מי כאן בונה אמון

אמון הוא גורם מרכזי בחיי כולנו, כל כך בסיסי שאנו ממעיטים לחשוב על חשיבותו. אמון הוא מושג מורכב להגדרה, אך מובן בקלות, אפילו לילדים (ילד למשל, יחלוק צעצוע עם חברו רק אם הוא מאמין שהוא יוחזר והחבר יחלוק איתו גם בעתיד). כיחידים אנו מפתחים מערכות אמון כל הזמן: במשפחה, בחברים, בצבא, בעבודה, בעסקים.

אך מה עם אמון בחברה כולה? האם יש לו תפקיד דומה כמו האמון בין יחידים? בעשורים האחרונים מחקרים בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובכלכלה מראים שהאמון שאנשים רוכשים לאנשים סביבם - ה"אמון הכללי" - הוא הון חברתי חשוב המניב תשואה כלכלית וחברתית גבוהה, משום שהוא מאפשר פעילות עסקית וחברתית רצויה שלא יכולה להתרחש בלעדיו.

רמת האמון הכללי מתואמת עם הצמיחה הכלכלית, עם התפתחות השווקים הפיננסיים, עם משיכת השקעות זרות, ואפילו עם אושר. האמון הכללי מבטא את האמונה שלנו בעצמנו, ביכולות שלנו לבנות עתיד טוב, ומחזק את הרצון להשקיע לטווח הארוך. רמת האמון אף עוברת לדורות הבאים. בדיוק כמו הון פיזי, ניתן לבנות או להרוס את ההון החברתי, אך הדרך בה הוא נבנה או נהרס, וההשלכות של הפעולות הללו, שונות מהותית מאלו של ההון הפיזי.

אמון בין שני אנשים שייך רק להם, ונקבע רק על ידי ציפיותיהם ומעשיהם זה כלפי זה. אמון כללי הוא נכס של כולנו, ולכן תלוי במעשים ואמונות של אנשים רבים. אי לכך בניית אמון כללי היא תהליך קשה ואיטי יותר מאשר בניית גשר או מפעל (הון פיזי). יתרה מזאת, גם קל יותר להרוס אותו במהירות: קל לזרוע חוסר אמון והוא מתפשט במהירות רבה, כמו מגפה, במיוחד בזמננו.

אם מישהו שורף חנות או מפעל הם צפויים להיעצר, הנזק יתוקן במהרה. אם מישהו מחבל באמון הכללי לא נקרא למשטרה, והנזק יישאר לזמן רב.

מי בונה את האמון הכללי, ומי הורס אותו? מה תפקידם של נבחרי הציבור? לצערנו, מעטים הפוליטיקאים המנסים לתרום לבניית האמון הכללי ולחיזוק ההון החברתי. הרוב מכל צידי המפה משתמשים דווקא בכלי הפוליטי העתיק והיעיל של "השמדת אמון באחר" כדרך למשוך בוחרים. אז אולי זה תפקידנו כאזרחים למנוע התנהגות זו ולתמרץ פוליטיקאים הבונים את ההון החברתי שלנו. זה לא פשוט ולכן לא בטוח שמשם תבוא הישועה.

האם זהו תפקיד התקשורת? התפוצה הרחבה של התקשורת מקנה לה תפקיד משמעותי, ועם השפעה גדולה באה אחריות כבדה. עצם האמונה של הציבור שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ושהיא מבצעת את תפקידה נאמנה - תורמת לבניית אמון. חשוב שהמדיה תחשוף עוולות מכל סוג ותפנה עליהן את הזרקור, אך חשוב לא פחות לשים זרקור על כל הטוב שקורה כאן: על העבודה הרבה של נבחרי ומשרתי הציבור הרבים, ועל פעילות מבורכת של רבבות אזרחים לטובת החברה כולה. האחריות של המדיה היא לצייר את התמונה הכוללת בצורה מקצועית ונקיה - כך נבנה האמון.

אך אם המדיה תייצר שערוריות, תפרסם רכילויות, תקל על עצמה בבדיקת העובדות, תקדם אג'נדות כחלופה לסיקור עיתונאי, ותיטען באופן גורף שהכל כאן רקוב ומושחת - אז במקום לבסס את האמון הכללי התקשורת, בכל עוצמתה, שורפת את ההון החברתי של כולנו.

יש הסבורים שפעולות אלו מסייעות במכירת עיתונים ומושכות צופים. אז אולי זה שוב עלינו, כקוראים וכצופים לגרום למדיה להישאר בצד הבונה אמון? הרי זה ההון של כולנו אשר נהרס.

וכיצד כל אחד מאיתנו תורם לבניית האמון ביום יום? כאשר אנו משרתים את ארצנו, משלמים מסים, מתנדבים, לא מלכלכים, מצייתים לחוקי התנועה, ומתחשבים באחרים סביבנו, זה משום שאנו מאמינים שזאת הדרך הנכונה להתנהג, ומצפים מכולם לנהוג בצורה דומה. פעולות אלו נובעות מהאמון הכללי אך גם בונות אותו. ארגונים רבים מנסים לבנות ולתחזק אמון, ואזרחים רבים משתתפים בתהליך. בו בזמן, אנו גם הורסים את האמון שלנו בעצמנו על ידי הצהרות רדודות ופוגעניות שזורעות שנאה ופילוג תוך אי קבלת אחר - לפעמים בלי כוונה ובלי לשים לב.

כמה פעמים אמרנו סתם בשיחה: "כולם שקרנים/גנבים/מושחתים"? האם אנו באמת מאמינים בכך? כמה פעמים אמרנו לעצמנו "אני לא פראייר" כדי להצדיק עקיפה בתור או ביריונות בכביש, או כל פעולה אחרת שבה אנו מרוויחים על חשבון הכלל בצורה שלא היינו רוצים שתופנה כלפינו? האם אנו מחלקים את החברה ל"אנחנו" - הטובים וההגונים, ו"הם" - שאין להאמין להם? כל אלו תורמים להרס האמון שלנו בעצמנו וביכולות של החברה כולה, מה שהופך את החברה שלנו לענייה יותר. השמדת האמון יכולה להיות כה חזקה עד שרבים מדי, בייחוד הצעירים, כבר אינם רואים סיבה לחיות בחברתנו.

נראה לי שרובנו רוצים להוריש לילדינו חברה מבוססת ומלוכדת. אם כך - איננו יכולים להרשות לעצמנו את הרס ההון החברתי שלנו - האמון שלנו ביכולות של עצמנו. האחריות לעצירת הרס האמון ובנייתו מחדש מוטלת על כולנו - כי כולנו משפיעים עליו. מדינות צפון אירופה המדורגות במקומות הראשונים ברמת האמון הכללי בעולם השקיעו רבות בבנייתו בעשורים האחרונים - אז יש לנו ממי ללמוד. זה ייקח זמן, אך חייבים להתחיל היום.

■ פרופ' יוג'ין קנדל מהאוניברסיטה העברית הוא מנכ"ל START UP NATION CENTRAL ולשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד רה"מ

לקבלת עותק מודפס של דו"ח האמון