כיצד עודף "צדק חברתי" עלול למוטט את מדינת הרווחה

ללא שינויים משמעותיים אין תוחלת למדיניות הסעד הישראלית

מחאה נגד הקפאת הקצבאות / צילום: אוריה תדמור
מחאה נגד הקפאת הקצבאות / צילום: אוריה תדמור

הרעיון של מדינת רווחה הוא רעיון יפה, סוג של ערבות הדדית בין כל הפרטים בחברה. אליבא הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס (1921-2002, מחבר "תיאוריה של צדק", 1971), על כולנו לתמוך ברעיון זה, שכן כולנו חיים ב"מסך הבערות". כלומר, אף טרם לידתנו, איש מאיתנו לא יודע האם הוא יהיה בריא או חולה, עשיר או עני, מוכשר יותר או פחות.

כמו כל חברת ביטוח, גם הביטוח החברתי חשוף לבעיית "הסיכון המוסרי". כלומר, האדם משנה את התנהגותו בעקבות קיומו של הביטוח. כך לדוגמה, מחקרים רבים מראים כי הגדלות ההטבות למובטלים מביאות לעליית משך הזמן שבו האדם מובטל (ללא השפעה על איכות העבודה שאותה הוא מוצא בתום תקופת הזכאות). באופן דומה נמצא, כי הגדלת קצבאות הנכות הביאה לירידה בהשתתפות נכים בכוח העבודה (נזכיר, כי לא כל נכה הוא נכה 100%). כלומר, ככל שאנשים פחות מנצלים לרעה את מדינת הרווחה, נותרים בידי המדינה משאבים רבים יותר שיכולים לשמש לעזרה למי שבאמת נזקק לסעד - האדם שנולד נכה, העולה החדש שהגיע בגיל מאוחר לישראל ולא הספיק לצבור חיסכון פנסיוני מספק ועוד.

כדי לבצע את תפקידיה גובה הממשלה מסים. אך גביית המסים יוצרת נטל עודף עלן הכלכלה. ממחקרים על נתוני ארה"ב עולה כי עלייה כללית בשיעור המס האישי תעלה את תקבולי הממשלה רק ב-2/3 מהסכום שצפוי היה להיגבות בחישוב פשוט. כלומר, אם אדם מרוויח 100 שקל ויוטל עליו מס של 10%, הוא יעבוד פחות ויעלים יותר, כך שההכנסה ברוטו המדווחת תרד.

מחקרים מלמדים, שההצלחה של מדיניות חברתית תלויה מאוד במידת ההומוגניות של החברה, ובמידה שבה אדם תופס שהמס הוא "שלו ובשבילו". אם האנשים די דומים, הרי שפעם פלוני יהיה חולה או מובטל, ואלמוני יעזור לו, ופעם להיפך. במקרה זה, מידת התגובה השלילית למערכת המס תהיה פחותה. לעומת זאת, אם המצב הוא שתמיד א' משלם ו-ב' תמיד מקבל, ל-א' עלול להימאס לשלם, ולב' לא תהיה מוטיבציה לשפר את מצבו. זוהי בעיית הסיכון המוסרי שהזכרנו קודם. עוד נתון שקובע את מידת יכולתה של הממשלה לבצע מדיניות חברתית, הוא היקף העלמות המס - האם הוא 8% תוצר כמו בארה"ב, או 22% כמו בישראל.

במדינות הסקנדינביות האוכלוסייה היא יחסית הומוגנית ומשכילה. מידת "הניצול" של מערכת הרווחה בהן אינו גבוה, ושיעור העלמות המס נמוך. לכן, הן מצליחות להיות מדינות בעלות הכנסה גבוהה לנפש, על אף שהממשלה משתמשת ביותר מחצי מהתוצר.

מנגד, בישראל - החברה הישראלית מקוטבת יותר. יש בה אוכלוסיות שמשתתפות פחות בשוק העבודה וההשכלה, וכן אוכלוסיות שמביאות לעולם כמות גבוהה יחסית של ילדים (קו העוני בישראל תלוי גם בגודל המשפחה). מבט ב"דוח העוני" של הביטוח הלאומי מגלה, כי ב-2017 תחולת העוני בקרב משפחות שבהן ראש המשפחה לא עובד היא 75.5%; בקרב חרדים (גם אם ראש המשפחה לא עובד) 43.1%; ובקרב ערבים 47.1%. 

כאשר מקבלי ההחלטות קובעים למי יש לעזור ועד כמה, עליהם להתחשב בנתונים שהוצגו לעיל. עליהם להתחשב בעובדה, כי קצבת זיקנה של 6,000 שקל לחודש, ללא בחינה של שאלות כגון האם האדם יכול היה לעבוד אך בחר שלא לעבוד, עלולה לתמרץ אנשים לא להשתתף בשוק העבודה, ולהביא לפרישה מוקדמת מעבודה. עליהם להתחשב גם בעובדה, כי רוב תקבולי המסים של המדינה נגבים מאחוז קטן של האוכלוסייה, ש עלול להיות מתומרץ לעבוד פחות ולהשקיע פחות.

ללא טיפול בבעיות היסוד של מדינת ישראל, לרבות העלאת רמת ההשכלה וההון האנושי של כל חלקי האוכלוסייה, הגדלת שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של כל הפלחים במדינה, עידוד הצמיחה, ובקיצור, ללא הגדלת כלל העוגה, אני מתקשה לראות כיצד תוכל מדינת ישראל לנהל מדיניות רווחה צודקת ויעילה יותר.

הכותב הוא חוקר ומרצה במחלקה לכלכלה ולניהול באוניברסיטה הפתוחה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988