למה אנשים עדיין מזדעזעים מסיפורים על ריגול עסקי

המדינה מ ז ו ע ז ע ת. תחקיר "עובדה" על בלאק קיוב השבוע ממשיך להסעיר את העולם העסקי, הפוליטי והציבורי. השאלה היא: מה בדיוק לא ידעתם עד היום? אכן, שם החברה שרומז על מסתורין; חיתוך פניו חובק הסוד של המנכ"ל המייסד דן זורלא שזורק את הדמיון למקומות פרועים; קודקודי ההון וההשפעה ששילמו לו ממיטב כספם או כספי אחרים; והבחורים והבחורות המצוינים וחסרי הפנים שנרמז שהם בוגרי המוסד שמאיישים את השורות בלונדון ובתל-אביב מגבירים את התחושה שמדובר בסיפור מתח. אבל "מודיעין עסקי", או אם תרצו לכעוס ולגחך קיראו לזה "ריגול תעשייתי" (אנשי מקצוע טוענים ש"ריגול" הוא החלק הלא-לגיטימי בפעולת המודיעין העסקי), היה ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מהמציאות. הנחת היסוד היא שאין עסקה, מינוי בכיר, בחירות, מכרזים והליכי שינוי - בעסקים, בפוליטיקה ובביורוקרטיה - שלא מגויסים אליהם משרדי חוקרים. מצד זה או זה או שניהם, במטרה "למצוא את הגופות המוחבאות בארון".

בעניינים שיש בהם כסף גדול מאוד מגויסים שניים או שלושה משרדים במקביל, בלא שזה יודע על זה. ההחלטה לגייס חברת מודיעין/ריגול מוסתרת מהציבור אבל מתקבלת על ידי בעלי שליטה והנהלות, בגיבוי "חוות-דעת" חתומה על ידי עורכי הדין הבכירים ("גלובס", 10.6). המקצוע מבוקש. חיפוש של הצירוף "קורס למודיעין עסקי" בגוגל מעלה 15 כתובות גלויות ומכובדות. "לא תאמינו מה שאנחנו נמצא..." כתוב באחת מהן, בצירוף הבטחה ש"יוצאי יחידות מסווגות משירותי הביטחון זמינים עבורכם לכל משימה". במשרד המשפטים יש יחידה מיוחדת (אחת מתוך כ-50 היחידות שלו) שמטפלת בחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה - 1972, בדרישות לימוד, התמחות (שלוש שנים) ומבחני הסמכה ממשלתיים. בין שלל נושאי הלימוד הגלויים והנדרשים: "גיוס סוכן ויצירת קשר", "איסוף מודיעין עסקי, מודיעין רשת, תהליך המודיעין, סוגי מקורות", "פרופילאות" (לזה יש גם מסלולי לימוד ייחודיים), "תרגילי חקירה, שפת גוף וגרפולוגיה", "ציוד בילוש - צילום ומצלמות סמויות", וכמובן - איך לא - שיעורים על שלל חוקי הארץ. חוקרים פרטיים, האזנות סתר, כבוד האדם, הגנת הפרטיות, חוק העונשין, המרשם הפלילי, איסור לשון הרע, סדר הדין הפלילי ועוד. בקיצור: מי שמגייס "מודיעין" או "ריגול" צריך לדעת שמגייסים אותם גם לחיפושים עליו.

בחירות IN - ביורוקרטיה OUT. ברגע אחד ביטלה-דחתה הממשלה את קיצוץ הפנסיות בקרנות הוותיקות, בלי מילה על גורם החסר העמוק: אי-העלאת גיל הפרישה לנשים. מיד אחרי שביטלה-דחתה הממשלה, בחסות משרד המשפטים, את מימוש התוכנית לקיצוץ או ביטול הטבות המס בפריפריה. כמה ימים אחרי שבכירי האוצר הכריזו כי "אין מקור תקציבי ל-475 מיליון שקל" לוועדת הבחירות ומימון מפלגות - הם גילו שדווקא יש מקור כזה והתקציב אושר. יום אחרי אצו בנימין נתניהו ומשה כחלון וגילו לאומה שגם הם עסקו בחפירות וגם הם מצאו "מקור תקציבי", כך שסבסוד הצהרונים שהסעיר משפחות צעירות יימשך.

בין לבין אישרה השבוע ועדת הכספים המתקפלת לקראת הבחירות העברות תקציביות בסך 7 מיליארד שקל, "עודפי תקציב" קוראים לזה. כלומר תקציבים שניתנו ב-2018, לא נוצלו והועברו ל-2019 (בתקווה שהשנה כן ינוצלו). מדובר בהעברות תקציביות של רשויות הפיקוח, רשות האוכלוסין, המטה לביטחון לאומי, משרד הרווחה, התיירות והתחבורה, והשיא: 2 מיליארד "עודפי" משרד החינוך ו-3.7 מיליארד "עודפי משרד השיכון". נשאר רק לממש את הגדלת סל בריאות, לאשר תקציב הגדלת תקני פקחים לענף הבנייה, לתת למורים כל מה שהם רוצים כדי שלא ישביתו את תחילת שנת הלימודים שבועיים לפני הבחירות, ובהזדמנות חגיגית זו גם לסגור מהר מהר עם הרופאים את הסכם השכר החדש, לעשר שנים, תמורת תוספת של כמה מיליארדים בשנה. מי עוד רוצה כסף ציבורי בלי ביורוקרטיה, פקידים, סחבת, תקנות, הוראות, חוקים, ועיוותים- שיקום מהר. כי אחרי הבחירות זה ייגמר.

היו היו שני חברים. משה כחלון ואבי ניסנקורן. שר האוצר ויו"ר ההסתדרות לשעבר היו פעם הכי הכי. הרבה שיחות וייעוץ כלכלי-חברתי צמוד של היו"ר לשר שכל-כך האמין להכרזות היפות עד שהצטרף לקואליציה שלו בהסתדרות. ואז הלך ניסנקורן להיות פוליטיקאי ב"כחול לבן" והתחיל להפיל על חברו-מעריצו לשעבר את כשלי הקדנציה - שהוא היה שותף להם. לפעמים יזם, דחף ומניע. השיא הגיע בהתקרב היום (שבוטל-נדחה השבוע) לקצץ בפנסיות מבוטחי הקרנות הוותיקות, בגלל עיכוב רב שנתי, בחסות ההסתדרות, בהעלאת גיל הפרישה לנשים. "זה ביזיון מתמשך. מורידים ל-270 אלף גמלאים עשרות שקלים מהקצבה בגלל בריחה מקבלת אחריות של האוצר", אמר האידיאולוג החברתי ותקע עוד סכין בגב השר.

הרפואה מידרדרת? החודש לפני 70 שנה: "אנחנו קורסים תחת העומס, הילדים מתים כמו זבובים", אמר רופא "שדרש להישאר בעילום שם" לסופר עיתון "דבר" (נוסד ב-1925, נסגר ב-1996) לאחר שנודע כי 17 ילדים מתו, בתוך שבוע אחד, בבית החולים הדסה בתל-אביב (קם ב-1918, נסגר ב-1992), אחרי ש"242 ילדים נשלחו בדחיפות לבית החולים, רק 65 התקבלו" (מתוך "כובע טמבל", שבועון הנוסטלגיה של המועצה לקידום המורשת הישראלית).