שירות משותף ודעה קדומה

לאחרונה שוב היינו עדים להתבטאויות מעוררות סערה ביחס לשירות המשותף. על אף שכ-86% מיחידות צה"ל פתוחות כיום לשירות בפני נשים (גם אם בפועל הן משרתות באחוז נמוך מזה), יש עדיין מי שסבור ששירותן מערים קשיים על צה"ל, ומונע ממנו למלא את משימותיו בהצלחה. דוגמת שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', שרק בשבוע שעבר אמר בראיון ששירות ביחידות מעורבות פוגע במבצעיות ובכשירות של צה"ל. גם במפלגת נעם רמזו בסרטון שהפיצו ששילוב נשים ביחידות לוחמות בצבא פוגע בחוסנו.

קשה לספור את מספר הפעמים בהן שמענו את הטענות המקוממות האלה. דווקא אלה שמאמצים לחיקם את צה"ל ועושים כל שביכולתם כדי למצב עצמם כשליחיו הנאמנים, מתמלאים לפתע ספקות ביחס ליכולת צמרת הפיקוד הצה"לי לקבל החלטות כמו אלה הנדרשות ביחס לשירות המשותף. שום ספק לא נשמע מכיוונם ביחס לתקינות הוראות פתיחה אש, ביחס לאמצעי זהירות הננקטים על ידי חיילים, ביחס להתנהלות חיילים בשטח. בכל האמור לאלה, צל צלו של ספק אינו חודר לליבותיהם ביחס לצבא הטוב בעולם. אבל כשזה מגיע לשאלה האם נשים יכולות לשרת ביחידה מבצעית, הו כאן לפתע הופכים כל אלה למומחי צבא עולמיים. כאלה היודעים טוב יותר מכל מטכ"ל של צה"ל כולו, האם נפגעת מבצעותיה של יחידה כאשר את שורותיה פוקדות גם נשים.

אפשר כמובן לפרק את הטענות המושמעות שאינן נתמכות בעובדות או בנתונים המסופקים על ידי צה"ל, ולתת שיעור קצר בלוגיקה שמסביר שגם אם רף הכושר הנדרש מנשים שונה מזה הנדרש קודם לשילובן (ככל שטענות אלה נכונות), דרושה גם ההנחה שהרף הנוכחי אינו תואם את משימות היחידה, כדי להגיע למסקנה הפרובוקטיבית בדבר פגיעה במבצעיות.

אבל כדאי וחשוב להזכיר כי מה שעומד בבסיסי התבטאויות הקושרות בין שירות משותף לפגיעה במבצעיות, היא תפיסת עולם שמרנית ופטריארכלית המבקשת לשמר את תפקידה המסורתי של האישה, בליווי חשש גדול ממספרן ההולך וגדל של בנות המגזר הדתי לאומי הבוחרות לא לממש את זכותן לפטור מטעמי דת, ובמקומו לממש את כישוריהן וזכותן לשוויון במסגרת שירות צבאי.

לא במקרה, נושאי דגל ההתנגדות לשירות המבצעי הם נציגי הציונות הדתית, אף שהדאגה לצה"ל איננה כמובן רק שלהם. הפחד משינוי סדרי עולם מדיר שינה מעיני רבים בהנהגה הרבנית והפוליטית ואלה, מצדם, מקוששים טיעונים מהגורן ומהיקב להתנגדותם לשירות המשותף - החל בחשש לכשירות הצבא, דרך דאגה לבריאותן של הנשים המשרתות וכלה בטענות על אג׳נדות פמיניסטיות ליברליות רדיקליות המבקשות להשתלט על הצבא כצינור להטעמת ערכים.

ואמנם, סקר שנערך לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על הלימה משמעותית בין זהות דתית לתפיסה לפיה נשים מתאימות פחות לתפקידי פיקוד ושירותן ביחידות מעורבות פוגע בצבא.

כך, יותר מ-65% מהדתיים סבורים כי העובדה שנשים משרתות כיום עם דברים ביחידות קרביות מקשה על צה"ל לעמוד במשימותיו הצבאיות. זאת, לעומת פחות מ-30% מהמשיבים הלא דתיים שסברו כך.

באופן דומה, יותר מ-55% מהדתיים סברו שיכולות הפיקוד של גברים גבוהות משל נשים, לעומת כ-36% מקרב הלא דתיים.

אין אלה כאמור ההתבטאויות הראשונות מסוגן, ואני מעריכה שגם לא האחרונות. הפיתוי להתייחס אליהן בביטול ולסווג אותן כעוד התבטאות אומללה חסרת משקל, גבוה, אך חשוב לציין כי המציאות מלמדת שגם מים רעשניים חודרים עמוק לפעמים. במאבק על דמותו של צה"ל, המתמיד ובעל הכוח מנצח, כדאי אפוא לזכור ולהזכיר מה באמת עומד מאחורי התנגדותם של בעלי אינטרסים לשירות נשים, לקידומן ולחתירה לשוויון שאין צודקת ממנה. 

הכותבת היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה