חברות הייטק | פרשנות

ההייטק הישראלי הוא סיפור הצלחה, אבל לא לעולם חוסן

בכירי תעשיית ההייטק בישראל מזהירים שוב ושוב כי המחיר של היעדר תכנון ומענה לצרכים של התעשייה עלול לעלות לישראל ביכולת התחרות • בראש הסוגיות שמטרידות את בכירי התעשייה עומדת כבר זמן רב סוגיית המחסור בכוח אדם איכותי • פרשנות

הייטק גלובלי / אילוסטרציה: שאטרסטוק
הייטק גלובלי / אילוסטרציה: שאטרסטוק

"הפכנו את ישראל למעצמת הייטק", מכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו תחת כל עץ רענן. ואכן, אין ספק ששלטון הליכוד מלווה את הפריצה הגדולה של ההייטק הישראלי בעשור האחרון - והפיכתו לאחד המרכזים הגדולים והחשובים בעולם מחוץ לארה"ב. ואולם, עם כל הכבוד לאופן שבו הממשלה קידמה את תחום הסייבר, וכיום מנסה לעשות דברים דומים בתחומי הבינה המלאכותית והקוונטים, מדובר כמעט בקונצנזוס שמצבו הטוב של ההייטק הישראלי לא קשור למדיניות ממשלתית כזאת או אחרת ב-10-20 השנים האחרונות. התעשייה התפתחה מתוכנית ממשלתית בתחילת שנות ה-90, אך מאחורי ההצלחה עומדת האקדמיה הישראלית, ובעיקר היחידות הטכנולוגיות בצבא והתעשיות הביטחוניות. גם הקליטה של עולי ברית המועצות לשעבר תרמה לתעשייה.

ההייטק הישראלי, וזה קונצנזוס עולמי מקיר לקיר - הוא סיפור הצלחה בקנה מידה עולמי. אבל, סליחה על הקלישאה - לא לעולם חוסן לישראל. שוב ושוב מזהירים בכירי התעשייה שישראל לא חיה בוואקום, ושהמחיר של היעדר תכנון ומענה לצרכים של התעשייה עלול לעלות לישראל ביכולת התחרות, וזאת במיוחד על רקע מלחמת הסחר, השקעות מסיביות במחקר ופיתוח במדינות בעולם, וכן על רקע התחזקותו של השקל והפיכת התעסוקה בישראל לפחות אטרקטיבית.

בראש הסוגיות הללו שמטרידות את בכירי התעשייה עומדת כבר זמן רב סוגיית המחסור בכוח אדם איכותי. אין כמעט מנכ"ל שלא מתלונן על התחרות הקשה על טאלנטים, על המשכורות הגבוהות שמציעות ענקיות הטכנולוגיה הרב לאומיות, ועל החשש שבהיעדר תוכנית לאומית שתדאג להמשך אספקה של בוגרי הכשרות טכנולוגיות - משלב בית הספר, דרך הצבא ועד האוניברסיטה - ישראל עלולה לעמוד בעוד כמה שנים בפני שוקת שבורה.

באשר לעתיד, אין כמעט ספק שבכדי להמשיך ולחזק את מעמדה של ישראל ולאפשר לה לעמוד בהצלחה בתחרות הגלובלית, דרושה מדיניות ארוכת טווח - תוכניות מפורטות לא רק לחמש השנים הקרובות, אלא ל-10 ו-20 השנים הקרובות, עם קביעת יעדים והקצאת המשאבים הדרושים להגשמתם בקנה מידה של פרויקט לאומי. כפי שהיו הפרויקטים הלאומיים של ראשית המדינה: פרויקטים שמגייסים את כל הכוחות הטובים של המדינה הזאת, כדי לבנות ערים חכמות נקיות ויפות שישאירו את הכישרונות המקומיים בישראל. כאלה שימשכו לכאן השקעות בינלאומיות שיגדלו חברות ענק ישראליות, ולא רק סטארט-אפים שיימכרו לכל המרבה במחיר וישאירו רק מרכזי פיתוח.

אמנם פחות מ-9% מהמועסקים במגזר העסקי עובדים בהייטק המקומי, אך תעשיית ההייטק אחראית לחלק נכבד מהיצוא, והכלכלה הישראלית תלויה בה. לכן צריך לוודא ששומרים על החוסן שלה. זה לא קשור רק לדיון שיזמו התעשיינים, שעוסק בשאלות חשובות כמו תמריצים לחברות רב לאומיות, ויזות לעובדים זרים וחינוך טכנולוגי. חלק מהבעיות הן משמעותיות יותר, כמו למשל מצבה של מערכת החינוך - שסובלת ממחסור חמור במורים איכותיים, תשתיות המחשוב בה חלקיות ובשליש מבתי הספר אין אפשרות ללמוד מדעי המחשב ברמה של חמש יחידות.

למרות החשיבות של התעשייה והיכולת שלה - בהינתן שיינקטו הצעדים הנכונים - לשפר את המצב הכלכלי של אזרחים רבים, קיבלנו תשובות רק מחמש מפלגות. מה שמטריד הוא העובדה כי זה לא מדיניות שקשורה רק לתעשייה הכי חשובה פה, אלא גם לשיפור מערכת החינוך, צמצום פערים חברתיים, טיפול במצבה של הפריפריה, עידוד פעילות עסקית ומשיכת חברות זרות, השפעה על שוק המט"ח ועוד ועוד. היה ניתן לצפות מנבחרי הציבור שיתעמקו יותר בסוגיות כלכליות שקשורות לכל אחד מאזרחי המדינה - גם אלו שלא עובדים בתעשיית ההייטק.