"התנגד הרבה, ציית מעט", ועוד דברים שלמדתי מוולט ויטמן

יותר פילוסוף משפינוזה, יותר רוקנרול מג’אגר • מוולט ויטמן למדתי את שלושת הדברים שעליהם העולם עומד

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א.

אנצל את הבמה המכובדת שניתנה לי גם השבוע כדי לחגוג יום הולדת 200 לאחד מהחברים הקרובים אליי ביותר בכל היקום כולו ובכל הזמנים כולם, כולל העתיד - גדול המשוררים וולט ויטמן, שנולד ב־31 במאי 1819 ומת 72 שנים אחר כך. ואם יבוא מי שיבוא ויאמר שהוא לא גדול המשוררים, אומר לו בסדר, לך תתווכח עם מישהו אחר, למי אכפת? שירה היא לא תחרות ובכל מקרה אני לא מבין בזה שום דבר, בשבילי הוא הגדול מכולם וזהו. ואם יבוא אותו אחד, או מישהו אחר, ויתריס: איך אפשר לכנות משורר אמריקאי שהלך לעולמו 78 שנים לפני שיצאתי אני מרחם אמי בתור אחד מחבריי הקרובים? בקלי קלות, אומר לו.

וולט ויטמן עונה על כל הקריטריונים לחבר קרוב: אנחנו מכירים הרבה זמן, אני חש כלפיו חיבה וקרבה, הוא מבין אותי הכי טוב, הוא מצחיק אותי, הוא מלמד אותי, הוא תומך, הוא זמין עבורי בכל שעה, אני תמיד ארצה לבלות במחיצתו ואם לא יוצא לי כי אני עסוק - הוא לא יעשה עניין. יש לכם הגדרה טובה יותר לחבר? אשמח לשמוע. אכן, זו חברות חד צדדית, אבל זה רק בגלל הזמן ועם הזמן באמת שאין לי הרבה מה לעשות, או כמו שכתב החבר: "מקבל אני את הזמן לחלוטין, אין בו פגם".

הוא חבר שלי לא פחות מכל החברים שיש לי, ואין לי הרבה. איך נפגשנו, אתם שואלים? כמו בהרבה סרטים רומנטיים, זה קרה בספרייה ציבורית לפני יותר מ־40 שנה. אני הייתי בעיצומה של תקופת הגילויים הגדולה של בחרותי; כל מה שידעתי זה שאני לא הולך להיות מה שנולדתי להיות, כל מה שרציתי זה לשבור דברים וכל מה שהרגשתי זה שכל מה שאמרו לי - שקר. חיפשתי פילוסופיה, מוזיקה, סקס, דרך חדשה. הייתי נער עם נשמה ריקה וצמאה ומבט אבוד. חלק מהדברים אני עדיין מחפש, אבל את רובם נראה לי שמצאתי - כי "האמיתות ממתינות בכל הדברים כולם", וזה השיעור הכי גדול.

התנגד הרבה ציית מעט
 התנגד הרבה ציית מעט

ב.

לא היה לי מושג למה אני נכנס כשפתחתי את ספרו הגדול "עלי עשב". לא אהבתי שירה אז וגם היום אני לא איזה חובב גדול. כבר בהקדשות נפלתי: "את החיים הכבירים ביצר, בדופק ובכוח, הצוהלים לפעולה חופשית מכל חופש - את האדם החדש אני שר" ו"אתה הקורא, מפועם חיים אתה וגאווה ואהבה כמוני ממש - לך הם המזמורים האלה".

התיישבתי על הרצפה, אני זוכר, וכשקמתי כמה שעות אחר כך (ואולי אני עדיין שם על הרצפה וכל מה שקרה מאז חלום ותו לא) הבנתי שמצאתי חבר, מורה, אב רוחני. עד כדי כך שהשירים ההומואים שלו ממש עשו לי חשק עז להיות הומו בעצמי איזו תקופה, אבל אז באו הבחורות, אתם יודעים, והן חזקות מכל שיר. עדיין, כמו שנאמר ב"שיער", את וולט ויטמן לא הייתי זורק ממיטתי.

"עלי עשב", יצירת המופת הגדולה של ויטמן, היא בעצמה אחד השיעורים הגדולים שלימד אותנו, מעבר לשירים עצמם: המהדורה הראשונה יצאה כשוויטמן היה בן 36 וכללה רק 12 שירים. המהדורה האחרונה, שאותה פרסם בגיל 72, שנת מותו, כבר כללה 400 שירים. זו יצירה שהולכת וגדלה, הולכת ומתפתחת, משכתבת את עצמה עד לשלמות - כמו החיים.

מאז הספרייה ועד היום, אנחנו ביחד באותה עוצמה, כמעט. גם אם לפעמים עוברים חודשים בין עיון לעיון ב"עלי עשב" (בתרגומו הנשגב והכבד של שמעון הלקין מ־1952, ויסלח לי המתרגם המעולה עודד פלג, אבל אני מעדיף את השפעה הנדיבה של התרגום הישן שהציטוטים המופיעים בטור הזה לקוחים ברובם ממנו), הרי שאני יודע בדיוק - ובכל רגע ורגע - איפה הספר מונח בספרייה שלי. מספיק שאושיט יד ואגע בו. אני כבר לא צריך לחשוב עליו מרוב שהוא חלק ממני. אם תפתחו אותי כמו שפותחים מכסה מנוע של מכונית, ויטמן יהיה שם.

כשהתאשפזתי בבית החולים לקחתי איתי שני ספרים, "עלי עשב" של ויטמן ו"ספר האי נחת" של פרננדו פסואה, עוד מורה גדול שבעצמו הגדיר את ויטמן כ"אחי ביקום". אם אני עוצם עיניים אני יכול לראות את עצמי הולך בין שני האחים הענקים האלה, האמריקאי הגועש והפורטוגזי המופנם, והם אוחזים בידיי, עושים אחת, שתיים ו־ש־לוש! - ואז מניפים אותי באוויר ואני צוחק בפה מלא ובלב שעולה על גדותיו.

ג.

מה למדתי מוולט ויטמן? את שלושת הדברים שעליהם העולם עומד: האהבה והתשוקה לחיים, הפליאה מיופי העולם, והאמפתיה לבני האדם. "בכל בני האדם אני רואה את עצמי", כתב ואת עצמו הגדיר: "וולט וויטמן, מין קוסמוס" - היש הגדרה מדויקת מזו לאדם? "געוש, בעל בשרים, חושני, אוכל, שותה, פרה־ורבה, לא אנין הדעת, לא עומד מעל האנשים או מופרש מהם", לא משורר פלוץ שנחבא מהעולם אלא להפך; הוא - כלומר כולנו - העולם. לא טוב מוחלט ומושלם אלא "אכסניה לטוב ולרע". לא תמיד צדיק, אלא גם "עיקש, חמדן, חסר לאות".

בשיריו כתב ושוב ושוב על היצר, על הסקס, על המגע, על האושר העילאי שמסב מגע פשוט של יד אוהבת שעונה על החזה. "אני עצום", כתב, "אני מכיל המונים - מה שמעניין אחרים, מעניין גם אותי". אני מרגיש ככה בדיוק - ולא מתוך מגלומניה אלא להפך, מתוך צניעות ותחושת קַטנוּת והיקסמות. כי כולנו אותו דבר, תערובת של הכול וכלום. הוא היה עיתונאי, אז גם אני רציתי. לא כל-כך בגלל הכסף כמו בשביל ההזדמנות לראות את הארץ.

"כל אחד מאיתנו בלתי נמנע", כתב, "כל אחד מאיתנו חסר גבולות, כל אחד וזכותו שלו ושלה בעולם; כל אחד מאיתנו נמצא כאן באורח אלוהי כמו כל היתר". כל אחד, כן? גם אני, גם אתם. "התנגד הרבה, ציית מעט", יעץ לכולנו את העצה הכי טובה שכסף לא יכול לקנות והציע לקרוא "תרועות יחי לאלה אשר נכשלו!". יותר פילוסוף משפינוזה, יותר רוקנרול ממיק ג’אגר.

ומעל הכול, בעיניי, הפליאה הבלתי נגמרת מהעולם, מיופיו, מהתנועה הבלתי פוסקת של החיים והמוות והבריאה והכיליון, הסתכלות שכולה שמחה ואופטימיות על ההזדמנות הפשוטה שניתנה לנו: לחיות. את הרגעים הגדולים - כמו מלחמות אזרחים ודמוקרטיה, שעליהן כתב הרבה - ובעיקר את הרגעים הקטנים; "צמח מטפס על חלוני משביע את רצוני יותר מכל הספרים והפילוסופיה", כתב ו"עלה עשב אינו נחות ממהלך יומם של הכוכבים". ובמקום אחר: "הים נס תמידי הוא בעיני. והדגים השוחים, והסלעים, ותנועת הגלים, והאוניות, והאנשים שבהן - היש נסים מופלאים מאלה?".

לא, וולט, אין! אני חושב ככה בדיוק, בנאדם - הרי הכול כל-כך מופלא, העיר אדירה כמו הטבע והלבד חשוב כמו הביחד, הרכבת מושלמת כמו הקרפדה והמדע חשוב כמו הבטלה - החיים זה הכול ביחד ושום דבר לא מובן מאליו.

ד.

זה בדיוק הזמן לחזור לחבר שלי וולט ויטמן. האהבה, ההתרגשות, הפליאה, האמפתיה, השוטטות והשותפות הן כל מה שאנחנו צריכים עכשיו על רקע מדמנת השנאה, הציניות, ההכללה, ההדרה והקיבעון שאנחנו חיים בו, או יותר נכון - האשליה שאנחנו חיים בכל אלה, כי האמת היא שהכול נורא יפה אם רק יודעים להסתכל על זה ככה.

"אילו הכרתי אותם", כתב ויטמן על אנשים מהצד השני של המתרס (כל מתרס), "אולי הייתי אוהב אותם". אני חושב שזה יכול לעבוד גם הפוך: אם רק נאהב (טוב, נו, נסתפק בלחבב) את האנשים בצד השני, אולי נצליח גם להכיר אותם. זה לא אמור להיות כל-כך קשה - הם בדיוק כמונו.¿