"המדינה רוצה יום שבתון? בבקשה, למה שאשלם על זה מכיסי?"

מפעל "עין גדי" באשדוד נראה במבט ראשון כמו מבנה נטוש, ריק מעובדים ומלא במכונות מושבתות - שמשמשות עדות אילמת למה שהיה פה פעם: 120 עובדים ומפעל שוקק חיים. "הקמנו את העסק ב-79'", מספרת אורלי דקר, הבעלים והמנהלת של עין גדי בכניסה למפעל, "מתוך חזון של בעלי, דן, לחדש את תעשיית הבישום של ארץ ישראל על בסיס התנ"ך". בראשית שנות 2000 המפעל היה בשיאו, ומוצרי הבישום ברוח התנ"כית קיבלו רוח גבית מביקור האפיפיור בישראל ומגלי התיירות הצליינית ששטפו אז את הארץ: "אבל מאז", מספרת דקר, "האינתיפאדות והקאסמים בדרום הורידו אותנו לאט לאט ל-20 עובדים והיום אני עם 7-10 עובדים בסך-הכול. הצטמצמנו כי אין לנו יכולת לפרנס את עצמנו".

את מה שנשאר מהמפעל הגדול, נאלצה דקר לצמצם לפעילות בשני חללים קטנים ועם מעט עובדים וגם בתנאים האלה, עדיין קשה לעסק לפרנס את עצמו: "בשנה שעברה נסגרו 48 אלף עסקים קטנים בישראל", היא אומרת בכעס, " תראו את חרסה, תראו מה קרה לאמיליה, תראו אותי. אני כמפעל שמייצר קוסמטיקה צריכה רישיון משרד הבריאות, איכות הסביבה, בריאות הציבור, עירייה, רישוי עסקים, יש מסים, יש מע"מ", היא יורה בשרשרת את רשימת הדרישות של המדינה ממנה ומיתר העסקים הקטנים, "אנחנו קוראים למדינה 'די, הרגתם אותנו, רמסתם אותנו, התעלמתם מאיתנו, סחטתם אותנו'".

ואם לא די בכל אלה, אומרת דקר, כעת עליה להתמודד גם עם יום שבתון נוסף לרגל הבחירות החוזרות שיתקיימו בספטמבר הקרוב. יום השבתון הזה מגיע אחרי שקדמו לו שני ימי שבתון אחרים השנה - בבחירות המקומיות ובבחירות הארציות באפריל. על הרקע הזה הבחירות החוזרות הן הקש ששבר את גבם של העסקים הקטנים והם החליטו לצאת למאבק. דקר היא חלק ממובילי המחאה הזו כמי שמשמשת יו"ר הענף הכללי בהתאחדות המלאכה והתעשייה.

"זה לא גורם לאנשים להצביע יותר"

עשרות בעלי עסקים מכל רחבי הארץ הפגינו בחודש שעבר מול משרד האוצר בירושלים נגד הכוונה להחיל שבתון כללי במשק ביום הבחירות. את ה הפגנה ארגנה התאחדות המלאכה והתעשייה בראשות יוסי אלקובי שקרא לשרי הממשלה לפצות את בעלי העסקים על יום השבתון הצפוי, בשל הפגיעה הכלכלית הקשה שתיגרם להם. מאז כאמור חלפו כבר שבועות, ולא נראה כי משהו בתוכניות השתנה, אך התעשיינים הזעירים עדיין לא הרימו ידיים ובשבועות הקרובים הם מתכוונים להיפגש עם חברי כנסת וצפויה גם פגישה שר הכלכלה.

"גם הוצאנו מכתבים למשרד רה"מ, האוצר והכלכלה" מעדכנת דקר. על הפרק דרישות כוללות שנוגעות לחוק המזומן, אי אכיפת חוקים שפוגעים בעסקים הקטנים, מינוי שר תעשייה שיפעל לקידום העסקים הקטנים משום שלדבריהם שר הכלכלה מייצג בעיקר את האינטרס הצרכני. ומה לגבי יום השבתון? הם ריאלים בדרישותיהם ולא מתכוונים לדרוש את ביטולו המלא, אך כן דורשים מימון של ביטוח לאומי או לחלופין לאפשר יום שבתון רק למי שאכן יצא להצביע.

"אני משלמת 150-200% על יום עבודה כשיש שבתון", מסבירה דקר את המחירים שגובה ממנה יום כזה, כמעסיקה: "ובנוסף אני וצריכה לתת עוד יום חופש בהמשך, על מה? ולמה? וזו לא רק העלות הישירה של העסקת העובדים, יש גם הזמנות דחופות ויומיים לא עבדו, הזמנות התבטלו כי אנחנו לא עומדים בזמנים".

"אם היינו מעלים את אחוז ההצבעה, מילא, אבל זה גם לא גורם לאנשים להצביע יותר וגם אני משלמת מכיסי? למה? המדינה רוצה יום שבתון, בבקשה, יש ביטוח לאומי לדברים כאלה. יום שבתון ניתן במטרה לעודד הצבעה אבל עובדתית, אנשים מנצלים אותו כיום חופש לכל דבר. הרי ברור שמי שחשוב לו לממש את זכותו הדמוקרטית וללכת להצביע - יעשה זאת בין אם יש ובין אם אין שבתון. כל עוד במחיר יום השבתון במשק נושאים בעלי העסקים, הרי מה אכפת למחוקק? זה הכעס שלנו, זאת התרעומת."

"תשמרו עלינו"

הכעס של דקר וחבריה למחאה, לא מתחיל ונגמר ביום השבתון: "זה המכלול", היא מודה, "העסקים הקטנים ובתי המלאכה מהווים אמנם את המעסיק הגדול במשק, מי שמעסיק את רוב העובדים ומאפשר את הצמיחה, ומאידך זה הענף שסופג מהמדינה מכות ללא הרף".

"אנחנו הרי לא אויבי המדינה ולא אויבי הציבור. אנחנו חלק מהם. גם אנחנו רוצים להוריד את יוקר המחייה, הלוואי שהייתי מרוויחה מספיק בשביל לתת לעובדים שלי במפעל באשדוד הרבה יותר, אבל למחוקק לא אכפת, לא מהמצב שלי ולא מהמצב של עמיתיי וכואב לנו. יש לנו כלכלה נהדרת, בזכות מי? בזכותנו. אז תשמרו עלינו".