על המסך: הזחיחות של טרנטינו. מחוץ לפריים: כימיה בין פיט לדיקפריו

"היו זמנים בהוליווד" אינו סוחף כמו סרטיו הגדולים האחרים של טרנטינו, ונראה שהוא פשוט לא מבושל עד הסוף

היו זמנים בהוליווד / צילום באדיבות פורום פילם
היו זמנים בהוליווד / צילום באדיבות פורום פילם

בימים אלה מוקרנות בישראל יצירות חדשות של שלושה מהבמאים הגדולים ביותר של זמננו, כולם בוגרי פסטיבל קאן 2019. אל "כאב ותהילה" של אלמודובר הצטרפו "פרזיטים" מאת בונג ג’ון-הו (שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל היוקרתי) ו"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו, שכל סרט שיוצא תחת ידיו הוא ממש בחזקת אירוע. מבין השלישייה הזו, סרטו של טרנטינו ממוקם איפשהו באמצע. הוא לא מסעיר ומלהיב כמו "פרזיטים", אבל לעומת "כאב ותהילה" המנומנם, שמחת החיים וחדוות עשייה של טרנטינו נראית חזקה מאי-פעם, ועוזרות לסרטו החדש לצלוח לא מעט מהמורות.

ב"היו זמנים בהוליווד" טרנטינו חוזר אל אחת התקופות המשמעותיות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, זו של שנת 1969, ומשתמש בעיר הסרטים כמו בית בובות שבו הוא יכול לשחק כאוות נפשו. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, עוסקת בעיקר בשתי דמויות: שחקן מערבונים שימיו הגדולים מאחוריו והוא מוצא את עצמו רק בתפקידי הנבל בסדרות טלוויזיה (ליאונרדו דיקפריו), והפעלולן שלו, שהפך לחברו הטוב ביותר ולמין עוזר אישי (בראד פיט).

דרך עיניהם אנחנו חווים את הזמנים המשתנים, כאשר הכול מוביל לאחת הטראומות הגדולות של תעשיית הקולנוע - הערב הנורא שבו כנופייתו של צ’רלס מנסון חדרה לביתו של הבמאי רומן פולנסקי ורצחה את אשתו שרון טייט בחודש השמיני להריונה (שאותה מגלמת בסרט מרגו רובי המקסימה).

אהבת הקולנוע היא הדלק העיקרי של טרנטינו, ובשונה מסרטיו האחרונים, "שמונת השנואים" ו"ג’אנגו ללא מעצורים", הפעם לא מדובר בסרט מרושע וארסי אלא במעשייה שיש בה אפילו מתיקות (יחסית אליו, כמובן) וניסיון לברוא מחדש עולם טוב יותר, גם אם שמרן בצורה מפתיעה. בכל מה שקשור לעיצוב ולשחזור, הסרט מקבל את הציון הגבוה ביותר, וגם צוות השחקנים הרחב שכולל עשרות פנים מוכרות כמו אל פאצ'ינו, קורט ראסל ולנה דאנהם, ממלא את הסרט באנרגיות. מגע ידיו של טרנטינו ניכר בכל רגע, ורק אצלו סצנה פשוטה שבה דמות נכנסת לראות סרט באולם קולנוע, ולא עושה דבר מלבד להביט על המסך, הופכת לרגע שמרחיב את הלב ומעלה חיוך גדול.

עם זאת, 140 הדקות של הסרט אינן מהוות צפייה פשוטה בכלל. קווי העלילה השונים דלים מאוד, ישנה הרגשה כאילו משהו לא בושל עד הסוף, הכימיה בין דיקפריו ופיט לא קיימת בכלל, והאלמנטים השונים לא התלכדו לכדי יצירה שלמה ואחידה. "היו זמנים בהוליווד" איננו סוחף כמו סרטיו הגדולים של טרנטינו, ולא מעט פעמים מרגיש זחוח וחוזר על עצמו. ייתכן שמגיעה לו צפייה שנייה על מנת לכייל מחדש את הציפיות ולגלות את כל הקריצות והמחוות שנשתלו בדרך, אבל זו הראשונה מותירה תחושה של בלבול יותר מכל דבר אחר, ומשאירה את תואר "הסרט הטוב ביותר כעת בבתי הקולנוע" בידיו של "פרזיטים" הדרום-קוריאני.