בפעם הבאה שאתם צועקים, תוודאו שאתם לא חלק מהעדר

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל, הוצאת סנדיק, 211 עמ'

בדרך כלל הים מוכן לסבול אנשים שצפים לו על הגב, אבל לפעמים הוא מתרגז וטורף כמה מהם - כך מגדיר רופא האי הנידח שבו מתרחש 'ארכיפלג הכלב', את מותם של שלושה פליטים מאפריקה שנסחפים אל החוף. מילים מכובסות, שאמורות לקבור היטב בחול את כל שאלות המוסר האפשריות.

החיים בין היבשת השחורה ליבשת הישנה היו די שלווים בסך הכול, עד אותו יום שהגופות נעצרו על הסלעים. שישה אנשים עדים לעניין, ובראשם ראש האי, שמבקש מכולם לשמור על קשר השתיקה. הם מסכימים כיוון שאיש מהם אינו רוצה "לשאת את אי הנוחות לבדו", אבל המורה, שהגיע 'מבחוץ', מתעקש לבדוק את הזרמים - אם כי אינו שובר את השורה. עם התקדמות העלילה, והפיכתה לפחות בנאלית, הוא יגלה שזה לא מספיק, בעוד ראש האי יגלה על עצמו דברים חדשים. כי כמו שכותב קלודל, רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל, ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. והמקרה הזה, של המורה המואשם במעשה חמור, רק כי זה נוח, תוך התעלמות מהפרטים, מזכיר לא מעט מהמציאות הישראלית העכשווית. רק שבספר זה מסתיים הרבה יותר גרוע.

לאי שבמרכז העלילה אין שם ואין כבישים, אבל יש בו מעיינות חמים, נופים, יין, שמן, צלפים, הר געש חצי-פעיל, הרבה דייגים, וקהילה סגורה שמתעלמת מאורחות העולם המודרני. הכול מתובל במטאפורות מהים. ראש האי מנסה לצלול אל רקמת המוח של המורה, ולדוג שם מחשבות. הכומר מתואר כמי שנראה כמו דג ברבוניה אבוד באקווריום שקירותיו מוריקים מרוב אצות, את אשתו של הדייג הוא משווה ללוקוס עם קול של רעשן, ועל 'המפקח' שמגיע אל האי הוא כותב שתחת חזות של פקיד דואר מסתתר צלופח בתרדמת.

הצלופח הזה מזכיר לרופא (לכולנו) שהעולם כבר אינו רק שדה של ידע. אולי בעבר המדע הנחה את האנושות, אבל היום רק הכסף חשוב. וכשזה הסטנדרט, אומר לנו קלודל, מה הפלא שזה לא נגמר בשלוש גופות בלבד.

שורה לזכור. "האלכוהול לא מייצר את הרעל, הוא רק משחרר אותו" (עמ' 124).

שורה תחתונה. בפעם הבאה שאתם צועקים, תוודאו שאתם לא חלק מהעדר.

בובות על חוט, מריו ורגס יוסה, הוצאת אחוזת בית, 225 עמ'

זמנים קשים גורמים לאנשים להתנהג באופן לא צפוי. כשהקיום הופך לאתגר, האמצעים להתמודד עמו לא תמיד מגיעים מתוך הרציו. זמנים כאלה מוציאים מאנשים עוצמות פנימיות או תשוקות עמוקות אפלות - ואז מתחילה מציאות חדשה לגמרי, כמו ב'בובות על חוט' של זוכה פרס הנובל לספרות, מריו ורגס יוסה.

הסיפור מתרחש בלימה, בירת פרו, בימים האפלים שבהם הוביל את המדינה הנשיא אלברטו פוג'ימורי, יחד עם ראש השירות החשאי שלו, שמכונה כאן 'הדוקטור' בלבד. בקו עלילה אחד, מהנדס מכרות פחם עשיר, אנריקה קארדנס, נסחט בידי בעליו של צהובון 'תחקירים' המחזיק בתמונות ישנות שלו מאורגיה שערורייתית. במהלך, ספק אמיץ ספק התאבדותי, הוא מסרב לשתף פעולה, ולמעשה פותח תיבת פנדורה שמגיעה עד, איך לא, מקרה רצח.

בקו עלילה שני מגלה אשתו של המהנדס, מריסה, את מיניותה מחדש. אם רוצים, אפשר 'להאשים' בכך את המשטר: החל משעות הערב יש עוצר בעיר, וחברתה צ'בלה פשוט פספסה את השעה האחרונה שבה היא יכולה לנסוע לביתה מבלי להסתכן. אין לה ברירה אלא להישאר לישון, הבעל בדיוק לא נמצא, ומה שקורה הלאה הוא נועז וייצרי ומלא עונג והפתעות.

לצד שני קווי העלילה האלה, מופיעות עלילות משנה רבות שמהן עולה שהחברה הפרואנית הופכת מסואבת יותר ויותר, ולאמת כבר אין תפקיד ראשי. עם זאת, כדאי לזכור שיוסה התמודד על הנשיאות והפסיד לפוג'ימורי ב-1990, כך שבמידה מסוימת הוא כותב 'מהפוזיציה'. אמנם היום אנחנו יודעים עד כמה פוג'ימורי היה מושחת, אבל בימי שלטונו קרו גם דברים טובים לחברה הפרואנית. ולזה, כמובן, אין זכר בעלילה.

שורה לזכור. "לכל דבר יש פתרון בחיים האלה חוץ מלמוות" (עמ' 37).

שורה תחתונה. קשה לקרוא בלי לחשוב על ישראל. רחוק? רק בינתיים.

שלך, דליה (מכתבים לאהוב), דליה רביקוביץ', הוצאת לוקוס, 97 עמ'

קצת מוזר, והרבה מעניין, לגלות את דליה רביקוביץ' כבחורה צעירה מלאת פחדים ותהיות. זה קורה באמצעות הספר שמאגד את מכתביה לסופר והמחזאי יוסף בר יוסף (המכונה אצלה יוסי, יוסילי וג'וקי). כשהכירו היא הייתה כבת 19, והוא מבוגר ממנה בשלוש שנים. המכתבים שלה, שנכתבו ברובם בשנים 55'-60' כשגרה בירושלים והוא בתל אביב, מובאים כלשונם, בלי שום הגהות. הם גם מובאים ללא תגובתו של הצד השני. אנחנו יכולים רק לדמיין מה היה שם, או להסתפק במעט שכותב בר יוסף בהקדמה לספר.

לדבריו, המכתבים שכבו אצלו שנים במגירה, עד שאחיו הקטן עודד אותו להוציאם לאור. עוד, הוא מספר, כי בניגוד לרוח העצב והכעס העולה מהם, לא היו ביניהם שקרים, בגידות או קנאות. בסך הכול, האידיאל שלו היה להיות גבר מהמערבונים, מה שפחות הסתדר עם האישיות שלה.

איזו דמות עולה מהמילים? קודם כל, מאוד תלותית ומאוד בודדה ("הבדידות מוכרת לי עד שהיא ממש אחותי"). בזמן פרידה היא מרגישה כמי שהדירו אותו מנכסיו. דווקא כשבר יוסף קשוח איתה, היא מרגישה ביטחון עצום, כיוון שהעובדה שהוא צועק ומתרעם משמעותה שהוא אוהב. "המריבות הן בינינו, אבל אין להן גובה לעלות מעלינו", היא כותבת בפיוטיות של משוררת בהתהוות. ואכן, מהמכתבים עולה גם תמונת הרגעים שהפכו אותה למשוררת, ומקורותיה התרבותיים - היא לומדת אצל לאה גולדברג והולכת לפגישות משוררים עם יהודה עמיחי, ובל נשכח שכל זה קורה בסמטאות ירושלים.

בסוף מופיעים ארבעה שירים שכתבה באותה תקופה - אפלים, עצובים, ומשלימים את ההוויה העולה ממילותיה בספר כולו.

שורה לזכור. "תחשוב עליי רק מחשבות טובות, ואולי מתוך מחשבותיך אני באמת אהיה טובה" (עמ' 66).

שורה תחתונה. לבעלי נפש רומנטיקנית ולחובבי רביקוביץ'.