רווח לבעלי העניין לא חשוב יותר מהאחריות החברתית של תאגידים

המציאות שבה שורות הרווח היא האינטרס העליון של תאגידים, מרחיקה אותם מהייעוד הבסיסי שלהם שהוא תרומה לכלל החברה • הדרך לתיקון עוברת דרך כולנו: רגולטורים, משקיעים, ארגונים חברתיים וצרכנים שחייבים לבחור בחברות שמייצגות גם את האינטרסים שלהם • דעה

אחריות חברתית תאגידית / אילוסטרציה: Shutterstock
אחריות חברתית תאגידית / אילוסטרציה: Shutterstock

הגישה הרווחת כיום היא שיש לנו, כאזרחים, יש שני סוגים של כיסים: הכיס העסקי, שבמסגרתו אנחנו ממקסמים רווחים ועושים לביתנו, בין אם תוך כדי אנו הורסים את העולם ובין אם לאו, וכיס חברתי, שבמסגרתו אנחנו תורמים לארגונים חברתיים, ותוך כדי כך מסייעים לעולם. כך יוצא שבעוד שאנו משקיעים למשל בעסקים הפוגעים בבריאות, כמו תאגידי סיגריות, אנחנו תורמים לאגודה למלחמה בסרטן כדי למרק את המצפון. ביד אחת הורסים, וביד השנייה מתקנים.

במציאות המרוכבת שלנו הניגודיות הזאת בא לביטוי במגוון צורות. כך לדוגמה, אנחנו דומעים למראה של ילדה מקסימה וקרחת העומדת על הבמה בערב התרמה למלחמה בסרטן ומודה לנו על טוב ליבנו, ועל שפתחנו את כיסנו וליבנו עבורה, בזמן שאנחנו מחזיקים כוס קאווה ביד אחת וביד השנייה טרטר טונה אדומה. קהות החושים, עייפות החומר והרצון האנושי להשתייך, מטשטשים עבורנו את כל הדיסהרמוניה והגסטרו-פילנתרופית הזו.

בכל אופן, תאוריית שני הכיסים קנתה לה אחיזה רחבה מאוד בחברה ומערערת את יסודותיה. אני מכנה אותה גישת "אינדולגנציה" מודרניות. האינדולגנציות הן שטרות מחילה שניתנו על ידי הכנסייה הקתולית בימי הביניים. אנשים שילמו סכומי כסף נכבדים כדי לכפר על חטאיהם, ושטרות המחילה שימשו כעדות מול האל על שנסלח להם.

האתגר החברתי

כשאני מנסה לנסח מהו האתגר החברתי המשמעותי ביותר המשחר לפתחו של הדור שלנו, הרי שהוא נמצא בדיוק במקום הזה: בעובדה שאנו חיים בשלום עם תאוריית שני הכיסים הזו. שאנחנו מאמינים, באמת ובתמים, שיש לנו הזכות להחריב את העולם, כדי למקסם את הרווחים שלנו מצד אחד, וממרקים את ייסורי המצפון שלנו באמצעות מחוות חברתיות שמידת האותנטיות שלהן מוטלת בספק, מן הצד השני.

האמונה המעוותת הזו, אשר מקורה בשקר המתועב לפיו התכלית של החברה המסחרית היא השאת רווחים לבעלי מניותיה, היא שבר עמוק ושורשי בתודעה האנושית של המאה ה-21. על הדור שלנו מוטלת אחריות גדולה לתקן את השבר הזה.

השלב הראשון בתיקון הנדרש הוא בהבנה ברורה ומעמיקה הן ביחס לכיס העסקי, ולתכליתם של עסקים, והן ביחס לכיס החברתי ולתכליתם של ארגונים חברתיים.

באשר לתכליתם של עסקים, אלה לא נועדו על מנת לספק איזה צורך או גחמה של אדם זה או אחר למקסם רווחים על חשבונם של אחרים. תכלית התאגיד אינה נגמרת במיקסום רווחים. התאגיד הוא ישות משפטית מורכבת ומתוחכמת הבנויה באופן הממקסם סינרגיה ושיתוף פעולה בין בני אדם, למען תכליות המקדמות את את החברה ואת האנושות: ברפואה, בתזונה, בתקשורת, בחקלאות, במוביליות ועוד.

התאגידים מספקים פרנסה ומשמעות ולא רק לעובדים בהם, אלא גם לספקים, לנותני השירותים, לפרילנסרים, למנהלים, ובסופו של דבר מסייעים לכלל האזרחים באמצעות מנגנון המס. העובדה כי מרבית התאגידים אינם פועלים מתוך הפנמה של האחריות החברתית שלהם, אינה מובילה אותנו למסקנה אחרת, שהרי הדין המצוי אינו מלמד על הדין הרצוי, אבל היא כן מלמדת עד כמה מרובה וקשה מלאכת התיקון.

היא גם מחזקת את ההנחה שחלק ניכר של הארגונים החברתיים נולדו בעקבות איזו תאוות בצע וקהות חושים תאגידית, ושכנראה מעגל הקסמים ההרסני הקיים בין חולי סרטן לבין תאגידי סיגריות, הינו רק קצה הקרחון. המעגל קיים גם בתחומים שלמים בתחום הרפואה, התזונה, הרווחה, איכות הסביבה זכויות בעלי חיים ועוד. הארגונים החברתיים אמנם עשויים לרפא לעיתים, ובאופן חלקי את החוליים המתעוררים בעקבות קהות החושים התאגידית, אבל הם לא יסירו את גורמי המחלה, ועל כן עלולים להנציח את מעגל הקסמים ההרסני הזה.

חשוב להדגיש: מיקסום רווחים הוא עיקרון רב חשיבות. המוטיבציה של קבוצת בעלי עניין לעשות כסף באמצעות התאגיד היא המנוע, הקטר, שמוביל לצמיחה המתוארת, כנראה בדרך היעילה ביותר, בהשוואה למודלים אחרים כמו הקיבוץ למשל. אבל תאגיד שאין בו איזון ראוי בין עשיית רווחים לבין מיצוי הד.נ.א. החברתי שלו, הוא תאגיד הדורש כיוון ואיזון, ממש כמו כיוון הפרונט של הרכב במוסך. אחרת, ברכב, כמו גם בתאגיד, הדבר עלול לעלות בחיי אדם.

היחלשות מדינת הרווחה

ביחס לכיס החברתי ולארגונים חברתיים: הארגונים החברתיים אשר צמחו ופרחו בעיקר מאז היחלשות מדינת הרווחה, מבטאים את שעתה היפה של החברה האזרחית. הפילנתרופיה, מהווה נדבך משמעותי במודל העסקי של הארגונים החברתיים, היא מוסד מקודש. בשלב הראשון של פתרון בעיה חברתית עלינו לעשות שימוש בכספי פילנתרופיה משום שאין כל אפשרות אחרת, ולא ניתן לפתור אותה באמצעות מודל עסקי. זהו עיקרון מספיק חשוב כדי לזכות בטור נפרד, אבל אסתפק בכך שאומר שחוסנה של חברה אינו נמדד בהיקף ההון הפילנתרופי שלה, אלא בהיקף המשאבים המצמצמים אותו למינימום ההכרחי.

השלב השני בתהליך התיקון הוא קירוב שני הכיסים שלנו. מצד אחד לבנות את התאגיד כבעל חשיבה חברתית יותר - והדבר אינו מלמד על פגיעה בשורת הרווח, ובמובנים מסוימים אף להפך - ובין היתר לעודד הקמה של עסקים בעלי שורת רווח כפולה; קשובים; הפועלים מתוך ייעוד עסקי ברור; המפנימים את האחריות כלפי כלל בעלי העניין בהם; והמקפידים על עקרונות של מנהיגות קשובה ותרבות עסקית קשובה. מצד שני עלינו לבנות את הארגונים החברתיים מלכתחילה כבעלי חשיבה עסקית יותר; להשקיע בפיתוח של עסקים בשירות ארגונים אלו - מה שנקרא בשוגג מגזר רביעי, לחזק את  התנופה הקיימת בהקמה של עסקים חברתיים ועוד.

ככל שנתמסר למלאכה, הן ביחס לכיס העסקי, והן ביחס לכיס החברתי, האבחנה בין סוגים של עסקים תלך ותיטשטש, ולאט לאט, ובהדרגה ייבנה מול עינינו כיס אחד גדול המושתת על עקרונות של אחריות עסקית וחברתית, בין אם הכספים הקיימים בו מופנים לטובת השקעות, ובין אם לטובת תרומות.

ומן הכוח אל הפועל, ובחלוקה למשימות: על הרגולטור להרים את הכפפה ולאזור הרבה יותר אומץ מכפי שהפגין עד כה בלשון המעטה, ולהמטיר שורה של חוקים תבוניים הקובעים תמריצים לכל העוסקים במלאכת התיקון - למשקיעים חברתיים, למשקיעי אימפקט ולאלה המקדמים אותנו אל תרבות עסקית קשובה יותר.

על המשקיעים לבסס לצד בדיקת הנאותות העסקית, גם בדיקות נאותות ערכית וחברתית, ולהקפיד עליהן לאורך חיי ההשקעה.

על פילנתרופים ומשקיעים חברתיים להקפיד על מקצוענות ולהחדיר בארגונים חשיבה עסקית ועקרונות של שקיפות ויעילות לפחות באותה המסירות שהם עושים כן לכשהם חובשים את הכובע העסקי שלהם.

לבסוף, על הצרכנים לפעול מתוך הפנמת האחריות בדבר הכוח שלהם לחולל שינוי בעסקים בצומת הצרכני, ולבחור בעסקים החורטים על דגלם את המחויבות למלאכת התיקון. 

הכותב הוא יו"ר ומייסד קבוצת השקעות האימפקט 2B Group