפעת מאדם חולה שמתעטש בכיוונה, קרובה ומיידית.
מספר המבקרים שיכולים להיכנס לפארק ביום אחד מוגבל, והכניסה בתיאום מראש בלבד. מותר לשהות עם משפחת גורילות שעה בלבד ויש שורה של כללי התנהגות שאנו נדרשים להקפיד עליהם כדי שהגורילות ואנחנו ניפרד כידידים ונחזור הביתה בשלום. אחת ההוראות לפני הכניסה לפארק היא ש"יש לשמור על דיבור באוקטבות נמוכות". אסור לדבר בקול גבוה כי זה עלול לאיים על הגורילה ואז היא תיכנס למצב רוח קרבי. או, "אם הגורילה ניגשת אלינו - לא לברוח". הסבירו לנו שצריך להישאר קפוא במקום, לתת לה לבחון אותנו ולרחרח, ואז היא תניח לנו.
כן, בטח, אין ספק שאם קינג קונג יצעד לעברי אשאר לעמוד במקום, אשרוק לי ניגון חסידי עממי ואעשה לו קיצקוצים בעורף בעודי נהנה מהריח המבושם של הבל פיו. אבל כולנו מהנהנים בהבנה ובהסכמה, מנסים להיזכר אם היה סעיף בביטוח הרפואי שמכסה מפגש עם קינג קונג, ומשאירים בכניסה את צילומי הדרכונים ופרטים אישיים כדי שיהיה למי להתקשר במקרה שלא נחזור מההר.
גורילה/ צילום: דן ליאור
התדרוך הסתיים ואנחנו מוכנים לצאת. מכוסים מכף רגל ועד ראש במיטב פרטי אופנת הטרקים שרכשנו באלפי שקלים בחנויות שמעולם לא הכרנו, בשביל מפגש אחד עם הגורילות. הגורילות, שמצדן לא השקיעו שקל אחד לקראת המפגש, יגיעו במיטב מערומיהן כדי לצפות בתיירים המגוחכים שיעבירו מיד אחרי הטיול את האקססוריס האופנתיים לארגז התחפושות.
התחפושת שלנו כוללת נעלי טיפוס הרים שאמורות להיות דוחות מים, דוחות בוץ ודוחות החלקות על סלעים, וכמובן גרביים ליערות גשם, דוחי חום, דוחי קור, דוחי מים מבחוץ ודוחי זיעה מבפנים.
את הגרביים צריך לגרוב מעל המכנסיים (כלומר, המכנס בכל רגל תחוב לתוך הגרב) כדי למנוע מהנמלים האדומות העוקצניות להיכנס לנו מתחת המכנסיים ולטפס אל התחתונים. המכנסיים צריכים להיות סוג של דגמ"ח צבאי בצבעי יער טרופי, חולצה ארוכה (בטמפרטורה של 30 מעלות ו-100% לחות) מבד מנדף, דוחה גשם, המונע שריטות וחתכים מענפים, שגם מדיף ריח מיוחד שדוחה את חרקי הג'ונגל, אך אינו מרעיל את הלובש.
מי האמין שהוא יצליח למכור לי את הפטנט המקושקש הזה, ושאני אשלם על זה כסף?! ברור שהוא הצליח למכור לי. אפילו שתי חולצות שלבשתי יומיים בחיי: אחת ליער השימפנזים ואחת ליער הגורילות. (למסירה: מידה Large, נלבשו פעם אחת בלבד על גוף נקי להפליא). עוד ברשימת הקניות לאירוע החד פעמי: כפפות יער, מגן צוואר ליער, מגן ראש, מעיל גשם, צמיד דוחה יתושים, תרסיסים דוחי חרקים ועוד אביזרים שלא ידעתי שהומצאו כדי לפגוש קופים.
חיבור לאח האובד
זהו זה, יוצאים לדרך. להתאחד עם משפחת גורילות. אנחנו נכנסים ליער בווינדי מלווים בבני שבט באצ’יגה. ממלכת באצ’יגה שבתחומה שוכן הפארק היא אחת הממלכות הגדולות והוותיקות באוגנדה, והמדריך שיוביל אותנו הוא קוסמאס, בן השבט שחי עם הגורילות מאז שהוא זוכר את עצמו.
קוסמאס מספר לנו שאנחנו יוצאים היום למצוא ביער את משפחת הביניאנג’ה. המנהיג של המשפחה הוא הגורילה כסוף הגב: מאקארה. זכר עצום וחזק בן 35, שניצח במכות את כל הזכרים האחרים במשפחה. המשמעות היא שרק מאקארה יכול להזדווג עם הגורילות הנקבות. הזכרים האחרים יכולים מדי פעם לנסות לנצח אותו בקרב אגרופים (ונשיכות), ואם יצליחו, יהפכו לראש המשפחה, או לפרוש ולהקים משפחה משלהם.
כשאנחנו עוד רחוקים מהגורילות, קוסמאס מוכן להלשין על הנקבות ולגלות שהן לא שומרות אמונים לראש המשפחה. כשמאקרה מתרחק קצת, הן מבלות חופשי עם הזכרים הצעירים, ומאקארה לא יודע מה קורה מאחורי גבו הכסוף.
אגב, מתברר שהגב הכסוף שיש לגורילות ממין זכר, הוא פשוט שיער שמלבין כאשר הגורילה מזדקן. זה קורה מגיל 15, כשתוחלת החיים של גורילה כיום היא 50 שנה. בדיוק כמו זו של בני אדם באפריקה. תוך כדי פילוס הדרך מקבל קוסמאס המדריך הודעה במכשיר הקשר שלו. כוח החלוץ שלנו איתר את עקבות משפחת הגורילות באחד העמקים שברכס.
אנחנו מתחילים ללכת לשם בסבך צפוף שמחייב אותנו לעיתים לזחול ולעיתים לטפס כדי להתקדם. הג’ונגל לא ידידותי למי שלא יודע לזנק בין ענפי העצים. אף שאנחנו עטופים כמו בונבוניירה של סבתא פולנייה, מצליחות הנמלים האדומות להבקיע את המחסומים ואנחנו מתחילים לרקוד תוך כדי הליכה. כל עקיצה מייצרת דילוג עם אנחת כאב.
לאחר שעה של הליכה ומאבק בשיחים הצפופים, הגענו למקום המרבץ שבחרה המשפחה להיום. התקרבנו בשקט, ומצאנו את עצמנו מול זכר מרשים העונה לשם (האמת היא שהוא לא עונה, אבל כך מכנים אותו בני השבט) קאביו. קאביו בן 13. לא ילד, אבל גם לא נחשב עדיין מהמבוגרים שכבר ראויים להתמודד על ההנהגה.
עמדנו סביבו בחצי גורן. שבעה ישראלים בוגרים מול גורילה בוגר אחד. מביטים עליו והוא בוחן אותנו. למעשה, הוא בגודל שלי, נראה לי גם באותו המשקל, ומבנה הגוף שלו דומה לגמרי. כשהוא יושב על האדמה בסוג של ישיבה מזרחית, יש לו אפילו כרס קטנה, כמו זו שאני מנסה להסתיר. הפנים שלו אנושיות, העיניים גדולות וסקרניות, ומלבד העובדה שכולו מכוסה שיער שחור, הוא נראה בן אדם. דרך אגב, כפות הידיים והרגליים הם בלי פרווה, ורודות וחלקות, והן נראות בדיוק כמו שלנו.
עמדנו נדהמים, מביטים באחינו האובד שמצאנו ביער, במדינה שלפני 100 שנים הבריטים הציעו ליהודים כפתרון למדינה זמנית.
קאביו בחן אותנו, לא הפגין שום התלהבות מאיחוד המשפחה, פער את פיו בפיהוק ענק ונשכב לפנינו על הגב. הוא עשה מתיחה ארוכה לכל איבריו, שם את ידיו מאחורי הראש, נשכב לו כך ביער בעיניים פקוחות ונראה כמי שמהרהר לאן כדאי לצאת אחרי ארוחת ערב.
במשך כמעט שעה עמדנו סביבו, ישבנו, אפילו נשכבנו לידו והצטלמנו. היצורים האלה כל-כך אנושיים, שהרגשנו שכאשר אנחנו מסתכלים עליהם, אנחנו רואים אותנו. ככל שנוקפות הדקות, אנחנו מרגישים שאנחנו יותר ויותר מתחברים אליו. הוא לא מראה שום תחושה של פחד. הוא רגוע ומשרה על כולנו שלווה.
תחושה של יופי ורוגע/ צילום: דן ליאור
ככל שאנחנו מרגישים קרובים אליו, זה אפילו נהיה קצת מביך לנעוץ מבטים. בשלב מסוים הרגשנו שמיצינו את יצר המציצנות. אף שקאביו הגורילה זרם עם הנוכחות שלנו, ואף שהוא לא ניסה להסתתר או לברוח, אנחנו הרגשנו צורך לתת לו קצת ספייס, לאפשר לו פרטיות. אז הלכנו לבהות ביתר חברי המשפחה.
הגורילות הן פלא של הטבע. יום אחד בחברתן מספיק כדי להרגיש שהן אנושיות להפליא, ובמחיצתנו הן היו רגועות ומשוחררות באופן שכמעט רצינו לתת להן חיבוק של איחוד משפחות. הצטערנו לעזוב. שמחנו לראות שיש להן סביבת חיים עשירה, מנותקת מהעולם ושלווה. אנחנו נלך מחר למשרד, הרי יש המון אימיילים שממתינים לתשובה, בעוד קאביו ישכב מהורהר על הגב ויגרד בפדחת כאילו שואל את עצמו - אז מה כדאי לעשות היום, במהלך עוד יום בגן עדן?
גלעד עדין ואשתו/ צילום: דן ליאור
מידע מעשי | ספארי למתקדמים
תכנון: בשמורות ובפארקים באפריקה לא מסתובבים לבד. חובה לשכור רכב מתאים לתנאי שטח קשים עם נהג ומדריך עם רישיון וניסיון. חובה לשים לב למרחקי הנסיעה, לעיתים עדיף לשלב טיסות פנים. מומלץ להתייעץ עם מומחים לאפריקה המכירים את השטח באופן אישי ולתכנן איתם טיול פרטי למשפחה, זוג או חבורה - מאורגן ומותאם לסגנון ולתקציב.
לינה: סביב הפארקים יש מבחר מקומות ברמות שונות, הכוללים מספר חדרים קטן. אל תהמרו שיהיה מקום. התייעצו עם מי שמכיר היטב והזמינו מראש. יש לודג’ים יפהפיים ברמה גבוהה.
התנתקות: אוגנדה וטנזניה הן מדינות מתפתחות. מתפתחות לאט מבחינת תקשורת. אין אינטרנט בכל מקום ואין תמיד חשמל בחדרים. הצטיידו במטענים ניידים. הודיעו לחברים ולמשפחה שלא תהיו זמינים ברוב שעות היום.
מחירים: אפריקה לא זולה לתיירים. המחיר משתנה לפי מספר המטיילים בג’יפ, בהתאם לסוג הרכב ועל-פי הרמה של הלודג’. כניסה והדרכה בטרק לגורילות עולה 600$ לאדם. טרק לשימפנזים עולה 150$ לאדם. חשוב לשריין מראש כדי להבטיח כניסה לפארק. חבילה לדוגמה בחג סוכות: ספארי בטנזניה בטיסות ישירות של אל על וחברת ספארי קומפני משולב בטרק לגורילות באוגנדה יעלה ל-10 ימים החל מ-5,500 דולר לאדם. המחיר כולל טיסות, לינות, רכב שטח צמוד עם נהג/מדריך ואוכל.
כתבות
ני"ע
