אפשר ורצוי גם אחרת

"יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק..." (פסחים דף קיב עמ' א)

כשהגמרא אומרת כך, היא מתכוונת לכך שיותר משהעגל רוצה לאכול, הפרה רוצה שהוא יאכל, משום שזה טוב עבורה לגדילה ולהתפתחות. יש כאן יותר צורך לתת בלי לשים לב בכלל למקבל.

כאמא, כמחנכת וכפעילה חברתית, הקו אכן דק מאוד. כיצד אני יודע/ת מתי לעצור, מתי כבר הצד השני שבע מעשייה? צריך רגע לעצור לחשוב ובעיקר לשאול. פעמים רבות פעילים חברתיים בלי משים ממשיכים לרוץ הלאה בריצת אמוק על-מנת להשיג את המטרה, ומגלים שהם פתאום לבד.

הסוגיה של הדרה או הפרדה היא מורכבת ומאתגרת. לעתים טוב לי להיות בהפרדה עם נשים בלבד, אני מרגישה חופשיה ויכולה לומר ולהתנהג ככל העולה על רוחי. האם לי אישית מתאים אורח חיים כזה באופן קבוע? בחרתי אחרת, אני מקיימת אירועים מעורבים והולכת לאירועים מעורבים. מטרידה אותי הסוגיה, עד כמה אנחנו ליברלים ומקשיבים לאחר, או עד כמה אנחנו בעלי עקרונות, שמרב עיקרון שוכחים את האדם הקטן הפרטי, שרק רוצה ליהנות מכמה שעות של תרבות עם הציבור אליו הוא משתייך.

האם השמעת קול מושתק צריכה להיות בצעקה? האם אי-אפשר לנסות לפעול להשמיע קולות מגוונים בדרך יותר נינוחה, יותר מותאמת, יותר קשובה למה שאחר/ת רוצה? 

גם אני כפעילה חברתית פעמים רבות הרגשתי את דורסנות העדר, בשם "הגנה על...", "מותר להרוג את...". בעיניי זו דרך פסולה, דרך שמעצימה את הפערים, מעצימה את הקשיים ואיתם את השבר.

מעגלי אמון בונים בהקשבה, בהבנה, בראיית האחר. חוסר הסימטריה וחוסר האיזון הוא בעוכרינו בכל שיח ודיון, בהשוואת הכאב שלנו לאחר. כל אחד/ת יכול להביא את הכאב, את הקושי, את הרצון לבמה, בלי לעשות מכך משוואה. אפשר לתת לכולם לחיות במרחב הציבורי וליהנות ממנו בלי כפייה. מה היה קורה אם היו שומעים את הזמר? מה היה קורה למרחב הציבורי, למה המרחב הציבורי מותר רק בפתיחות קיצונית עד אין סוף, וההפך איננו מותר?

הסוגיה של שדולת הנשים בעפולה, והאם לאפשר הפרדה במרחב ציבורי, אינה השאלה האמתית. השאלה האמיתית היא עד כמה אנחנו מוכנים להיות סובלניים לאחר, לדעה שלו, לכך שהוא גם יביא אותה למרחב הציבורי - או שאנחנו מסוגלים להכיל רק מה שדומה לנו או במלחמת האג'נדות שלנו.

שדולת הנשים היא גוף חזק, ואני מעריכה אותו עד מאוד. לצערי, במקרה זה הן מזכירות את הבדיחה העצובה של העברת אישה זקנה את מעבר החציה אף בניגוד לרצונה מתוך רצון לעזור.

טוב לו היו נוהגות בסבלנות ומוותרות על פטרונות של הבנה מה טוב לאחרות.

הכותבת היא מומחית בגיל הרך ממכללת אפרתה, מייסדת חינוך מלידה, חברת סיעת התעוררות בירושלים