לפי ח"כ רפי פרץ, לתביעה של איחוד מפלגות הימין לנהל את משרד החינוך יש שורשים עמוקים במסורת. כשנשאל בשבוע שעבר בגלי צה"ל אם הוא מקווה להתמנות לשר החינוך בממשלה הבאה, הוא אישר והסביר: "זה תיק שהיה לציונות הדתית תמיד. זה תיק שאני מקווה שאני אכן מתאים לו, אני עוסק כל ימי בחינוך".
האומנם משרד החינוך הוא קניין היסטורי של חובשי הכיפות הסרוגות? השר נפתלי בנט, שפוטר בראשית החודש, היה איש הבית היהודי. הוותיקים אולי זוכרים גם את השר הנצחי זבולון המר, איש המפד"ל שכיהן בתפקיד לסירוגין כ-11 שנה. אבל הנה הסיפור השלם.
בשלושת העשורים הראשונים למדינה באו כל שרי החינוך משורות מפא"י והמערך. בממשלה הראשונה כיהן בתפקיד זלמן שז"ר, שהוחלף בידי דוד רמז. אחריהם באו בן-ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון ואהרן ידלין. המר, בן הציונות הדתית הראשון במשרד, מונה לתפקיד רק עם המהפך של 1977, והחזיק בו עד 1984. במחצית השנייה של שנות ה-80 שב התיק למערך, לידי יצחק נבון. ב-1990 החזיר רה"מ שמיר את המר למשרד, אבל עם בחירתו של יצחק רבין כעבור שנתיים הוא הציב במקומו את יו"ר מרצ שולמית אלוני, ואחרי שהתפטרה (בשל וטו של ש"ס) את עמיתה את אמנון רובינשטיין.
בממשלת נתניהו הראשונה חזר המר למשרד לכהונה רביעית, ועם פטירתו ב-1998 הוחלף בידי יצחק לוי מהמפד"ל. מאז ניצחון אהוד ברק ב-1999 נעדרו הסרוגים מהמשרד כעשור וחצי: התיק נמסר ליוסי שריד ממרצ, ועם התפטרותו (שוב בשל מחלוקות עם ש"ס) עבר לשנה לברק עצמו. אחריו באו לימור לבנת מהליכוד, מאיר שטרית מקדימה, יולי תמיר מהעבודה, גדעון סער מהליכוד, ושי פירון מיש עתיד. ב-2015 התיישב בלשכה בנט.
■ בשורה התחתונה: דבריו של פרץ אינם נכונים. ב-70 שנות קיומו של משרד החינוך כיהנו בו 21 שרים שונים. שלושה בלבד באו ממפלגות המזוהות עם הציונות הדתית. יחד הם כיהנו כ-16.5 שנה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
