פחד מהחמצה? להפך, אל תחמיצו את ההנאה ממנה

המדף עם ספרי ה'מה-אני-יכול-לעשות-כדי-לחיות-טוב-יותר' שוב מאיים לקרוס. כן, גם על המתקפה הנוכחית חתומה קבוצה של אנשי רוח, גורואים, אנשי בריאות הנפש ונציגי אקדמיה. עיתויו של הגל אינו מקרי. מדף הספרים הקורס מלמד, בדרך כלל, איפה אנחנו מצויים על הסקאלה שבין 'הכול נפלא, אנחנו נצחיים!', לבין 'העולם דפוק ומפחיד, כולנו הולכים למות בקרוב'. כרגע, אנחנו עמוק בטריטוריה הפסימית. ככה זה כשצורכים יותר מדי, מנסים לתפוס כל מה שזז (וגם מה שלא), פוחדים להחמיץ, ובעיקר אומללים; לא ממחסור - מעודף.

פרופ' סוונד ברינקמן, חוקר פסיכולוגיה מאוניברסיטת אלבורג שבדנמרק וחוקר תרבות, יוצא נגד שיגעון השיפור העצמי. הוא טוען כי "המפתח לחיים מאושרים יותר טמון לא במציאת 'האני הפנימי', אלא בהשלמה עם עצמך במטרה לחיות בשלום ושלווה עם האחרים". הוא תוקף את הצו החברתי הקורא לכולנו לנוע כל הזמן, לנסות להמציא את עצמנו מחדש, ולקדש את השינוי והתנועה המתמדת על פני המהות.

בספרו החדש, 'ההנאה שבהחמצה: אמנות האיפוק בעידן ההגזמה', ברינקמן מכוון את חציו אל תרבות הצריכה והרשתות החברתיות, ומפציר בנו להחזיר לתפריט תכונות כמעט נשכחות, כמו איפוק ומתינות. לדבריו, "אין שום מקריות בכך שאחת מכתובות הקעקע הפופולריות ביותר בדורנו היא המוטו הלטיני Carpe Diem, 'תפוס את היום'. בתרגום ל'מילניאליזית', זה נשמע בערך כך: השיגו מה שרק תוכלו, חלילה תחמיצו משהו, גם אם זה אומר שלעולם לא תוכלו לנוח ושהמרדף הנצחי יאמלל אתכם יותר מכל.

"אנחנו מספרים לעצמנו", הוא אומר, "שעדיף לעשות משהו שנתחרט עליו מאשר להתחרט שלא עשינו. ההחמצה, גם של אירועים זניחים, מבצעי קניות עלובים ועדכוני סטורי, הפכה בימינו לתרחיש הגרוע ביותר. החשש ממנה, שאף זכה לשם FOMO (ר"ת של: Fear of Missing Out), נתמך בהתלהבות על ידי הסמארטפונים שבהם אנחנו בודקים כל הזמן עדכוני סטטוס, תוצאות כדורגל, מבצעי קניות וכל דבר אחר שנכנס למניפת העניין שלנו.
תרבות ה-'Just Do it' היא כבר מזמן לא רק המוטו של נייק. היא מאיצה בנו לעשות ולצרוך ככל יכולתנו ואף יותר. האיפוק וההסתפקות במועט נעשו פתאום מידות רעות, בזמן שהצריכה הורמה למדרגה של תרומה לחוסן הכלכלי הלאומי.

קצב התפתחות אלים

פרופ' ברינקמן ממליץ לנו לרדת מגלגל האוגרים ולהתחיל ליהנות גם, אולי אפילו בעיקר, מההחמצה. JOMO (ר"ת של: Joy Of Missing Out) הוא המונח ההופכי ל-FOMO; זוהי היכולת ליהנות מהידיעה שממש כרגע קורה משהו איפשהו, על פי רוב במדיה החברתית, ואתם פשוט לא בודקים מה קורה שם ונהנים מכל רגע. הגדרה נוספת של המונח היא תחושת הסיפוק שכל אחד מאיתנו מרגיש כל אימת שהוא מצליח לחמוק מהפעילות (האמיתית או הווירטואלית) של הקבוצה החברתית שלו, ומתמקד אך ורק במה שהכי בא לו לעשות באותו רגע.

ברור לכולם, גם לו, שזה חייב להיות תהליך הדרגתי. אנחנו צריכים להשתחרר מהפחד מפני החמצה ולקבל בברכה את הידיעה שקורים ויקרו דברים בלעדינו, שיעמדו על המדפים מוצרים שכנראה לא נקנה, שיתקיימו מסיבות בלעדינו, שיהיו עדכונים ברשתות החברתיות שלא נראה, ואם נראה לא נגיב, ואם נגיב - לא נגיב למגיבים שיגיבו לנו. הבנתם את העיקרון.

לא משהו פשוט לביצוע, בהתחשב בכך שה-FOMO הראשון נרשם ככל הנראה עוד בגן העדן, כשחווה התחילה להקשיב לנחש. "אנחנו חיים בחברה צרכנית שבה אנחנו, בהגדרה, לא אמורים להיות מאושרים או מסופקים ממה שיש לנו", אומר פרופ' ברינקמן בראיון ל'ליידי גלובס'. "מצפים מאיתנו תמיד לשאוף לעוד: עוד חוויות, עוד מוצרים, עוד צריכה".

בדבריו הוא נוגע בשורש הבעיה: "אנחנו חיים בתרבות עם קצב התפתחות מטורף ואלים, שלא יודע גבולות. זו תרבות שמכריזה על עצמה במקומות העבודה ובחינוך באין ספור דרישות לגמישות, יכולת התאמה ונכונות להשתנות. נעשה קשה יותר ויותר להגיד על משהו או מישהו שהם מספיק טובים. כולנו נדרשים להיות מעורבים בתהליכי למידה שנמשכים כל החיים, שלא מפסיקים אף פעם. מקומות העבודה דורשים כיום לא רק התפתחות מקצועית, כי אם גם התפתחות אישית מעובדיהם. ילדים נדרשים לא רק להצטיין בכיתה, אלא גם להיות בריאים, יצירתיים ומוכשרים בספורט".

זו לולאה בעייתית ומלחיצה מאוד.

"זו לולאה ששום דבר לא טוב מספיק בשבילה. אנחנו נאלצים להתמודד עם ספק תמידי בנוגע לעצמנו ולאורח חיינו - וכל הזמן שואלים את עצמנו: האם אני מבזבז זמן? האם כדאי לי להחליף עבודה, בית, בן זוג? שאלות כאלה מתחילות לרדוף אותנו ומבטאות את החשש מהחמצה. הדחף לקנות עוד ועוד, להשיג עוד, בהחלט מגביר את הסטרס שלנו, כי זה מצב שבו אנחנו לעולם לא מרוצים ממה שיש לנו".

נקברים תחת המטלות

מי 'מכריח' אותנו לצרוך יותר, לצאת יותר, אפילו להיות יותר? פרופ' ברינקמן טוען כי הלחץ מגיע מהרשתות החברתיות, מתעשיית הפרסום והתקשורת - אבל לא רק מהם. הלחץ מגיע גם מתוכנו, ממה שאנחנו מניחים שנכון לנו. אנחנו כל הזמן מוזמנים לעשות, לקנות, לחשוב, לחוות, להגיב. ערימות ענקיות של מידע, מטלות, בקשות ומשימות מאיימות כל הזמן לקבור אותנו תחתיהן, וגורמות לנו לקבל החלטות חפוזות, נמהרות. ביותר מדי מקרים ההחלטות שלנו מתקבלות מתוך חשש להחמיץ.

מה אפשר לעשות כדי להיחלץ מזה?

"צריך להכיר בכך שרבים מהדברים הטובים שהחיים מציעים לנו נשענים על מחויבות למה שכבר יש לנו, לאנשים החשובים לנו. אהבה, לדוגמה, מבוססת על מסירות לאדם אחר, אבל גם מחייבת אותנו להחמיץ קשרים פוטנציאליים רבים אחרים. וזה בסדר, אפילו מצוין. מחקרים פסיכולוגיים מראים, שאפשרויות מרובות יותר לא הופכות אותנו לאנשים מאושרים יותר, משום שהן כמעט תמיד גורמות לנו לתהות אם בחרנו באפשרות הנכונה. JOMO, למעשה, מבוסס על הרעיון שפחות הוא דווקא יותר".

אתה מדבר על הצורך ללמוד להציב גבולות, לדעת לומר 'לא'. למה זה כל כך חשוב?

"אנחנו ממוקדים באמירת 'כן' ובהשגת הישגים. אם מציעים לנו עוד אחריות, עוד התחייבות, לרוב נגיד 'כן'. אנחנו לא ממוקדים כמעט בכלל בצורך להגיד מדי פעם גם 'לא', בצורך להימנע, לוותר, להחמיץ. ויש לזה מחיר. אמירת 'לא' היא הבסיס של הבגרות הפסיכולוגית. ברגע שהילד לומר להגיד 'לא', הוא מתחיל במסע אל הבגרות, ובהדרגה מתפתח לישות אוטונומית, עם מידה של יושרה.

"אנחנו אמורים ללמד את עצמנו לומר 'לא', לתרגל את זה כמו כל דבר אחר שלמדנו בחיינו. לא כל 'לא' חשוב בפני עצמו. ה'לא' מקבל חשיבות אם השתמשנו בו כדי להביע את דעתנו בהקשר של סוגיות אתיות. יש ערך רב באמירת 'לא' כאשר אנחנו חושבים שזכויות מסוימות של מישהו אחר עומדות להיפגע".

 פרופ' סוונד ברינקמן / צילום: LISBETH HOLTEN

מיתוס הפוטנציאל

פרופ' ברינקמן מתייחס לפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס, שטען כי אנחנו נרדפים על ידי המיתוס של הפוטנציאל שלנו. זו מחשבה מעניינת: האם הגרסה המושלמת שלכם, זו שאף פעם לא טועה, שהצליחה בכל מה שנגעה בו, נוכחת בחייכם? פה ושם, כן. ברור. אבל האם היא ממש רודפת אתכם, מופיעה בפתאומיות מבין הצללים בכל העיקולים האפלוליים, לועגת לכם בחשכה גם ברגעים שבהם נדמה לכם שהצלחתם? לפי פיליפס, החיים שלא נחיו, שהתקיימו רק בדמיון, באמנות ובחלומות, הם לעתים קרובות חשובים יותר מהחיים שחיינו ממש, במציאות הערה. במילים אחרות: דווקא הדברים שאנחנו משמיטים ומוותרים עליהם מגדירים אותנו לפעמים יותר מכל דבר אחר.

אפשרי בכלל לחיות רק בהווה, ולא להתחרט על החיים שלא חיינו?

"לא, ולא הייתי ממליץ על זה כדרך חיים. חיות נמצאות רק בהווה. בחייהם של בני האדם העבר, ההווה והעתיד מחוברים, מכיוון שיש לנו שפה, רעיונות וסמלים. כלומר, אנחנו יכולים לטייל בזמן, זו תכונה נפלאה של המוח שלנו".

ברינקמן סבור כי ה-JOMO חשוב לא רק להצלת כל אחד מאיתנו באופן אישי, אלא גם להצלת החברה האנושית וכדור הארץ, שאת משאביו אנחנו גוזלים בצריכת יתר חמדנית כבר עשרות רבות של שנים. הוא מקונן על חוסר היכולת שלנו להתאפק, לא רק כבודדים, אלא כקבוצה של דורות (X, Y, Z). "במובנה הפשוט ביותר, הקיימות פירושה לחיות באופן שלא מרוקן את המשאבים הטבעיים של עולמנו. מדענים טוענים שכבר מאוחר מדי, שאנחנו כבר לא יכולים להציל את כדור הארץ משינויי האקלים ומשורה של קטסטרופות נוראות בעתיד הלא רחוק מדי. האם זו תהיה ההשלכה האולטימטיבית של הצריכה הפרועה וחסרת המעצורים שלנו?".

ברינקמן בטוח שהפתרון נמצא בערבות הדדית. לדבריו, אנשים נוטים לתת לאחרים או לשתף אותם במה שיש להם, אם הם מאמינים שצעד כזה הינו הוגן. "היכולת לשתף אחרים במה שיש לנו הצילה במשך ההיסטוריה לא מעט אנשים, ואפילו חברות ומדינות. זוהי תכונה אנושית מובנית שקיימת בנו, אבל היא מבוזה בעידן הצריכה המוגזמת, שבו הסתפקות במועט נחשבת כמעט לחטא, לבטח לסוג של טיפשות".

הרי מינקות לימדו אותנו לאהוב בעיקר את עצמנו.

"אני לא משתגע על הקונספט של אהבה עצמית, שכל כך פופולרי בדורנו. אהבה פירושה מסירות למישהו אחר. הנרקיסיזם נכפה עלינו על ידי החברה והתרבות, אבל אנחנו צריכים להתחיל להיות מספיק חזקים להגיד 'לא'. אנחנו חייבים להתחיל להפנות את כל משאבינו לפעילות משמעותית עם אנשים שאינם אנחנו.

"מעבר לכך, אנחנו באמת חייבים להפסיק לנסות להמציא את עצמנו מחדש. זה תהליך אינסופי שלעולם לא יכול להצליח. אם רק הטוב ביותר מספיק טוב לנו, שום דבר לעולם לא יהיה מספיק טוב, מה שיוביל אותנו בוודאות לאומללות".

'ההליכון הההדוניסטי'

ברינקמן מודה שאין הרבה משימות קשות יותר מלשכנע דורות שלמים, שלמדו לקשור בין אושר לנכסים, להתחיל לחשוב אחרת. 'ההליכון ההדוניסטי', אחת המטאפורות המרכזיות שלו, מתארת את מצב החברה המערבית, הצרכנית, כמי שצועדת על הליכון ונאלצת להגביר כל הזמן את הקצב רק כדי להגיע לאותן תוצאות.

"מחקרים פסיכולוגיים רבים מראים כי לאנשים יש בדרך כלל קו בסיס של אושר. רמה קבועה של אושר שמתקיימת במשך כל חייהם, ללא קשר לאירועים שעוברים עליהם. לכן, כשקורה משהו רע, אנחנו מתאוששים במהירות וחוזרים למצב שבו היינו קודם. למרבה האכזבה, זה נכון גם כשקורה לנו משהו טוב. אנחנו שמחים, אבל לא ממש עפים לשמים. לפעמים אנחנו ממש חושבים שאולי משהו לא בסדר איתנו, כי אנחנו לא מאושרים באקסטזה. כשזה קורה, אנחנו מתחילים לרוץ מהר יותר על הליכון האושר שלנו, בתקווה שנהיה יותר מאושרים. למה? כי זה מה שלימדו אותנו, להשיג עוד ועוד.

"אנחנו מכניסים את עצמנו למצב טרגי, בדומה למכור לסמים, שצריך יותר ויותר מהסם שלו כדי לשמור על אותה השפעה ראשונית. אנחנו צורכים ספרי עזרה עצמית בקצב, הולכים לפסיכולוגים ולקורסים בהתפתחות עצמית, אבל לא נעשים מאושרים יותר. מי מרוויח מכל זה? חברות התרופות ושורה ארוכה של גורואים, יועצים וקואצ’רים. רק לא אנחנו".

עידן כרטיסי האשראי

הוא מדבר גם על הערבוביה המדהימה שהתפתחה בחיינו ושגורמת לנו לעשות 22,367 דברים במקביל, מעמיסה עלינו משימות מיותרות לחלוטין ובונה לנו רשימת קניות ומטלות אינסופית, שאי העמידה בה מחמירה את תחושות הכישלון שלנו. אם רק היינו מסוגלים לצרוך ולעשות פחות, הוא אומר, היינו מכניסים קצת סדר לחיינו ומגלים שרבות מהבעיות שלנו פשוט מתפוגגות.

זה לא תמיד היה ככה, הוא מדגיש. אם נסתכל על החברה המערבית לפני 100 שנה, או קצת יותר, התכונות האנושיות הנחשקות ביותר בה היו מתינות ואיפוק. אנשים חסכו כסף עד שהיה להם מספיק כדי לקנות את מה שרצו. זה היה העידן של חשבון הבנק, הוא מסביר, אבל עכשיו אנחנו בעידן כרטיסי האשראי. מצפים מאתנו לקנות ולצרוך עוד לפני שאנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו.

אפשר לפתח חסינות פנימית לפיתויים?

"לדעתי, לא. בסופו של דבר, אין לנו יכולת להתנגד לפיתוי. הפתרון היחידי הוא להרחיק מאתנו את הדברים שמפתים אותנו, או להתרחק מהם, כדי להבטיח שלא נמצא את עצמנו כל הזמן בסיטואציה של בחירה. אנחנו צריכים לארגן את חיינו כך שיהיה לנו יותר פשוט להחמיץ גורמים שעלולים להסיט אותנו ממה שחשוב לנו באמת".

האם פייסבוק מעודדת 'אני כוזב'?

"לא בטוח שאני בכלל קונה את ההבחנה בין עצמי 'כוזב' לעצמי 'אמיתי'. מתי אנחנו באמת עצמנו? עם זאת, אני כן חושב שפייסבוק מעודדת רעיונות סטריאוטיפיים, ולפעמים אף פוגעניים, של מושגי היופי ואיך להיות 'הגרסה הכי טובה של עצמך'. ראוי שנזכור שמטרת החיים אינה רק אופטימיזציה עצמית, אלא גם להיות בן אדם טוב והגון, ואני לא בטוח שהרשתות החברתיות תומכות בכלל בממד הזה של קיומנו".

אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו לא לשחק במשחק הזה?

"לא פשוט לצאת נגד המכניזם של הרשתות החברתיות, אבל ברור שמומלץ לעשות משהו, כל אחד לפי יכולתו. הסכנה היא דימוי עצמי מנופח ונרקיסיזם. אני לא מקבל את הטענה שאי השתתפות במשחק הזה תחייב אותנו לשלם מחיר. ממש לא. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, שניתפס כאנשים פשוטים ורגילים? זה לא כל כך נורא בעיניי".

רצייה חברתית נתפסת במקרים רבים כקונפורמיזם, ולכן נבחנת במבטים מלאי בוז. אבל כחלק מהניסיון להיות מיוחדים, האם מומלץ לנו לחשוף את עצמנו ברשתות? מה עם הקולגות והבוסים?

"אני לא חושב שנכון לנו לשתף יותר מדי את הבוסים שלנו בחיינו הפרטיים. ככלל, אין לי שום דבר נגד קונפורמיזם, כל עוד הוא תקין מבחינה אתית. לדעתי, דווקא הציווי וההכרח להיות כל הזמן מיוחדים ואותנטיים גורם לנו את הנזק המשמעותי ביותר. זו ממילא משימה קשה מדי לרוב האנשים, ולכן אני מאמין שעדיף להם פשוט להיות אנושיים ודומים לכל השאר".

האם ההנאה שבהחמצה לא עלולה להתגלות גם כקללה, ולייצר לנו דורות של צופי בינג' ללא כל מוטיבציה לעבודה, יצירה או שינוי?

"דור הבינג' הוא אכן בעיה, אם הם לא למדו להחמיץ דברים. המסר שלי מדבר על איפוק עצמי, על מתינות. זה לא רישיון לבינג' אינסופי".

כמה רחוק אפשר ללכת עם המתינות?

"אנחנו נדרשים למתן גם את המתינות, אחרת נהיה סגפנים קיצוניים".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה חשבת על JOMO, על ההנאה שבהחמצה?

"מאז שאני זוכר את עצמי, התקיים בי הצורך למצוא איזון בין השאיפה להשיג יותר לבין תחושת האושר ממה שיש לי. זה תמיד היה חלק מחיי. מציאת האיזון עושה את ההבדל בין חיי מתינות לבין עולם שכולו חרדות מפני החמצה".

לא מזמן אמרת שבחירת דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב גרמה לך לנסות להיפטר מהמבטא האמריקאי, שאימצת במאמץ רב. איך אתה מסכם את הקדנציה שלו עד כה?

"יש בי מידה מסוימת של הקלה על כך שהוא לא גרם יותר נזק".