כמה כבר אפשר ליהנות בדרום אמריקה בסטיישן משפחתי?

השעון הראה עשר וחצי בלילה כשהדלקתי את המדורה. הבנות הפתיעו והלכו לישון מוקדם (כלומר חמש דקות לפני), והרי הרוקיז עוד שרטטו קו מתאר מרשים מעל הגרנד לייק רגע לפני שהאור האחרון כבה. ישבנו מרוחקים על כיסאות הנוח המאובקים כשהגברת הראשונה החליטה להוסיף קיסם למדורה: נגמר לי, היא אמרה פתאום בשקט. נמאס לי. מהנדודים, מהנופים, מהבישולים, אפילו מהחופש נמאס לי. אני רוצה לילה במיון. אני רוצה לישון במיטה שלי. אני אפילו רוצה לעשות כביסה לא עם מטבעות של קווטר.

זה עוד לא קרה. חצי שנה אנחנו בדרכים, כולם רצו כבר הביתה, אבל היא תמיד הייתה העמוד שלפני ג’רי הקרוואן. זאת שתיווכה בין כל המריבות של הבנות, מצבי הרוח הארעיים שלי והמציאות המשתנה מאוד כל יום.

שתקתי. לא קל להודות בתבוסה. מה - נחזור לפני הזמן? נחתוך חודשיים לפני הסוף? ומה נגיד לחברים, שטיול חלומי זה עבודה קשה? כמה קלישאתיים ומפונקים כבר אפשר להיות? אז הסתכלתי על פניה העצובות שזהרו באור הירח ומלמלתי שאני מבין אותה. הבנתי אותה, אבל בפנים רעד לי הלב.

אנחנו קמים כל בוקר לעולם חדש ומופלא. אחרי חודש וחצי במדבריות האדומים והלוהטים של יוטה, עברנו תוך נסיעה "קצרה" של חמש שעות לירוק היום ירוק מאוד של קולורדו. אנחנו ישנים כל לילה בקמפגראונד אחר במעבה היער, ודובים שחורים הם הריגוש האולטימטיבי. הנופים אמורים להחיות את הנפש, אבל הנפש התעייפה. כמה אפשר כבר ליהנות?

 צפון אמריקה בסטיישן / צילום: תמונה פרטית

ערב לפני, הכול עוד נראה אחרת. בתום טיפוס מתיש ג’רי הראה סימני עייפות, אז החנינו אותו קצת מעל העננים, ברום של 2,760 מטר. מהבוידעם שלפתי את העפיפון שלשווא ניסינו עד כה להעלותו לשמיים. "אולי זה המקום שבו נצליח", אמרתי לראשונה. מאיר אריאל נגן ברמקול את טוק טוק טוק על דלתי מרום, ואכן כעבור שלוש דקות, העפיפון שייט במרום. במשך שעתיים וחצי זה מה שעשינו: הטסנו עפיפון בשמיים. צחקנו, השתובבנו, ניהלנו סמול טוקס של אבא ובתו הבכורה המתבגרת, רגעים מופלאים שיכולים לקרות כנראה רק כשיש זמן. רק כאן. רק כשיש שלווה.

אחר כך אכלנו כולנו ארוחת ערב על שולחן הפיקניק. פרסנו מפה אדומה, הגברת הכינה שניצלים נפלאים והיין היה אדום מאוד. אחרי שהרביעית פרשה והשלישית התעייפה קמעה, פצחנו בערב של סיפורי ילדות. בתום מסע לא קל בנבכי העבר, הבנות הכריעו שאמא מספרת סיפורים יותר טוב מאבא. צודקות. אני בהכחשה כבר שנים. אומנם לאט-לאט זה מתחיל פה לצאת החוצה, אבל הדרך עוד ארוכה.

 צפון אמריקה בסטיישן / צילום: תמונה פרטית

או קצרה. אז מה עושים? שאלתי אותה אחרי שבלעתי את האגו. אם לך נמאס, מה יגידו אזובי הקרוואן? רציתי לחבק אותה, אבל לא יכולתי. היא הייתה מרוחקת ושקועה בשלה. שוב התבוננתי בה ואז זה היכה בי: הטיול הזה באמת עשה לנו טוב. הפך אותנו לאנשים טובים יותר. להורים טובים יותר. לבני זוג יותר. וזה לא טריוויאלי. לפני שנסענו לכאן אמרה לי מומחית ידועה לזוגיות, או שהטיול הזה יגרום לנו להתגרש או שהוא יגרום לנו להיות חברים לנצח.

רגע לפני שעצמנו את העיניים באותו ערב, היא לפתה אותי פתאום בחיבוק חזק. "ממך לא נמאס לי", היא אמרה בקול רועד, ואני ידעתי שלא משנה איפה ומתי, מזל שיש אותה. כי איתה אני אנצח את הכול.