ההיסטוריה לא כמו שלימדו אותנו: הכירו את החוקרים שקוראים אחרת את אירועי העבר

זה רק מקרה שמהפכת הקיטור התרחשה במערב, וההתעשרות האירופית בכלל התאפשרה הודות לסין • פרופ' קנת' פומרנץ ופרופ' סנג'איי סוברהמניאם, זוכי פרס דן דוד לשנת 2019, מבקשים לספר את ההיסטוריה מזווית אחרת, וטוענים שמה שחשבנו על חלוקת העושר, הטכנולוגיה וההשפעה בעולם פשוט לא נכון

פרופ' סנג'איי סוברהמניאם ופרופ' קנת' פומרנץ / צילום: ענבל מרמרי, Shutterstock
פרופ' סנג'איי סוברהמניאם ופרופ' קנת' פומרנץ / צילום: ענבל מרמרי, Shutterstock

"מה היה קורה אם..."

השאלה ההיפותטית הזאת נראית לא חשובה כשמדברים על היסטוריה, הרי מה שקרה כבר קרה, אבל מבחינה רעיונית, היא קוראת תיגר על הגישה הדטרמיניסטית שאומרת, מה שקרה לא התרחש במקרה במקום שבו התרחש. ובתרגום להיסטוריה שוטפת: אירופאים, אל תתלהבו מעצמכם, רק במקרה התעשרתם יותר משאר מדינות העולם, ולא משום שהמצאתם את הקיטור.

פרופ' קנת' פומרנץ ופרופ' סנג'איי סוברהמניאם, שקיבלו השבוע את פרס דן דוד היוקרתי, הקדישו את הקריירה שלהם לסיפור ההיסטוריה הכלכלית, החברתית והתרבותית מזווית אחרת, שאינה אירופו-צנטרית ומדגישה את החשיבות של רצף הנסיבות והמקריות.

בעידן הפוסט-מודרני הנוכחי, נטול ההיררכיות ומרובה נקודות המבט, מתבקש לשאול אם יש עדיין מישהו שלא קיבל את הגישה שלפיה ההשפעות התרבותיות בין מדינות ואזורים הן הדדיות. התשובה, לפי השניים, מורכבת.

"המיתוסים לגבי ההשפעה האירופאית והיותה 'ערש התרבות' עדיין נמצאים מתחת לפני השטח ומרימים את ראשם באופנים מפתיעים מאוד", אומר פומרנץ. "לאחרונה חקרתי מפות עולם מצוירות שתלויות בגני ילדים או שמשולבות במשחקי ילדים. הדבר הראשון שרואים הוא שכל יבשת צבועה בצבע אחר, כאילו יש גבול בלתי עביר היכן שאירופה מסתיימת ורוסיה מתחילה. הדבר השני שרואים הוא שבמפות אירופה תמיד מאיירים בניינים. אם יש איזו חיה, זו אייל, הרחק בצפון. באפריקה מצוירות חיות בלבד. אין ביבשת הזאת בניינים לכאורה. אם יש, אלה הפירמידות והספינקס. ביתר המדינות יש ערבוב: בהודו תמצאי פיל וטאג' מאהל, בסין - פגודה ופנדה. איזה מסר זה מעביר לילדים? שאפריקה היא המקום של הטבע ואירופה היא המקום של התרבות, וכל היתר היכן שהוא 'בדרך'".

וארה"ב?

פומרנץ: "גם היא בין לבין. אתה מקבל את פסל החירות".

סוברהמניאם: "שבכלל יובא מצרפת".

פומרנץ: "ואיזשהו ביזון".

סוברהמניאם: "שכבר נכחד כמעט".

פומרנץ: "ואיך בכלל החליטו היכן לשרטט את היבשות? איך החליטו שאמריקה נחלקת לצפון, לדרום ולמרכז? והנה הנשיא דונלד טראמפ, מבחינתו דרום אמריקה מגיעה כל הדרך עד הגבול שלו עם מקסיקו. למה דווקא שם? כנראה כי עד הגבול (בארה"ב) יש רוב פרוטסטנטי, ומהגבול דרומה (במקסיקו) יש רוב קתולי".

סוברהמניאם: "ומה שמעניין אצל האירופאים זה שקשה להם לפעמים להודות שהם לומדים מאחרים. בשנות ה-80 וה-90, כשאיחדו את אירופה, אמרתי להם, 'רוצים לדעת איך נראית מדינת ענק מאוחדת ממדינות שונות ומגוונות? יש לכם הודו, יש לכם סין'. הם לא רצו לשמוע, לא ראו במזרח מודל. חבל".

פומרנץ: "נקודת המפנה בקריירה שלי הייתה כשהבנתי שאם אתה רוצה לספר סיפור היסטורי לאירופאים, אתה חייב לספר להם אותו דרך פריזמה אירופית. זו אחת הסיבות שבגללן הגעתי לעסוק בהיסטוריה גלובלית. זה לא אומר שאני חוקר את כל העולם, אלא שאני לא מוכן לקבל כמובן מאליו את הגבולות בין המדינות ובין היבשות. אני מעוניין בהיסטוריה שלא חותכת את המפה בדרך הרגילה".

מלכודת "הטבע האנושי"

לדברי פומרנץ, במאה ה-18 העולם לא חולק לגושים נפרדים. אירופה וסין, וכך גם אזורים אחרים, התנהלו בתוך קיום של קשרים ביניהם. בספר שכתב, The Great Divergence, הוא ביקש להראות שעלייתה של אירופה על חשבון סין הייתה קשורה גם להשפעה החיובית של סין ומדינות אחרות על אירופה ולנסיבות היסטוריות מסוימות, אפילו מקריות, ולא רק לאיזושהי יכולת מיוחדת שהייתה מוטמעת ב-DNA האירופי.

"התפנית במחקר שלי התרחשה כאשר עיינתי באחד מספרי הלימוד הקלאסיים של שנות ה-60 של המאה הקודמת, Cambridge Economic History of Europe, הסוקר את התפתחות הכלכלה ביבשת", אומר פומרנץ. הוא שם לב שכשאומרים "אירופה" או "סין" מדברים על אזורים ענקיים ומגוונים. "אזור שנחאי הוא היום עשיר ומפותח ובעל כוח כמו בריטניה או גרמניה, לעומת אזור גוואיזו במערב סין שהוא עני יותר מקובה. גם באירופה יש גיוון כזה. בבריטניה יכול להיות שגשוג בזמן שיוון צוללת, וגרמניה היא ודאי לא רומניה או פולין.

"אז עשיתי משהו שרק היסטוריון יעשה, ורק מאוחר מאוד בלילה: בחנתי מתי אומרים רק 'אירופה' ומתי אומרים 'מזרח אירופה' או 'דרום אירופה'. כאשר אמרו 'אירופה', הכוונה בספר הזה הייתה תמיד לבריטניה או להולנד. והסיבה שאנחנו מוכנים לקבל את המינוח הזה היא שאנחנו יודעים מה קרה אחר כך - המדינות הללו באמת נהיו חזקות מאוד ועשירות. אנחנו נוטים לחפש את העדות לכך בהיסטוריה או להניח שלמדינות הללו היה מראש איזשהו מאפיין מיוחד, בזמן שדבר בהיסטוריה לא הכין דווקא את המדינות הללו 'לעלות לגדולה' ביבשת. צירוף אחר של נסיבות היה יכול להעלות כוחות אחרים.

"שאלתי את עצמי אם זה היה יכול להיות נכון גם לגבי סין, והתשובה היא כן. צירוף של נסיבות הוביל לכך שהמערב החל להתפתח באופן כזה שהוא רודף אחרי עוד ועוד המצאות טכנולוגיות ומשתמש בהן כדי להתעשר. בהחלט יש אפשרות שזה לא היה קורה, כפי שזה לא קרה בסין באותה תקופה".

כלומר, יש אפשרות שהמהפכה התעשייתית לא הייתה מתרחשת והיינו ממשיכים לחיות עד היום בקצב חידושים נמוך? זה באמת היה יכול לקרות?

"כן, למה לא? כך רוב האנשים חיו לאורך רוב שנות ההיסטוריה של האנושות. אני לא אומר שזה עולם טוב יותר, אבל זה עולם אפשרי אחר, שרק בגלל צירוף של נסיבות לא התרחש. אני רוצה לטעון שהגישה שלפיה מה שקרה בהיסטוריה היה חייב לקרות כך או אחרת בגלל מאפיין חד-משמעי וחד-ממדי בטבע של בני אדם - זו גישה מגבילה ואפילו מסוכנת".

באיזה אופן היא מסוכנת?

"לדוגמה, אם חוקר מסתכל על כל ההיסטוריה בפריזמה של צריכת אנרגיה, והוא טוען שהעובדה שצריכת האנרגיה של האנושות עולה כל הזמן מעידה ש'כך זה הטבע האנושי'. הוא עשוי לטעון שכל יצור חי ירצה לצרוך כמה שיותר אנרגיה ויבסס זאת על גישה של ביולוגיה פופולרית, ואז הוא לא יהיה מוכן להביא בחשבון שהאנושות גם יכולה להפחית את צריכה האנרגיה שלה, לחסוך ולהסתפק בפחות.

"ונניח שנמציא אנרגיה ירוקה והיא תציל את העולם ממשבר האנרגיה שנראה שאליו הוא הולך, אז בעוד זמן מה היסטוריונים מאותו זרם יאמרו, זה היה חייב להיות כך, בני האדם היו חייבים לצרוך יותר או למות, והאנרגיה הירוקה הצילה את העולם", אבל הם לא יביאו בחשבון שאלמלא היו ממציאים את האנרגיה הירוקה היעילה או שהגעתה הייתה מתעכבת קצת, אולי בני האדם כן היו חוסכים באנרגיה ומצילים את עצמם כך, לפחות לזמן מה. גישה חד-ממדית כזאת מונעת מהאנושות אפשרויות".

כך התעשרה אירופה בזכות סין

"התפיסה שפומרנץ מאתגר מגיעה לא רק מההיסטוריונים אלא בעיקר מהסוציולוגים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובמיוחד מקס וובר, שטען שהעולם מחולק לציביליזציות - האירופאית, המוסלמית, ההודית והסינית", אומר סוברהמניאם, מאוניברסיטת קליפורניה ומאקול דה פריז שבצרפת.

"הטענה הייתה שלכל ציביליזציה יש תכונות מסוימות וערכים שונים. כך היה מאז ומתמיד וכך יהיה תמיד. בפועל, אנחנו יודעים שתרבויות משתנות ומשפיעות זו על זו, ומעבר לכך, תרבויות הן מגוונות בתוך עצמן. גם אדם אחד יכול להחזיק בערכים סותרים או לשנות אותם בסיטואציות מסוימות".

סוברהמניאם זכה להכרה בעקבות ספר שכתב ובו ניתח את יומני המסע של אירופאים ששהו בהודו. הוא עצמו הודי, שרק באמצע הקריירה שלו הגיע למערב והשתקע בו. כמו פומרנץ, הוא ביקש לחקור את ההשפעות ההדדיות ולא להישאר תחום בהיסטוריה של עם אחד.

"התחלתי את דרכי דווקא ככלכלן ואחר כך חקרתי את ההיסטוריה של הכלכלה, תחילה בהודו ואז בכל האוקיאנוס ההודי", הוא מספר. "כל החברות מעורבות זו בזו, ותרבות היא לא מבנה אלא תהליך. אפילו בשנות ה-50 של המאה ה-20, היסטוריונים וכלכלנים אירופאים עדיין כתבו שהקדמה החלה באירופה משום שזו תרבות שמעריכה קדמה, ומאירופה מתפשטת הקדמה ליתר העולם. זה לא נכון. ההשפעות של אירופה על העולם ממש לא היו ועדיין אינן דומות לדיפוזיה, אלא ההשפעה היא תוך כדי משברים, מהמורות, צעד קדימה ושניים אחורה, ולא תמיד היא חד-כיוונית. להיפך, כמעט תמיד היא הדדית, אם כי ההשפעה של כל צד על האחר אינה שווה בהכרח.

"ההודים לעולם לא יוכלו לשחזר את התרבות הצרכנית של ארה"ב, כי היא אינה בת קיימא מבחינתם, כי הדמוגרפיה שונה, הצפיפות אחרת, דפוסי האורבניזציה שונים. התפתחו בה מגה-ערים שאינן קיימות במערב. הטענה הישנה, שלפיה כל מדינה 'תתפתח' לבסוף ותגיע לאותו מקום רק מאוחר יותר, היא פשוט לא נכונה".

פומרנץ מדגים את ההשפעה ההדדית הזאת בסיפור על גילוי אמריקה. "המיתוס אומר שהאירופאים גילו את אמריקה כמעט במקרה, והיא הפכה אותם לעשירים. זה אולי נכון בחלקו, אבל ההשתלטות של האירופאים על האמריקות תווכה על ידי כוח אדם מאפריקה, בעיקר עבדים. הם היו לא רק כוח עבודה פיזי אלא הביאו גם ידע.

"מה הביאו האירופאים מאמריקה? מתכות יקרות. מה הערך של מתכות יקרות? אי-אפשר לאכול אותן, אי-אפשר ללבוש אותן כדי להתחמם. יש להן ערך רק אם מישהו אחר קונה אותן ממך. אם הצפת את השוק, המתכות הופכות להיות לא שוות. ובאמת, לאחר גילוי אמריקה כנראה הייתה אינפלציה של מתכות בשוק האירופי, שתוקנה כשרבע מכל תוצרי הכרייה נמכרו לסין, וכמות דומה נמכרה להודו, ומשם הם קיבלו את מה שבאמת אדם זקוק לו, האוכל והבגדים והאנרגיה. כך אירופה התעשרה בזכות סין.

"תארו לכם שסין לא הייתה מעוניינת במתכות היקרות? יכול להיות שכל המיזם האמריקאי היה הופך להיות לא רווחי ואירופה הייתה נוטשת אותו".

תרמית שיווקית מבריקה?

סוברהמניאם: "לא בדיוק. לא היו אלה האירופאים ששכנעו את הסינים שהם רוצים מתכות יקרות. הסינים כבר העריכו את המתכות הללו וסחרו בהם. האירופאים לא המציאו את זה. הביקוש נבע מכך שבדיוק נוצר מחסור במוצרים הללו במזרח".

פומרנץ: "אבל אם רוצים להוסיף לסוגיה מורכבות, במאה ה-11 סין המציאה שיטת מסחר בכסף מנייר, אבל הממשל די חירב אותה. כסף הוא המצאה הרבה פחות מודרנית מכפי שחושבים. יכול להיות שלו הייתה מערכת מסחר בנייר בסין, אז הסינים לא היו רוצים כל כך הרבה מתכות במאה ה-16 והייתה יכולה להיות לנו היסטוריה לגמרי אחרת".

המכרה שהציל את הקיטור 

פומרנץ נועץ סיכה במיתוס נוסף, על התרומה של מנוע הקיטור להתקדמות של אירופה. הסיפור המוכר הוא שבריטניה, שהמציאה את מנוע הקיטור, שמרה את הפיתוח לעצמה וכך קנתה לעצמה יתרון יחסי. אנחנו לומדים מכך שהמצאות טכנולוגיות עשויות לחרוץ גורל של מדינות, אבל לדברי פומרנץ, זה סיפור נכון רק בחלקו.

"קודם כול, מנוע הקיטור לא היה סוד. הטכנולוגיה הבסיסית הייתה מוכרת בעולם", הוא אומר. "שנית, הקיטור הומצא לראשונה ב-1712, ורק עד 1850 לערך היו קטרים ממש מעטים בשימוש. מדוע? כי בתחילת הדרך המכונה הזאת פשוט לא הייתה טובה והיא שרפה המון אנרגיה ביחס לעבודה שקיבלת ממנה. היה רק מקום אחד שבו היה הגיוני להשתמש בה - בראש מכרה באנגליה. שם כוח האדם יקר, והמזון לעובדים ולחיות העבודה הוא יקר, אך האנרגיה זולה - אתה נמצא במכרה. לולא צירוף הנסיבות הזה, באנגליה היו משליכים לפח את הטכנולוגיה של הקיטור, כמו שעשו בשאר העולם. כיוון שהם כבר השתמשו בה, הם גם שיפרו אותה עד שקיבלו מוצר שהיה רלוונטי לכל העולם".

דוגמה אחרת היא מתחום האופנה. "חליפה? זה הרי סופר-אירופי", אומר פומרץ. "במזרח לא לובשים חליפות, אלא כחיקוי למערבי המודרני, אומרים לעצמם האירופאים. אבל מאיפה באו החליפות? הבריטים חיפשו לעצמם בגד שישדר מכובדות וגבריות. הלבוש שהיה נהוג בצרפת נתפס בעיניהם כנשי מדי. את מבוקשם הם מצאו לבסוף בלבוש שהיה נהוג באותה תקופה אצל האליטות באיראן. הוא שידר מבחינת האנגלים גבריות מתקבלת על הדעת. כמה מאות שנים אחר כך, המזרח נחשב לא לגמרי גברי ואילו צרפת כבר סווגה כ'אירופה' הגברית יחד עם הבריטים".

"אנחנו רואים אותו תהליך גם באידיאולוגיות", אומר סוברהמניאם. "לדוגמה, במאה ה-16, כאשר באימפריה ההבסבורגית שלטו קרל החמישי ובנו פליפה השני, התפיסה שלהם הייתה שבעולם תתקיים מלחמת גוג ומגוג שאחריה יישאר רק שליט אחד - הם. גם העותמאנים באותה תקופה, בהנהגת 'סולימאן המפואר', חשבו שתהיה מלחמת גוג ומגוג ואחריה ייוותר רק שליט אחד - הם. ההיסטוריון ארסמוס מרוטרדם כתב כי 'סולימאן וצ'רלס החמישי הם כמו שתי שמשות בשמים, אך יש מקום בשמים רק לשמש אחת'. באותה תקופה, המיתוס הזה חלש על התודעה גם של אלה וגם של אלה, והם לא ראו ברירה אחרת. הם הסכימו על הכול, חוץ מעל פרט קטן - מי ינצח. כמובן, היום אנחנו לא חושבים שזה חייב להיות כך, וזה באמת לא מה שקרה".

על רקע הסיפור הזה, איך אתם תופסים את הדיון בשאלה איזה כוח יקום מול ארה"ב ויחזיר את העולם למצב שבו יש שתי מעצמות.

פומרנץ וסובאמינאם מסכימים מיד שהעובדה שרוב ההיסטוריונים ומדעני המדינה גדלו בעולם של שתי מעצמות, אין פירושה שאכן חייבות להיות שתי מעצמות.

סוברהמניאם: "אני לא מאמין שב-40-50 שנה נראה שתי מעצמות דומיננטיות בעולם, אבל זה רק הניחוש שלי, והוא טוב כמו של כל אחד אחר".

פומרנץ: "זה גם הניחוש שלי, ככל שהוא שווה משהו. הדבר החשוב הוא לזכור שאין שום הכרח שיהיו שתי מעצמות. יכולה להיות אחת או יכולות להיות שלוש, או 12".

היום מקובל לדבר על השפעות הדדיות, אבל הגישה האירופו-צנטרית הייתה נוכחת גם בישראל. עם קום המדינה חשבו העולים יוצאי אירופה שהם ינחילו את התרבות שלהם לעולים מצפון אפריקה והמזרח התיכון.

פומרנץ: "והדבר המעניין הוא שבשנות ה-60 כבר בנו ההיסטוריונים ואנשי מדעי המדינה מודל ברור למה שיקרה בישראל כשכוחם של האשכנזים ירד, כשהם יהיו בחיסרון דמוגרפי. המודל גרס שישראל תשתנה באופן דרמטי ותהפוך לפחות אירופית. אבל זה לא קורה כל כך בקלות. זה קורה במישורים מסוימים ולא באחרים".