מקורות מימון לא ברורים לצד פוטנציאל לתועלת: איך תתגלגל תוכנית המאה של טראמפ לסכסוך במזה"ת

התוכניות של דונלד טראמפ יוצאת לדרך עם מעט תומכים והרבה סקפטיות • בלי תומכים רציניים מבחוץ ובלי תמיכה פנימית של הצדדים הניצים - ישראל והפלסטינים - התוכנית תתקשה להתקדם • אבל אולי הזרע ייטמן ויום אחד יישא פרי • ניתוח "גלובס"

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס

על הנייר זו נראית תוכנית שתפורה היטב למידותיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ: פתרונות שמניחים תשתית כלכלית ראויה לישויות שנמצאות במוקד הסכסוך במזרח התיכון, שתוביל אותן אל הפתרונות המדיניים, שנדחים לשלב מאוחר יותר.

מאז הקמתה ב-1994 לא הצליחה הרשות הפלסטינית לבסס כלכלה של ממש בשל המבנה הפוליטי הרעוע, השחיתות והניהול הריכוזי הכושל (להוציא תקופת ראשות הממשלה של סלאם פיאד). אבל סיבות חיצוניות נוספות הן המצב המדיני הזמני שנמשך והסמכויות השלטוניות והכלכליות שבידי ישראל. העימותים הכוללים בסגנון האינתיפאדה השנייה אמנם תמו, אבל המצב הביטחוני עדיין מתוח, והפיקוח והמחסומים גם הם מהווים מכשול כלכלי לא קטן.

במדינות השכנות, בעיקר בירדן, הפלסטינים מוגדרים כבר עשרות שנים "פליטים", והם מהווים נטל כלכלי וחברתי. התוכנית זיהתה זאת נכון, ולכן הביאה פתרונות אזוריים כוללים.

המכשולים הניצבים בפני התוכנית האמריקאית רבים, והסיכויים להצלחתה נראים כעת קטנים במיוחד.

1. המכשול המדיני: הפלסטינים לא רוצים

בחירתו של טראמפ לנשיאות וצהלות השמחה שעלו מהימין הישראלי, הבהירו לפלסטינים שעידן ברק אובמה (שגם ממנו הם לא הצליחו להפיק דבר) הסתיים. כשטראמפ מימש את הבטחתו להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים - נותקו היחסים בין הפלסטינים לאמריקאים. ההדלפות מהתוכנית, לפיהן אין בה התייחסות ישירה למדינה פלסטינית עצמאית, סתמו את הגולל על התוכנית. הפלסטינים יצאו נגדה למלחמת חורמה פוליטית.

בשיחה עם "גלובס" אמר אשרף אל עג'רמי, מבכירי הפתח ושר לשעבר בממשלה הפלסטינית, כי הרשות קיבלה הרבה סיוע מהמדינות התורמות והכול "הלך עם הרוח", בגלל המשך הכיבוש הישראלי בשטחי סי, שהם עיקר השטח בגדה ועתודות הקרקע שלה. לדבריו, "בשטחים האלה אנחנו אמורים לבנות את התשתית הכלכלית, לרבות אזורי תעשייה ותשתיות אחרות".

אל עג'רמי, שהוא חבר גם ביוזמת ז'נבה, אומר כי שיקום הכלכלה מתחיל בשליטה במעברים, יכולת סחר חופשי עם העולם, התנהלות לפי חקיקה עצמאית וכו'. כל זה מתקיים רק ביישות מדינית עצמאית, שמנהלת את ענייניה. כלומר, בלי סיום הכיבוש הישראלי על כל שטחי הגדה, בלי עצמאות פלסטינית ממשית, אין שום סיכוי להתקדמות כלכלית.

לדבריו, "אנו לא רוצים להשתתף בפרויקט מדיני חמור מאוד מבחינתנו, שמתעלם מבעיית הפליטים, מציג את בעיית ירושלים כשולית, לא מדבר על נסיגה ישראלית, ולא על קווי 1967. שיילכו לעזאזל טראמפ והאחרים עם הכסף שלהם - אנחנו קודם כל נקבל  מדינה משלנו ורק אז הכסף יוכל לפתור בעיות".

לכן הוא אומר, הפלסטינים לא ישתפו פעולה עם שום חלק בפרויקט הזה, שהורס את התשתית הבינלאומית לשלום ומערער את הלגיטימציה של כל היוזמות וההחלטות הקודמות.

"האמריקאים מנסים לקנות אותנו, אבל הפלסטינים רוצים כבוד ועצמאות - ובלי זה שום דבר לא יזוז", הוא מסכם.

הפרסום ב"גלובס", לפיו יש בתוכנית מתווה להקמת מדינה עצמאית אינו מספק את הפלסטינים. הם רוצים להפוך את התהליך - קודם כול מדינה ואז כסף לשיקום הכלכלה.

בהיבט הפנים-פלסטיני בטווח הקצר, התוכנית באה לאבו-מאזן בזמן טוב. ההתנגדות לה מחזירה לו מהפופולריות הרבה שאיבד. אנשיו מארגנים הפגנות נגד התוכנית ומנסים להחזיר את הצבע ללחיים של אנשי הפתח והרחוב הפלסטיני בכלל.

מדינות ערב ה"מתונות" חצויות. מצד אחד הן מעוניינות בקידום הפתרון לסכסוך. ירדן ומצרים מקוות שזה יסייע לפתור את בעיות העצומות שלהן. למדינות המפרץ נמאס מהמצב המדיני התקוע שמפלג את העולם הערבי, ומחליש אותן מול האיום האיראני. אבל ההתנגדות הפלסטינית מעקרת תמיכה זו, ואף אחת מהן, גם לא סעודיה, לא תהיה מוכנה להתקדם ללא הכנסת הפלשתינים למו"מ - דבר שנראה כרגע רחוק מאוד.

2. ההיבט הכלכלי: אין מקורות מימון

לדברי יוסי ביילין, מאדריכלי אוסלו, אם היו מביאים התייחסות רצינית למקור הכספי של התוכנית, אולי ניתן היה להתייחס אליה ברצינות. אבל, בפועל יש תוכנית לא רצינית, שלא מסמנת מקורות מימון ממשיים, למרות שהיא נראית יפה והפרויקטים מעניינים.

נקודה אחרת שהוא מעלה היא "ההתעלמות", כדבריו, מההוצאה הכי גדולה - וזה הפיצוי לפליטים הפלסטינים, כמו גם ליהודים שיצאו ממדינות ערב. הסכום שדובר עליו במשא ומתן הוותיק בקמפ דייויד היה 30 מיליארד דולר בהערכה מצמצמת - ובסדר גודל של 40 מיליארד דולר במונחים של היום. אם העולם יצטרך להחליט בין תוכנית טראמפ לפתרון בעיית הפליטים, יתנו את הכסף לפליטים. ביילין אומר כי התוכנית תואמת לשיטה הקבועה של טראמפ - שמישהו אחר ישלם.

העובדה שחלק גדול מהכסף מוגדר "הלוואות", משמשת את הפלסטינים כהוכחה לכך שבסוף הנטל הכלכלי ייפול עליהם, והם ישארו במעמד של מקבצי נדבות כדי לעמוד בהחזרי ההלוואות.

3. ההיבט הפוליטי: ישראל במערכת בחירות

הבחירות בפתח. ראש הממשלה בנימין נתניהו והמערכת הפוליטית הישראלית תקעו לטראמפ את התוכנית. הכוונות היו להציגה בתחילת השנה, כולל את הפרק המדיני, שטרם פורסם. אבל הבחירות שנקבעו לאפריל דחו את זה. הכישלון בהרכבת הממשלה והבחירות הנוספות בספטמבר, מנטרלות למעשה את ישראל מדיון בעניין - וכך לא נותרה לטראמפ הברירה, אלא לעסוק בהיבט הכלכלי בלבד. וגם זה בהילוך נמוך, בגלל ההתנגדות שהצליחו לעורר הפלסטינים בקרב מנהיגי מדינות ערב.

גם אם תהיה התקדמות מסויימת בסדנא הכלכלית בבחריין, הצגתה של תוכנית מדינית מרחיקת לכת לא תהיה לפני החורף, לאחר הקמת ממשלה בישראל. כאן אנו כבר נכנסים לשנת הבחירות האמריקאית. העבר מלמד שנשיאים אמריקאים אינם פנויים דיים לקדם מהלכים מורכבים וקשים כאלה, והניסיונות המעטים שהיו, כשלו.

4. הנקודה הסינית: הם נשארו בחוץ

עורך הדין שרגא בירן, נשיא המכון האקדמי לרפורמות מבניות, אומר כי הטעות הגדולה של האמריקאים היא אי-הכללתה של סין בתוכנית. לדבריו, השקט באזור הוא כורח קיומי של הסינים, שתלויים בנפט מהמפרץ - איראני סעודי ועיראקי. הסינים לא יאפשרו מהלכים כה דרמטיים ללא שמירה על האינטרסים שלהם.

לדבריו, הסינים השקיעו באזור יותר מטריליון דולר ב-15 השנה האחרונות במסגרת מה שמכונה "דרך המשי החדשה", ולכן לא יהיו מוכנים להישאר בחוץ. עהדבר עלול להביא להפלת התוכנית.

5. הפילוג הפלסטיני: התעלמות מהצרכים

התוכנית מתעלמת למעשה מהפילוג הפנים-פלסטיני ומהשליטה של חמאס ברצועת עזה. התגובות בחמאס ובג'יהאד האסלמי כלפי ועידת בחריין והתוכנית חריפות בהרבה, אף שרצועת עזה זקוקה פי כמה מהגדה לשיקום כלכלי. הפילוג הזה מונע למעשה את ביצועם של פרויקטים רבים, שיש להם כבר מימון בינלאומי, כמו התפלת מים, תשתית חשמל, ביוב ועוד. וכך, למשל, מסילת הרכבת המתוכננת בין הרצועה לגדה, היא סוג של חלום (לפני שהבאנו בחשבון את העמדה הישראלית בנושא).

ובכל זאת - התוכנית הכלכלית הזו מביאה חזון - לפלסטינים בעיקר, אבל גם לאזור כולו. סוג של מזרח תיכון חדש, מפורט מאוד, עם חישובי עלויות מדויקים וטבלאות שמסכמות את העלייה בתמ"ג, והרווחים הצפויים, תוך הצגת מודלים כלכליים מבוססים. היא מראה את הפוטנציאל באופן מוחשי, ומסמנת לכל חסרי התקווה, אלה שנוטשים את רצועת עזה והגדה לאירופה, שעשוי להיות סיכוי אחר.

התוכנית מציבה תנאים שמשמעותם מדינית, למשל שליטה של הפלסטינים על המעברים ועצמאות מסחרית וכלכלית. אלה היבטים שישראל לא תשתגע עליהם, אך הם הכרחיים לקיום כלכלה פלסטינית עצמאית.

התוכנית לא תקרה מחר, היא לא תצא לדרך, ובוודאי לא בטרם תוצג התוכנית המדינית, אבל היא מציבה בפני הפלסטינים תמונה יפה של הפיכת חבל הארץ שלהם לפורח. התקווה האמריקאית היא שהזרע ייטמן, שהציבור, כמו גם מקבלי ההחלטות, יראה את הפוטנציאל ותימנע פסילה מראש של מהלך כזה. כרגע, לא נראה שזה יקרה. 

השקעות עיקריות לפי תוכנית המאה

■ 6.5 מיליארד דולר בתחבורה והתניידות
■ 3.3 מיליארד דולר ברפורמות וממשל
■ 2.6 מיליארד דולר בשירותים דיגיטליים
■ 2.5 מיליארד דולר בתשתית אנרגיה
■ 2.3 מיליארד דולר בתשתית מים
■ 1.9 מיליארד דולר בחינוך