מי פינה ציוד של חברות שפשטו רגל כדי לממן טיול בדרום אמריקה

"כמי שהמגדל הכי גבוה שראו עד אז היה מגדל שלום, היינו בהלם תרבותי"

אמיר הלוי, מנכ"ל משרד התיירות 

הטיול הראשון שלי היה בעידן אחר. אז היו ספרי טיולים עבים, טלפון הביתה רק פעם בכמה שבועות וגם זה לרוב בגוביינה, שליחת מכתבים בדואר וקבלת תשובה בקונסוליה המקומית, וגם לאתר איך מתחברים עם חברים באמצע יבשת כשאין תקשורת בזמן אמת.

 אמיר הלוי, מנכ"ל משרד התיירות / צילום: חן גלילי

רק אחרי השירות הצבאי נסעתי לראשונה לחו"ל. אז לא היו מענקי שחרור ועבדתי קשה (בגינון) כדי לחסוך כסף לטיול הגדול. בוקר אחד, התייצבנו כמה חבר'ה מהצבא במשרדי איסתא בתל-אביב, ובהתרגשות גדולה רכשנו כרטיס לכיוון אחד בסכום של 1,600 דולר, במסלול תל-אביב-אמסטרדם-ניו יורק-ריו דה ז'נרו. כך מצאנו את עצמנו נוחתים באמצע הלילה בשנת 1987 באמסטרדם וישנים בהוסטל שצף על הים. למחרת קנינו פולקסווגן טרנספורטר ישנה ב-3,000 גילדן והתחלנו לחרוש את אירופה. משם המשכנו לניו יורק, כמתוכנן, אבל התעוררה בעיה: שרפנו את כל הכסף שחסכנו בטיול באירופה למרות שישנו רק בקמפינגים ובהוסטלים. לא היתה ברירה אלא לעבוד בכל מה שמצאנו: עבדתי עם דילר במגרש מכוניות משומשות, חילקתי פליירים, הייתי מלצר, ואפילו, בזכות הרקע המסורתי שלי, גם שימשתי כמשגיח כשרות מטעם הרבנות של קווינס במסעדת השישקבאב הכשרה הראשונה שנפתחה בניו יורק. בין לבין עבדנו גם במובינג. אני זוכר את דפיקות הלב כשעלינו לקומות ה-90 וה-100 כדי לפנות ציוד של חברות שפשטו את הרגל באותה תקופה של משבר בבורסה. כמי שהמגדל הכי גבוה שראו עד אז היה מגדל שלום, היינו בהלם תרבותי.

משם המשכנו לדרום אמריקה. האמת? כשאני משווה את הטיול שלי אז לטיול של הבן שלי אחרי השחרור, מתברר שלא הרבה השתנה. הוא עשה פחות או יותר את אותו המסלול שאני עשיתי - לן בצימרים שנקראים קאסה דה פאמיליות, התלהב מדולצ'ה דה לצ'ה, הסתובב בפארק המדהים בצ'ילה, שנקרא טורס דה פיינה. רק דבר אחד שונה מאוד - אנחנו כל הזמן דאגנו שייגמר לנו הפילם במצלמה. במחשבה שניה, אולי זה לא כל כך שונה - הוא דאג כל הזמן שלא תיגמר לו הסוללה במצלמת הטלפון.

 אמיר הלוי בטיול שאחרי השירות הצבאי / צילום: אלבום פרטי

"התבקשתי שלא לספר לאנשים אחרים על הנסיעה כדי שלא להשוויץ"

עו"ד דביר אינדיג, מנכ"ל בריקסטון מתחמי כספות

הטיסה הראשונה שלי הייתה ללונדון, כשהייתי בסוף כיתה ו'. טסנו כל המשפחה - אמא, אבא, אחי, אחיותיי ועוד שתי קרובות משפחה שהצטרפו. באותם ימים, תחילת שנות התשעים, עוד לא היו טיסות לואו קוסט, וחופשה משפחתית בחו"ל הייתה אז דבר חריג יחסית. 

 עו"ד דביר אינדיג, מנכ"ל בריקסטון / צילום: מורג ביטן

אבי שכר למשך שלושה שבועות בית גדול בשכונה היהודית גולדרס גרין בלונדון, כדי שנהיה קרובים למסעדות כשרות, מרכולים כשרים ולבית הכנסת. משם יצאנו לטיולים וסיורים בלונדון רבתי.

אני זוכר שכילד לונדון נראתה לי גדולה, נוצצת ושופעת כל טוב. כשנכנסתי לחנות הכלבו הראשונה ברחוב אוקספורד, השוותי אותה למרכולים השכונתיים שהכרתי וזה נראה לי גן עדן. התרשמתי בעיקר מהשווקים התוססים, שם הכול נראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט.

חוויה פחות נעימה הייתה המרחקים שהלכנו ברגל כי לא היה לנו כסף למוניות, ואני זוכר שבסוף כל יום הרגליים כאבו לי מאוד, שלא לדבר על היבלות.

כיוון שבשעתו היה זה חריג יחסית, התבקשתי על-ידי ההורים שלי שלא לספר לאנשים אחרים על הנסיעה כדי שלא לצאת "שוויצרים". מאז שבתי ללונדון כמה וכמה פעמים. לונדון לא השתנתה הרבה. אולי רק חנויות הכלבו יותר מלאות, וחלונות הראווה יותר מעוצבים. העיר הזאת הייתה ונשארה המלכה האצילית של ערי העולם.

 דביר אינדיג בלונדון / צילום: אלבום פרטי