המהפכה השקטה: היינות המרתקים של יקב נווה ירק

שורה של יקבים חדשים יותר ופחות מנסים לנסח זהות מקומית ליין שלנו • אחד הקולות המרתקים בסצנה החדשה הזו הוא יקב נווה ירק

יקב נווה ירק/ צילום: Snowdrun audio visual
יקב נווה ירק/ צילום: Snowdrun audio visual

היסטוריית ייצור היין בארץ ישראל בעת המודרנית מתחלקת לכמה פרקים, יש המכנים אותם מהפכות. ראשיתה ב-1882, עם הקמת יקבי כרמל (אז עוד כרמל מזרחי). נכון שהיו פה יקבים עוד לפני כן (היקב שפתח יצחק גלינא-שור ב-1848 בעיר העתיקה, זה המכונה כיום יקב 1848), אבל מסורתית, נהוג לייחס את תחילת העת החדשה בייצור יין מקומי לייסודם של יקבי כרמל.

המהפכה הבאה הגיעה מאה שנה אחר כך, כשגם כרמל עם יינות הקברנה המיתולוגיים של פרדי שטילר (בצירי 1976 ו-1979) ובייחוד יקבי רמת הגולן, החלו לייצר לא רק יין אלא יין טוב. אפילו מאוד. אחר כך הגיעו יאיר מרגלית, ואחריו גם רוני ג’יימס מצרעה, אלי בן זקן מקסטל, בארי ססלוב, האחים פלם ואחרים וייסדו את מה שכיום הוא מובן מאליו - יקבי בוטיק משפחתיים, קטנים או גדולים קצת יותר, המנסים ומצליחים להכניס עניין אישי לתעשייה.

המהפכה הרביעית מתרחשת בימים אלו. אחרי שנים של יציבות יחסית, שבה נפתחו קצת פחות יקבי בוטיק חדשים, מגיעה שורה של יקבים חדשים יותר ופחות, שמנסים - לראשונה בתולדות ייצור היין בישראל - לנסח בזהירות איזושהי זהות מקומית ליין שלנו.

לכל חובב יין ברור שיין בורגון אדום הוא פינו נואר, ולבן שם הוא שרדונה, שריוחה זה טמפרניו ושקיאנטי הוא סנג’יובזה, ואפילו לקליפורניה ואוסטרליה, צ’ילה וארגנטינה יש טעם ואופי ברורים, אז למה שלנו לא יהיו? אחרי הכול, 140 שנות ייצור יין הן זמן די מכובד, גם אם אינו משתווה לאלפי השנים שבהן מיוצר יין ברציפות באירופה.

שמות כמו יוסי יודפת מיקב עבייה, גבי סדן מיקב כרם שבו, רמי בר מאור מהיקב הנושא את שמו ואחרים, יחד עם שורת ייננים כמו קובי ארביב וגיל שצברג מרקנאטי ואפילו עידו לווינסון, היינן הראשי החדש של ברקן ובעליו של יקב משפחתי נחשק במיוחד, גראז’ דה פאפא, מנסים כולם לגלות, לאט ובזהירות, מהו - או יותר נכון אולי, מה יכול להיות - יין ישראלי.

חלקם הולכים לכיוונים לא צפויים כמו ייצור יין מענבי מאכל מקומיים כמו דאבוקי, מראווי או ביתוני (פלדשטיין, רקנאטי ואחרים), וחלקם חוזרים אחורה בזמן אל הזנים שהביאו לכאן שליחיו של הברון רוטשילד, אי אז ב-1882. וכך אנחנו פוגשים יותר ויותר קריניאן וגראנש, אבל גם - ואולי בעיקר - סירה, זן שלא הגיע לכאן אז, אבל הולך וצובר מעמד כזן מוביל במהפכה החדשה הזו.

ההיגיון מאחורי המהפכה הזו, שזכות הראשונים עליה שמורה כנראה לאסף פז מיקב ויתקין, הוא אימוץ זנים דרומיים יחסית (הכוונה לדרום צרפת כמובן), ולא כאלו המתאימים למזג אוויר קצת יותר קריר משלנו. זוהי כמובן הכללה גסה, משום שאין כמו קברנה סוביניון ובעצם שרדונה להסתגל ולהתאים את עצמם למגוון עצום של תנאים סביבתיים, ובכל זאת.

אחד הקולות המרתקים הנשמעים בסצנה החדשה הזו, הוא של מומו שמילוביץ, היינן והבעלים של אחד מהצעירים שביקבי הבוטיק החדשים הללו (2015), יקב נווה ירק, השוכן בנווה ירק שבלב הוד השרון, מרחק רבע שעה מהכרך הגדול.

שמילוביץ משחק עד זוב דם כמעט באחד הזנים הכי ותיקים והכי מרתקים כאן, הלוא הוא הקריניאן. אבל לא רק בו. גם הסוביניון בלאן והשרדונה שהוא מייצר הם הכי לא שגרתיים, וכך גם הפטיט סירה, ששמילוביץ מכנה בשמו הנוסף "דוריף". יינות מרתקים, אחרים, שונים וטעימים להפליא.

הנה לפניכם כמה מהם:

• שרדונה 2018. אחד מיינות השרדונה הטובים בישראל כנראה, בעיקר בגלל מה שאין בו. אין יישון בחבית, זה ההופך את רוב השרדונה המקומיים, והעולמיים, לנגרייה קטנה במקום ליין לבן עדין. השרדונה של נווה ירק הוא יין חומצי לאללה, מינרלי ובעיקר מרענן ומרווה וטעים. נהדר. 150 שקל.

• קריניאן גפנים בוגרות 2017. הקריניאן, בבת עינו של שמילוביץ, ובצדק, מגיע מכרם בן כמעט 40, וזה ניכר. קריניאן טוב הוא כמעט תמיד תוצר של כרם ותיק הנותן יבול נמוך, אבל חכם. וזה שלפנינו חכם מאוד. יין מורכב, אלגנטי, מלא ניחוחות וטעמים ים תיכוניים, לא כבד מדי, חומצי כמו שצריך ובקיצור, כמעט יצירת מופת קטנה. שאפו. 165 שקל.

• דוריף (פטיט סירה) 2017. שמילוביץ בחר להשתמש בשמו הצרפתי של הזן המוכר יותר כפטיט סירה, והוא למעשה הכלאה בין זן הסירה לזן הפלורסין הנדיר. שמילוביץ מערבב אותו עם 10% קריניאן, והתוצאה עושה כבוד לזן הלא ממש נפוץ הזה, לא אצלנו ולא בכלל. יין מפתיע, בעל חומציות גבוהה למרות אחוזי האלכוהול הניכרים (14.5%) והצבע העמוק. יין עשיר ובשרני ובעיקר פראי ולא שגרתי. 225 שקל.